ארכיון שיתוף פעולה - Good Enough Mother https://goodenoughmother.club/category/collaboration/ יעוץ משפחתי והדרכת הורים - בלוג יעוץ להורות מאושרת Thu, 15 Sep 2022 18:04:08 +0000 he-IL hourly 1 https://wordpress.org/?v=7.0 https://goodenoughmother.club/wp-content/uploads/2022/08/cropped-New-logo-icon-only-1-32x32.png ארכיון שיתוף פעולה - Good Enough Mother https://goodenoughmother.club/category/collaboration/ 32 32 שינוי גדול מתחיל בקטן https://goodenoughmother.club/making-a-change/ https://goodenoughmother.club/making-a-change/#respond Wed, 07 Sep 2022 15:20:32 +0000 https://goodenoughmother.club/?p=2087 "אני אמורה לשמוח לבלות איתם את אחר הצהריים ובמקום זאת אני מפחדת מהשעות הללו" אמרה לי אמא. היא לא ידעה באותו הרגע עד כמה השינוי בידיים שלה ועד כמה הוא נגיש. שינויים גדולים יכולים לקרות אם רק נשנה כמה דברים קטנים.

הפוסט שינוי גדול מתחיל בקטן הופיע לראשונה ב-Good Enough Mother.

]]>

שינוי גדול מתחיל בקטן

כשאנחנו מרגישים שמשהו לא עובד ביחסים

התקשר אלי אבא אחד, ביקש לקבוע פגישת יעוץ. כן, לצערי זה עוד לא לגמרי נפוץ שאבות הם אלה שמתקשרים, לרוב אלו האמהות, אבל כמובן שהסכמתי. נפגשנו – הוא, אשתו ואני. האמא ישבה מכונסת בתוך עצמה, כמעט ולא שיתפה בהתחלה, כשלאט לאט הצלחתי להביא אותה לשתף, לא יכולתי שלא להרגיש מבין המילים שהיא אמרה, דווקא את המילים שלא נאמרו – את תחושת הכישלון שלה כאמא, את האכזבה שלה מעצמה. בשלב מסויים היא אמרה בקול מלא בושה והתנצלות "אני אמורה לשמוח לבלות איתם את אחר הצהריים ובמקום זאת אני מפחדת מהשעות הללו".

הקושי להודות שאני לא יודעת

הבנתי אותה כל כך – לפני שנים, כשהבנות היו קטנות, הגיע שלב בו הרגשתי שאני לא האמא שאני רוצה להיות – שאני כועסת וצועקת, שבמקום להנות איתן אני במלחמה בלתי פוסקת על כל דבר ודבר ושאני מסיימת את היום עם הלשון בחוץ. הרגשתי כישלון, הרגשתי אמא גרועה.
זה השלב בו החלטתי לפנות לקבל עזרה – אני זוכרת את השיחה הטלפונית שלי עם הפסיכולוגית, כשהתקשרתי לתאם, אמרתי לה "יש לי ילדות מקסימות, אבל אני צריכה עזרה כי משהו בתקשורת שלי איתן לא עובד".
אני לא זוכרת אם זה לקח שלוש או ארבע פגישות עד שגיא אמר לי "אני לא יודע מה עשית אבל משהו בבית השתנה, האווירה נרגעה, הילדות נרגעו". 

אני זוכרת שהתחושה שלי הייתה כאילו מישהו פיזר אבקת פיות על הבית כי השינוי שאני עשיתי היה כל כך מזערי, כמעט לא מורגש למתבונן מהצד, אבל הוא היה מאוד מאוד מורגש! הוא פעל כמו קובית דומינו קטנה שנופלת וסוחפת איתה את כל שאר המערך. 

הכוח לשנות נמצא בתוכנו

באותו הרגע כשהתבוננתי באותה אמא נמלאתי חמלה ואמונה – הבנתי את המקום הכואב שהיא נמצאת בו ויחד עם זאת, ידעתי שהשינוי אפשרי והרבה יותר קל ממה שהיא כרגע מדמיינת לעצמה. 

הם היו זוג מקסים, חדור מוטיבציה, ישבו מולי עם דף ועט ולא הפסיקו לרשום. התהליך איתם היה מאוד קצר – 4 פגישות בסה"כ ובפגישה האחרונה כשסיכמנו את התהליך, האמא לראשונה הזדקפה ועם מבט מלא אושר היא אמרה לי "אני לא מבינה, כאילו לא שיניתי כמעט כלום, רק בקטנה, ופתאום נהיה לי כיף לבלות איתם את אחר הצהריים, פתאום אני אמא אחרת, כיפית יותר, שמחה יותר, כועסת הרבה פחות".

זה מה שאני כל כך אוהבת בגישה האדליראנית (הגישה שאומצה על ידי מיכל דליות) – היא פרקטית, קלה ליישום ורואים תוצאות.

לא מלמדים אותנו להיות הורים

הדור של ההורים שלנו האמין שלא צריך ללמוד להיות הורים, היום מבינים שזה המקצוע הכי חשוב שכל הורה צריך לרכוש. 

בשלוש שנים האחרונות אני נפעמת כל פעם מחדש לראות בפועל כמה כוח יש לנו, ההורים, בידיים ביכולת לקבוע איך יראו החיים שלנו ושל הילדים שלנו.
אני רואה כל פעם מחדש עד כמה שינויים קטנים שהורים עושים, יוצרים גל של שינוי משמעותי ביחסים שלהם עם הילדים. 

ספרו לי איזה שינוי אתם עשיתם שעזר לכם להיות הורים טובים יותר.

מאמרים נוספים בנושא

ויסות רגשי

ויסות רגשי מוגדר כיכולת של האדם לאזן את עוצמת רגשותיו ומשך הזמן שלהם, בהתאם למצב.
אבל יש ילדים שעוצמת הרגשות שלהם חזקה יותר והם יגיבו באופן שעלול להיתפס כחסר פרופורציה.
אז מה עושים?

לקריאה

עונשים

בואו נדבר על עונשים
לעונשים יש מטרה אחת – לגרום לילד לעשות את מה שאני רוצה.
אבל האם זו הדרך הנכונה להשיג את המטרה?
בטווח הקצר יש מצב שאכן הילד יעשה את השיקול של מה כדאי לו ויחליט לסדר.
אבל מה בהמשך?

לקריאה

מאבקי שליטה – אוכל

כילדה הייתי הסיוט של כל אמא פולניה, הרי מה הכי מטריד כל אמא מהרגע שהילד שלה נולד?
שיאכל!
ואני לא אכלתי כלום!
מה ההורים שלי לא ניסו? שום דבר לא הועיל.

כי יש 3 דברים בהם אף אחד לא יכול לשלוט על האחר – מה הוא יכניס לפה, אילו מילים יצאו לו מהפה וכמובן שליטה בצרכים.

לקריאה

התחלות חדשות

התחלות חדשות תמיד קשות, לחלק יותר לחלק פחות אבל אין מי שלא חושש אפילו קצת מפני הלא נודע.
איך עוזרים לילדים לצלוח כניסה לגן חדש, בי"ס חדש?
הכנתי עבורכם כמה כלים בסיסיים שיעזרו לכם לעזור להם

לקריאה

הפוסט שינוי גדול מתחיל בקטן הופיע לראשונה ב-Good Enough Mother.

]]>
https://goodenoughmother.club/making-a-change/feed/ 0
הילד לא נרדם https://goodenoughmother.club/how-to-get-a-child-to-go-to-sleep/ https://goodenoughmother.club/how-to-get-a-child-to-go-to-sleep/#comments Sat, 10 Jul 2021 15:08:25 +0000 https://goodenoughmother.club/?p=1021 "אני מותשת! הילד לא נרדם כל לילה לפני 11 ואפילו אחרי!! הוא גומר לי את הערב! אוף!!!"
אחת הבעיות הכי נפוצות היא ילדים שלא הולכים לישון בזמן.
אז קודם כל בואו נתחיל עם מה זה בזמן? כמה שעות שינה צריך לישון?
ולמה השינה חשובה?
אחרי שנבין את אלו נהיה פנויים להבין מה מפריע לילד שלנו לישון ומה ניתן לעשות עם ילדים שכבר התרגלו להירדם רק עם ההורים.

הפוסט הילד לא נרדם הופיע לראשונה ב-Good Enough Mother.

]]>

הילד לא נרדם

איך לגרום לילד ללכת לישון?

"אני מותשת! הילד לא נרדם כל לילה לפני 11 ואפילו אחרי!! הוא גומר לי את הערב! אוף!!!"

מוכר לכם?

אחת הבעיות הכי נפוצות איתן הורים לילדים צעירים מתמודדים, היא ילדים שלא הולכים לישון בזמן, או מתעוררים פעמים רבות לאורך הלילה.

אני זוכרת את עצמי שנה שלמה מבלה לילה לילה שעות עם עמיתי בידיים מנסה להרדים אותה עד שהחלטתי שזהו! אני שמה לזה סוף!
הכנתי את עצמי לשבוע קשה ובסוף זה נגמר בשני לילות בלבד.
לא בגלל שאני מוכשרת אלא בגלל שהייתי נחושה!
תקראו עד הסוף ותראו שגם אתם יכולים!

כמה שעות ילדים צריכים לישון?

לפני שמדברים על איך בואו נדבר על כמה ולמה.

קודם כל נתחיל עם מה זה "ללכת לישון בזמן"? כמה שעות שינה הילד צריך לישון? 

ילדים סביב גיל 3 זקוקים ל 12 שעות שינה בלילה. בגיל 5 עד 8 מדברים על 11 שעות. 

הטבלה הבאה מציגה את כמות שעות השינה הממומלצת לפי גיל

* הנתונים הינם ממוצעים ומתבססים על מקורות שונים.

חשיבותה של שנת לילה להתפתחות הילד

אחרי שהבנו את ה"כמה", בואו נדבר על ה"למה"?

לשינה ישנה חשיבות עצומה עבור כולנו ועבור ילדים בפרט. 

  • אבא שלי תמיד אמר ש"ילדים גדלים בלילה" ובתור רופא ילדים הוא ידע מה הוא אומר – הורמון הגדילה, שהינו קריטי להתפתחות כלל מערכות הגוף מופרש בשינה. לכן, שינה טובה ומספקת חשובה להתפתחות ילדינו.
  • לשינה יש גם השפעות קוגניטיביות – המוח שלנו קולט לאורך היום אינספור גירויים, כדי שתתבצע למידה, המוח צריך לארגן את הגירויים הללו למידע. עיבוד המידע מתבצע בזמן שינה בלבד! החלומות שלנו הם בעצם תוצר של עיבוד המידע הזה, לכן אנו לרוב חולמים על דברים שקשורים לחוויות הימים האחרונים.
  • מחקרים כבר הראו שעייפות שקולה למצב שיכרות חריף. ילדים והורים שלא ישנים מספיק לאורך זמן הבריאות הנפשית והפיזית שלהם נפגעת. תחשבו עליכם כשאתם עייפים – אני יכולה להעיד על עצמי שכאשר אני עייפה אני חסרת סבלנות, עצבנית, לא מרוכזת. הילדים שלנו מגיבים אותו הדבר והתוצאה היא ילד עצבני, שלא קשוב לנעשה בגן ובביה"ס, מתקשה להתרכז, זועף, "מתבכיין" וכולי.
  • בנוסף לכל אלה חשוב להבין ששיגרה עבור ילדים (במידה רבה גם עבורנו המבוגרים) מקנה ביטחון רגשי. ילד שיודע מה הולך לקרות ולמה לצפות מרגיש ביטחון. זה נכון לגבי סדר היום, זה נכון כמובן גם לגבי מצבים רבים אחרים.
  • ודבר אחרון – הירדמות מהווה אימון מצוין לוויסות עצמי והרגעות אשר חשובה גם למצבים חברתיים שונים כגון פרידה מההורים בגן.

הילד לא מוכן ללכת לישון בזמן

אם אתם עדיין איתי אז אני מניחה שהשתכנעתם ששינה היא דבר טוב ואף חיוני עבור ילדינו. 
ועדיין, אומרים לי הורים "הילד לא מוכן ללכת לישון בזמן!"

עכשיו, כשאתם מבינים שהשינה היא לא עונש אלא לטובת הילד, אפשר לדבר על מה עושים כשהוא לא נרדם, איך עוזרים לו להכנס למיטה בזמן?

לא סתם כתבתי להכנס למיטה בזמן ולא להירדם או לישון בזמן. כמו דברים אחרים שכבר כתבתי עליהם – כמו אוכל – אין לי שליטה על האם הילד שלי ירדם או לא, הירדמות הילד לא בשליטתי! יש לי שליטה על השעה בה הוא יכנס למיטה.

אבל אל דאגה – שינה היא צורך הישרדותי ומולד שטבוע בכולנו ולכן, אם אנחנו לא נפריע בתהליך, הילד ירדם.

כמו בהמון דברים אחרים כל ילד הוא מיוחד ויש לו הורה מיוחד ולכן הדרך להגיע לשינה המיוחלת צריכה להיות מותאמת לשילוב בין ההורה והילד. יש הורים שאוהבים להרדים את הילד עם סיפור, יש הדוגלים בעיקרון הרצף ויש כאלה שמאמינים שילדים צריכים לישון במיטה שלהם. אין נכון ולא נכון – יש מה שמתאים לכם. ועדיין, ישנם כמה כללים בסיסיים שניתן ללמוד וליישם כדי לעזור לכם להגיע ליעד הנכסף – שנת לילה רציפה ללא מאבקים מתישים.

מה מפריע לילד לישון?

יש כמה דברים מאוד בסיסיים שמשפיעים על יכולתם של ילדים לישון שנת לילה רציפה וטובה ואשר התעלמות מהם היא המפתח ל 99% מבעיות השינה בילדים.

  1. פיספוס נקודת העייפות של הילד

רובנו מגיעים מהעבודה מאוחר ומנסים למשוך כמה שיותר זמן איכות עם הילדים לפני שהיום נגמר והם נכנסים למיטה. אנו מרגישים נקיפות מצפון שלא הספקנו להיות איתם מספיק ולכן מנסים למשוך עוד קצת ולהאריך את הערב כדי להרגיש שהשלמנו עבור הילדים את החסר. באופן זה אנחנו נוטים להתעלם, שלא בכוונה, מסימני העייפות שהילד משדר לנו. 

מה הם סימני העייפות?

התבוננו בילדכם בשעות אחהר הצהריים ונסו לראות – האם הוא מתחיל לפהק? לשפשף את העיניים? להתבכיין ללא סיבה? להמרח על הספה ולנקר? כל אלה הם סימנים כי הילד עייף!

כאשר מופיעים סימני העייפות זה הזמן בו הגוף התחיל להפריש את הורמון המלוטונין האחראי על השינה. הגוף שלנו מתוכנן לתיפקוד הישרדותי ולכן, אם לאחר כמה דקות / חצי שעה הגוף לא נכנס למצב של מנוחה המוח מבין שהוא לא יכול כרגע לישון וחייב להיות עירני ובתגובה מפריש אדרנלין. אני מניחה שכולכם מבינים מה קורה לגוף שלנו כשהוא מקבל מנה של אדרנלין! אנו נראה ילד במצב של עירנות מוגברת וזה בדיוק המצב בו נשמע הורים אומרים "הוא עבר את שעת השינה שלו" או "הוא עירני כמו שד".

לכן הגדירו קודם כל לעצמכם מה יותר חשוב לכם – עוד "שעה של משחק" שתעלה לילד ולכם בסיוט ארוך שיסתיים במקרה הטוב ב 22:00 או שמירה על הבריאות של הילד ועל השפיות שלכם.

במידה ובחרתם באפשרות השניה – נסו לזהות מהי השעה הזו שבה הילד מראה סימני עייפות ראשונים והתאימו את לוח הזמנים של הערב בהתאם – התחילו את ההתארגנות לקראת סיום הערב כך שתגיעו לשעת הכניסה למיטה כשהילד עייף.

בהמשך אתן כמה דגשים והמלצות לטקס שינה.

2. אכילה במהלך הלילה

החל מגיל כמה חודשים הילד אינו זקוק לאוכל במהלך הלילה. לא רק שהוא לא זקוק לאוכל, אכילה בלילה אינה בריאה לו.

  1.  הקיבה צריכה לנוח – מערכת העיכול שלנו אינה בנויה לאכילה רציפה, היא חייבת זמן מנוחה כדי לעכל את המזון באופן נכון.
  2. נוכחות של מזון בפה במהלך ההירדמות עלולה לגרום לנזקים בלתי הפיכים לשיניים (גם אלה שטרם בקעו).
  3. אכילה כתנאי להרדמות עלולה להפוך לאכילה רגשית ובהמשך להביא להשמנת יתר.
  4. אכילה במהלך הלילה משבשת את סדר היום של הילד וגורמת לכך שהוא לא יאכל מספיק במהלך היום.

אם אתם לא בטוחים שהילד שלכם מקבל את כמות המזון לה הוא זקוק וחוששים שהילד אכן זקוק לארוחות הליליות הללו, היוועצו ברופא הילדים שלכם לפני שתעשו שינוי.

3. תלות בגורם חיצוני לצורך הרדמות

השינה של כולנו, ילדים ומבוגרים, בנויה ממחזורים כאשר כל מחזור מורכב מחמישה שלבים. אחד השלבים כולל רגעים קצרים – 1-3 שניות, של עירות. במצב תקין אנו חוזרים לישון בלי שאפילו נרגיש בהם, אלו הרגעים בהם אנו מתהפכים, מושכים את השמיכה וכולי. אם הילד נרדם באמצעות גורם חיצוני – נענוע, טלויזיה, משחק עם השיער של אימו, אוכל וכולי, כאשר הוא יגיע במהלך הלילה ליקיצות הקצרות הללו, הוא יהיה זקוק לאותו גורם מרגיע כדי לשוב ולהרדם והתוצאה תהיה התעוררות מכיוון שזה לא יהיה בהישג ידו. הדבר האחרון שהרגיע אותו יהיה הדבר הראשון שהוא יחפש כשהוא יתעורר וכך נמצא את עצמנו מטיילים עשר פעמים בלילה למיטת התינוק / הילד בכדי להרדימו. התוצאה של לילות כאלה היא כמובן איומה הן עבור ההורה המותש והן עבור הילד שלא מקבל את שנת הלילה הרציפה לה הוא זקוק.

4. חרדת נטישה

הורים רבים נוטים לחשוב שאם הם ישמרו על דממת אלחוט אחרי שהשכיבו את הילד במיטה הוא ירדם ביתר קלות.

סביב גיל חצי שנה הילד מתחיל לחוות חרדת נטישה, זה השלב בו ילד שאימו תעלם לו משדה הראיה יבכה כי עוד לא התפתחה אצלו ההבנה של קביעות האובייקט. חרדת הנטישה עשויה להופיע גם בעת מעברים (התחלת גן חדש) ושינויים בחיי הילד (מעבר דירה וכולי).

לכן, כאשר ההורה יוצא מהחדר והילד לא שומע אותו הוא חווה פחד – מבחינתו ההורים נעלמו ונטשו אותו.

הילד שנמצא במצב של חרדה אינו מסוגל להרגע והרגעות היא תנאי הכרחי להירדמות בקלות ושינה טובה.

לכן ההמלצה היא לצאת מהחדר ולהמשיך להתנהל כרגיל בבית כך שהילד ישמע שאתם שם. אין זה אומר כמובן לשים מוזיקה בקולי קולות אך גם לא צריך לעבור ללחישות.

איך עוזרים לילד ללכת לישון בזמן?​

ההמלצה היא ליצור טקס שינה. הכוונה היא לשגרת ערב קבועה, בה בשעה קבועה הילד אוכל ארוחת ערב, הולך להתקלח ומשם עובר באווירה רגועה ישירות לחדר (שלו! לא של ההורים) ונשאר במיטה עד שהוא נרדם.

כמה דגשים:

    1. אין הכוונה שעליכם להיות מקובעים ולהתאים את החיים לאותה שגרה – מותר לכם לצאת לארוחות משפחתיות וכולי. קיבעון אינו מומלץ בחיים בכלל וכמובן גם לא בשינה. זוהי המלצה לשגרה, בה אין אילוצים שמונעים מכם את ההתנהלות באופן הזה.
    2. אחרי המקלחת עוברים לחדר של הילד ולא לסלון / חדר משחקים – זה הזמן להוריד את הקצב והאדרנלין. זה לא הזמן לריקודים והשתוללויות. אפשר (ורצוי) להקריא סיפור שהילד אוהב, לשיר לו שיר, לשוחח מעט, אבל הכל במיטה.
    3. עמעמו את האורות – כאשר הילד יוצא מהמקלחת רצוי שהאור בחדר יהיה מעומם – אם יש לכם מנורת לילה, הדליקו אותה וכבו את האור בתקרה. תאורה נכונה תעזור לילד להכנס לאוירת שינה.
    4. סיימו בנשיקת לילה טוב ואימרו לו "לילה טוב מתוק, אני הולכת להתקלח / לפנות את המטבח / לסלון, אני אבוא בעוד כמה דקות לתת לך שוב נשיקה" וצאו מהחדר.
    5. אם הילד רגיל לצאת מהמיטה אל תצפו שבגלל שעשיתם טקס שינה הוא יבין וילך לישון – תצפו שהוא יצא גם 1000 פעמים בלילה הראשון! בכל פעם כזו אתם תחזירו אותו למיטה – בפעם / פעמיים הראשונות אפשר לחזור בקצרה על האמירה "עכשיו הזמן להיות במיטה". בלי כעס, בלי נאומים! אם תקפידו על כך אתם תראו שמלילה ללילה כמות הפעמים תלך ותפחת עד שהוא לא יצא יותר מהמיטה.
    6. מזכירה לכם – אתם לא שולטים בהירדמות שלו! אתם יכולים לשלוט בכך שהוא יהיה במיטה! באופן טבעי אם הוא יהיה במיטה בסופו של דבר הטבע יעשה את שלו והוא ירדם.

הילד לא נרדם בלי שאני יושבת לידו

אומרים לי הורים – הכל טוב ויפה אם הייתי יודע את זה קודם, אבל עכשיו הילד כבר רגיל להרדם רק אם אני שוכב לידו.

אם הילד שלכם רגיל כבר להירדם רק כשאתם לידו ההמלצה היא לעשות את המעבר הדרגתי.

התחילו בשיחה בה תציגו בפניו את השינוי שהולך להיות – אימרו לו כי מעתה אתם תשבו לידו במשך X דקות (הגדירו מראש – זה לא פתוח למשא ומתן) ואח"כ תצאו.

כשאתם בחדר – שימו כסא ליד המיטה (לא לשבת במיטה שלו ובוודאי לא לשכב לצידו!), רצוי במקביל כך שפניכם לא יהיו מופנות אליו.

בזמן שאתם יושבים – אתם לא יוצרים קשר עין, לא מגיבים לפרובוקציות של הילד, לא מנהלים איתו שיחות. קחו איתכם ספר / עיתון (רצוי לא נייד) והעסיקו את עצמכם בשקט.

אם הילד יורד מהמיטה – החזירו אותו.

אל תאבקו איתו על כך שהוא ישכב / יניח ראש – רק הקפידו על כך שיהיה במיטה.

בתום פרק הזמן שהגדרתם, תנו לו נשיקה ואמרו "לילה טוב, אני עכשיו הולכת לסלון".

כשתראו התקדמות, תוכלו לאט לאט להרחיק את הכסא מהמיטה לעבר הדלת עד שתצאו לגמרי מהחדר.

תזכרו:

כדי שזה יצליח אתם חייבים להיות שלמים עם התהליך. אם יהיו לכם נקיפות מצפון הילד יחוש זאת והתהליך לא יצליח.

המנעו ממאבק כוחות – אתם לא נלחמים בילד, אתם פועלים למענו – באסרטיביות ואמפטיה. הימנעו מאמירות כגון "שים ראש" שאין לכם עליהן שום שליטה והתמקדו ב"עכשיו לא יורדים מהמיטה". אל דאגה – הילד לא ישן בעמידה 😜

ולבסוף – כמו בכל דבר בהורות – התמדה היא שם המשחק. אם תתמידו ותהיו עקביים ונחושים, בסוף זה יצליח. אם "תזגזגו" הילד יבין שאתם לא החלטיים והמצב רק יחמיר.

מאחלת לכם לשוב במהרה לשנת לילה רציפה וטובה ואם יש לכם שאלות, אני כאן.

בתמונה3 ילדות שישנות כל הלילה

 

הפוסט הילד לא נרדם הופיע לראשונה ב-Good Enough Mother.

]]>
https://goodenoughmother.club/how-to-get-a-child-to-go-to-sleep/feed/ 2
חינוך ילדים https://goodenoughmother.club/educating-children/ https://goodenoughmother.club/educating-children/#respond Fri, 25 Jun 2021 11:26:55 +0000 https://goodenoughmother.club/?p=999 יש לכולנו נטייה לנסות ולחנך את הילדים שלנו בזמן מעשה.
אם הילד משתטח על הרצפה בקניון כי הוא רוצה שאקנה לו גלידה למרות שהחלטתי שהוא כבר טחן מספיק ממתקים להיום, או אם הוא זורק צעצועים לכל עבר כי הוא הפסיד במשחק, אנחנו נוטים לפצוח בנאומים ארוכים שמסבירים לילד את משנתנו החינוכית מתוך תקווה גדולה שהוא יתעשת, יבין את ההיגיון שבדברינו ויאמר "אמא, את צודקת, אני באמת לא צריך עכשיו עוד גלידה".
בואו, זה לא קרה אף פעם באף בית וגם לא יקרה אצלכם.
אז מה עושים?
מוזמנים לקרוא

הפוסט חינוך ילדים הופיע לראשונה ב-Good Enough Mother.

]]>

חינוך ילדים

חינוך מתחיל בדברים הקטנים

כל שנה שנגמרת ואיתה ההתרגשות לקראת השנה החדשה מעלה בי מחדש את אותו זיכרון ישן מלפני 13 שנה.

כשהבכורה שלי עלתה לכיתה א' (לא מאמינה שעברו 13 שנה מאז) ההתרגשות, שלה ושלי, הייתה בשיאה.

נוסף על ההתרגשות הטבעית שלפני כיתה א', היא ניחנה בגנים שלי והאהבה לציוד משרדי זורמת אצלה בדם 😉

אז רגע לפני שצעדנו לחנות בהתרגשות גדולה לקנות את כל הציוד החדש לבית הספר, שוחחתי איתה ברוגע, בבית.

חינוך מתחיל בדברים הקטנים

הסברתי לה מה זה "מותגים", נתתי לה דוגמאות מחיי היום – יום שלה למותגים כמו דיסני כדי שהיא תוכל להתחבר לנושא.

הסברתי לה ש"מותג" פעמים רבות יקר יותר ממוצר שהמותג שלו אינו מוכר. 

דיברנו על כך שלפעמים זה מוצדק ופעמים רבות לא. 

הסברתי לה שזה בסדר לרצות גם דברים ממותגים ולכן כשנלך לחנות היא תוכל לבחור לעצמה עד 3 פריטים – איזה שהיא תרצה מתוך רשימת הציוד לבית הספר – שהם יהיו ממותגים. זה יוכל להיות ילקוט, קלמר, קלסר. יומן, סרגל, מחברת. קלסר, מחברת, תיקיה. כל שילוב מקובל עלי בתנאי שאלו יהיו רק 3 פריטים. את כל השאר, הסברתי לה, אנחנו ניקח לא ממותגים. 

כשהגענו לחנות והתחלנו לשוטט בין המדפים, לקחתי מידי פעם פריט ממותג ופריט לא ממותג והראיתי לה את ההבדלים במחיר, כדי שהיא תוכל לחוש את מה שדיברנו עליו בבית. 

היא התחילה לבחור לעצמה פריטים ואני הזכרתי לה שהיא יכולה לבחור 3 ממותגים. אחרי התלבטויות בינה לבין עצמה כשאני נמנעתי מלהתערב ורק חיזקתי אותה ואמרתי לה "אהובתי, את תבחרי אילו 3 פריטים את רוצה ממותגים, זו בחירה שלך בלבד", היא בחרה את השלישיה שלה. 

לא היו סצנות, לא היו מריבות, כי היא ידעה מראש מה הגבול שבתוכו יש לה חופש בחירה! 

כעבור שנתיים הסנדוויץ' שלי עלתה ל-א' ואני, שכבר נכנסתי לשגרה, שכחתי לעשות את השיחה. באוטו בדרך לחנות שמעתי פתאום את הגדולה (שכבר הייתה "מנוסה") מספרת לאחותה "את יודעת עמיתי, מותגים הרבה יותר יקרים מלא מותגים וזה סתם בזבוז כסף, אז את תוכלי לבחור לך 3 דברים ממותגים". 

לא יכולה לתאר לכם כמה עפתי עליה (ועלי 😎) באותו רגע! 

הבנתי שהצלחתי לעשות חינוך אמיתי, כי עובדה שהמסר הופנם!

מתי זה זמן טוב לחנך ילדים?

אז רגע לפני שאתם רצים לחנויות לקנות ציוד לבית הספר ומתמודדים עם סצנות של "אבל לכולם יש!" או "אני רוצה כזה!", אני רוצה לדבר אתכם על הזמן הנכון לחינוך.

יש לכולנו נטייה לנסות ולחנך את הילדים שלנו בזמן מעשה.

אם הילד משתטח על הריצפה בקניון כי הוא רוצה שאקנה לו גלידה למרות שהחלטתי שהוא כבר טחן מספיק ממתקים להיום, או אם הוא זורק צעצועים לכל עבר כי הוא הפסיד במשחק, אנחנו נוטים לפצוח בנאומים ארוכים שמסבירים לילד את משנתנו החינוכית מתוך תקווה גדולה שהוא יתעשת, יבין את ההיגיון שבדברינו ויאמר "אמא, את צודקת, אני באמת לא צריך עכשיו עוד גלידה". 🤣

בואו ננחת רגע מהפנטזיה שלנו ונפנים שזה לא קרה אף פעם באף בית וגם לא יקרה אצלנו.

לא בגלל שהילדים שלנו לא אינטליגנטים ולא מסוגלים להבין את דברי החוכמה שאנו אומרים להם, אלא בגלל שברגע שבו הם כועסים, מתוסכלים, עצובים, הם ממש לא פנויים להסברים ההגיוניים שלנו!

לכן, ברגע האמת, כשהילד בהתקף זעם, זה לא הזמן לחינוך!

מה עושים כשהילד בהתקף זעם או בכי?

כשהילד בהתקף זעם, שרוע על הרצפה וזורק דברים לכל עבר זה הזמן בו אתם צריכים ויכולים לעשות רק 2 דברים: 

הראשון – זה זמן לאמפטיה – "אני מבינה שאתה רוצה גלידה, אבל אני לא אקנה לך עכשיו"

השני- זה הזמן לאכוף את הגבול שהצבתם – לא לקנות, גם אם הוא ממש עצוב וכל האנשים בקניון עכשיו מסתכלים עליכם ומצקצקים "איזו אמא רעה". שיצקצקו! אם הילד ידע שהלחץ החברתי משפיע עליכם הוא ישמור את הסצנות תמיד למצבים הללו!

מה יעזור לי לא להכנע ללחץ?

כדי שנוכל להיות במקום הזה – האמפטי והשומר על הגבולות – אנחנו חייבים קודם כל להבין: 

  1. הוא לא עושה לי דווקא – או כמו שאומרים – זה לא נגדי זה בעדו! ברגע שאבין שהוא באמת רוצה באותו רגע את הגלידה והבכי שלו נובע מתסכול על כך שהוא לא מקבל את מבוקשו, אני אהיה פנויה לתגובה אמפטית ולא כועסת. אל תתבלבלו – אמפטיה אין פירושה למנוע ממנו את התסכול! אמפטיה אומרת שאני מבינה את המצוקה שלו, לא מבטלת אותה ("תפסיק לעשות הצגות") ושאני לא כועסת.
  2. אני צריכה קודם להגדיר לעצמי מה הם הגבולות שחשובים לי – אם עשיתי עם עצמי חושבים, רגע לפני שאמרתי "לא!" והבנתי עם עצמי למה חשוב לי לשמור על הגבול הזה, אז יהיה לי הרבה יותר קל לאכוף אותו וגם לילד לקבל אותו. (מוזמנים לקרוא עוד על הצבת גבולות באופן יעיל בפוסט על גבולות)

מתי זה זמן מתאים להסביר לילד?

את החינוך וההסברים צריך לשמור לזמן בו הילד פנוי להקשיב. 

תחשבו על עצמכם, אתם בעצבים על משהו (הבוס בעבודה, הילדים, כל דבר אחר) ועכשיו בן הזוג יבוא ויסביר לכם שאתם סתם כועסים, שבעצם זה לטובתכם.

במקרה הטוב לא תהיו פנויים להקשיב במקרה הפחות טוב כדאי שהוא יתפנה לכם מהעיניים לכמה שעות 😜

אותו הדבר עם הילדים שלנו. כשהם בעיצומו של התקף זעם / בכי, הם לא פנויים להקשיב. כל מה שנאמר במקרה הטוב לא יקלט ובמקרה הפחות טוב רק יתדלק אותם יותר.

לכן, אם זה משהו שאתם צופים מראש שיקרה, הקדימו תרופה למכה ודברו על כך עם הילד.

הסבירו את הסיבה לגבול שאתם מציבים, לא בכעס, לא ב"הורדת ידיים". נהלו איתו שיחה, לא ויכוח או מאבק, הקשיבו למה שיש לו לומר, אם לילד יש שאלות תתייחסו בכבוד וברצינות לשאלות והטיעונים שלו. אולי תגלו שהוא העלה טיעונים שלא חשבתם עליהם ואשר ישנו את דעתכם? במקרה כזה זה בסדר גמור לומר לו "אתה יודע, העלית טיעונים שלא חשבתי עליהם, אני אחשוב על זה עוד קצת ואעדכן אותך מה החלטתי". אם לא הצלחתם לשכנע אותו זה גם בסדר! בסוף אתם ההורים ואתם קובעים וזה הרגע לומר "שמעתי את מה שאמרת ועדיין אני חושבת שזה מה שצריך להיות ומכיוון שאני אמא שלך ואני אחראית עליך, זה מה שיהיה".

מה עושים כשנתקלים במצב לא צפוי?

הלוואי ויכולנו לצפות מראש את כל המצבים בהם ניתקל. אבל החיים חזקים מהכל ולא תמיד אנחנו יכולים לצפות הכל.

אם הופתעתם ונתקלתם במקרה שלא צפיתם מראש / לא הכנתם את הילד אליו – פשוט הציבו את הגבול בלי כעס, בלי כוחנות, בלי השפלה ובלי חפירות – זיכרו, הילד לא פנוי להקשיב לכם! אמרו פעם אחת את הטיעון שלכם וזהו, עכשיו הזמן לאכוף את הגבול שהצבתם.

אז אם אני אעשה את כל זה הילד ישתף פעולה ולא ישתטח יותר על הרצפה?

נקודה אחרונה לסיום – אל תצפו שאם עשיתם את כל ההכנה הילד לא יתאכזב, יכעס, יבכה. זה אמנם מקטין את הסיכויים אבל זה לא מונע.

מותר לילד להתאכזב!

מותר לו לכעוס!

מותר לו לבכות!

גם אם אתכם יעצור שוטר על נסיעה במהירות מופרזת אתם תתבאסו. זה שידעתם שזה מה שיכול לקרות לא מונע מכם את הבאסה.

אל תראו לו שאתם מאוכזבים ממנו. אל תהפכו את זה למוקד של מאבק.

ככל שתתמידו בכך, ככל שהילדים שלכם יבינו שאתם עומדים במילה שלכם, לא נכנעים ללחץ שלהם אבל גם לא נכנסים איתם למאבק, כך ההתפרצויות הללו ילכו ויעלמו.

לא סגורים איך לעשות את זה? 

דברו איתי. 

שתהיה לכולנו חופשה מהנה וחזרה ברוכה ומוצלחת לשנת לימודים חדשה.

הפוסט חינוך ילדים הופיע לראשונה ב-Good Enough Mother.

]]>
https://goodenoughmother.club/educating-children/feed/ 0
תשומת לב https://goodenoughmother.club/attention/ https://goodenoughmother.club/attention/#respond Wed, 02 Jun 2021 10:26:13 +0000 https://goodenoughmother.club/?p=959 "את יודעת שאני בסוף אתעצבן עליך, אז למה את עושה את זה?"
מכירים את התחושה המייאשת הזו שהילדים "בכוח" סוחטים מכם תשומת לב שלילית?
תשומת הלב שלנו עבור הילדים היא כמו מים - היא צורך כל כך בסיסי, הישרדותי, היא מראה להם שאנחנו רואים אותם, שהם נמצאים אצלנו עמוק בלב, שהם לא ננטשים, שהם שייכים. ולכן הילדים שלנו מוכנים לעשות הכל! ואני מתכוונת ל*הכל* כדי לזכות בכמה שיותר תשומת לב.

הפוסט תשומת לב הופיע לראשונה ב-Good Enough Mother.

]]>

תשומת לב

למה הילד מחפש שאתעצבן עליו?

את יודעת שאני בסוף אתעצבן עליך, אז למה את עושה את זה?" 😡

מכירים את התחושה המייאשת הזו שהילדים "בכוח" סוחטים מכם תשומת לב שלילית?

למה באמת?! 

בואו רגע נעזוב אותם ונחשוב עלינו – תזרמו איתי שניה ובואו נדמיין שיצאנו בבוקר לטיול מקסים במדבר, אחרי הליכה של שעה ב 40 מעלות בלי צל גילינו ששכחנו לקחת מים! בהעדר מקור מים באיזור המשכנו ללכת, הצמא לאט לאט הופך לבלתי נסבל, אנחנו מרגישים שעוד שניה אנחנו "מתים מצמא" ואז אנחנו מגיעים לאדם ממש לא נחמד שיש לו מספיק מים להרוות את צמאוננו אבל ברור לנו שאמנם נזכה לקבל את המים אבל המחיר יהיה שהוא יגער בנו. האם נוותר על המים ונעדיף למות מצמא? 

ברור שלא! נבקש את המים ונסבול את הצעקות / הגערות, העיקר שלא נתייבש.

ילדים יעשו הכל כדי לקבל תשומת לב

תשומת הלב שלנו היא כמו המים – היא צורך כל כך בסיסי, הישרדותי, היא מראה להם שאנחנו רואים אותם, שהם נמצאים אצלנו עמוק בלב, שהם לא ננטשים, שהם שייכים. ולכן הילדים שלנו שהם מוכנים לעשות הכל! ואני מתכוונת ל*הכל* כדי לזכות בכמה שיותר תשומת לב. 

כמו שאנחנו לעולם לא נפסיק לרצות לשתות רק בגלל שלפני שבוע שתינו, כך גם הילדים שלנו זקוקים לתשומת הלב שלנו באופן קבוע.

כמו שאנחנו נחוש דאגה קיומית אם נהיה במדבר ולא נדע מתי נגיע למקור מים ומאידך נהיה רגועים אם נדע שבכל כמה מטרים נמצא מקור מים, כך הילדים שלנו זקוקים להרגיש את תשומת הלב שלנו לא רק פעם בשבוע / חודש אלא כל יום! 

תזכרו – בעולם שלהם אין "תשומת לב שלילית" או "תשומת לב חיובית" יש תשומת לב, נקודה. בדיוק כמו שאותנו מעניין רק שיש מים שירוו את צמאוננו.

מצד שני, אם נפגוש שני אנשים שנוכל לקבל מהם מים – האחד זעוף והשני מאיר פנים – ברור שנבחר את זה שיחייך אלינו. כך גם הילדים – אם נדאג לתת להם מנות של תשומת לב, בזמנים ובמקומות שמתאימים לנו, אבל באופן מספק, הם לא ידרשו את תשומת הלב בכוח בזמנים ובאופנים שממש לא מתאימים לנו. 

אבל, אם הם לא יקבלו מאיתנו מספיק תשומת לב חיובית הם יעשו כל מה שצריך כדי להרוות את הצמא שלהם לתשומת לב, גם אם היא במחיר של צעקות / כעסים / השפלות, העיקר שהם לא ירגישו שהם מתייבשים.

אבל אם אין לי זמן?

עכשיו בואו נהיה כנים – כולנו עמוסים ועייפים – המרדף הבלתי פוסק בין הבית לעבודה, לילדים, לבן / בת הזוג שלא לדבר על קצת זמן לחברים / תחביבים, המרדף הזה גומר אותנו. לכן אם הילד התיישב לשחק בשקט בסלון / בחדר הדבר הראשון שבא לנו לעשות הוא לנצל את הזמן לנוח/ להכניס עוד מכונת כביסה / להספיק עוד שיחת טלפון חשובה. 

כולנו באופן טבעי מתעלמים מהחיובי ומגיבים לשלילי. בזה אנחנו בעצם משדרים לילד מסר שאם הוא רוצה שנראה אותו, הוא צריך להציק / לעצבן / לעשות את כל מה שאנחנו לא מוכנים שהוא יעשה כי אז נגיב אליו.

כדאי שנבין שאנחנו נצטרך לתת לילד תשומת לב בכל מקרה – אז בואו נדאג שהבחירה איך לעשות את זה ומתי תהיה שלנו.

איך גורמים לילד להפסיק לחפש תשומת לב שלילית?

אז מה עושים? 

קודם כל תפנימו – "אין לי זמן" זה לא תירוץ! כי אם לא תתנו לילד תשומת לב חיובית הוא יגרור אתכם להתייחס אליו, ולרוב הרבה יותר זמן, על ידי התנהגות שלילית.

לכן, אנחנו צריכים להעביר את המשקל מתשומת לב לדברים השליליים לתשומת לב יזומה לדברים החיוביים.

מה זה אומר?

אם למשל הילד משחק לבד – תעברו לידו ותנו לו ליטוף קטן, אמירה כמו "איזה יופי אתה משחק, אני כל כך נהנה לראות אותך כך" ואפילו חיוך אוהב.

לא כל כך משנה מה תבחרו לעשות- רק שהוא ידע שאתם רואים אותו גם כשהוא לא מפריע לכם. מכם זה יגזול שניות בודדות אבל לילד זה עולם ומלואו! אתם בעצם אומרים לו "אני רואה אותך"! 

ואז הרווחתם גם זמן לעצמכם וגם ילד שקיבל מנה של תשומת לב, עכשיו הוא רגוע ויכול להמשיך לשחק בלי לחפש דרכים להפעיל אתכם.

שיטה פשוטה להעניק תשומת לב

לסיום אני רוצה להציע לכם לאמץ הרגל קטן שיעשה שינוי גדול – אני קוראת לו "איזה כיף היה לי ש…"

איך זה עובד?

בכל יום "תרשמו" לעצמכם (יכול להיות על דף/ בנייד ויכול להיות בראש), 3 דברים קטנים שהילד עשה שהעלו לכם חיוך, גרמו לכם נחת גם אם לשבריר שניה.

לקראת סיום היום – בזמן שמתאים לכם – יכול להיות באמבטיה, בארוחת הערב או במיטה לפני השינה – אמרו לכל אחד מהילדים שלכם 3 דברים שהם עשו היום שהיה לכם כיף לראות:

  • "איזה כיף היה לי שהתארגנת הבוקר בזמן"
  • "איזה כיף היה לי לראות ששיחקת יפה עם אחותך"
  • "איזה כיף היה לי היום שעזרת לי להכין ארוחת ערב"
  • "איזה כיף היה לי היום שהלכת לאוטו לבד ולא הייתי צריכה להרים אותך"

הבנתם את העיקרון – דברים קטנים, בהתאם לגיל הילד/ה שיראו לילד שראיתם אותו בדברים הטובים שהוא עשה. 

אל תחפשו מהפכות – זה לא צריך להיות על משהו חריג, כל הרעיון הוא להכיר בדברים הקטנים אבל החיוביים שהם עושים ושנוטים לחלוף על פנינו כאילו היו מובנים מאליהם. 

ברגע שנכיר ב"מובן מאליו" ונעריך אותו, הילד ירצה להמשיך לעשות אותו ולעשות עוד אחרים.

תמחקו את ה"אבל" מלקסיקון

חשוב, חשוב, חשוב! לא משנה כמה הילד הרגיז אתכם לפני שהוא התארגן / הלך לרכב, אתם בשיחה הזו אומרים רק את הדברים הטובים! אם תכניסו למשפט "אבל" זה כאילו לחצתם במקלדת ctrl + alt delete! בזה הרגע מחקתם את כל הטוב שאמרתם לפני.

הכלל הזה נכון תמיד, בכל שיח שלכם עם הילדים וגם עם מבוגרים! אתם רוצים לומר למישהו משהו טוב? אל תוסיפו אבל!

האם זה מתאים לילדים בכל גיל?

הפעילות הזו מתאימה לילדים צעירים (עד גיל +/- 10).

מה עושים עם מתבגרים?

  • עם מתבגרים אפשר לעשות את זה פעם ביומיים / שלושה ובמקום להתמקד בפעולות יומיומיות התמקדו בתכונות ובחוזקות שלהם  "אני כל כך גאה בך שאת חברה כל כך טובה"
  • "אני גאה בך על החריצות שלך וההשקעה שלך בלימודים"
  • "אני גאה בך שאת כל כך אחראית שאת שומרת על אחותך הקטנה כשאני מבקשת"

וכולי.

התמדה וסבלנות - זה כל הסוד

כמו כל דבר, כדי לראות את השינוי צריך התמדה וסבלנות – אבל אני מבטיחה לכם שהמילים שלכם שיראו לילדים שלכם שאתם רואים אותם ירוו את הצמא שלהם לתשומת הלב במספיק תשומת לב חיובית שהם לא יצטרכו לחפש לשאוב מכם את השלילית.

נסו וחיזרו לספר לי איך זה עבד אצלכם!

בתמונה – אחות גדולה שקיבלה הערכה על כך שהיא "שומרת" על האחות הקטנה 🥰

הפוסט תשומת לב הופיע לראשונה ב-Good Enough Mother.

]]>
https://goodenoughmother.club/attention/feed/ 0
הצבת גבולות https://goodenoughmother.club/setting-boundaries/ https://goodenoughmother.club/setting-boundaries/#comments Tue, 25 May 2021 16:30:35 +0000 https://goodenoughmother.club/?p=898 הוא כל הזמן מתווכח איתי על כל דבר!"
בואו לא נתבלבל, הם לא מתווכחים! אנחנו מתווכחים!
הם בסה"כ מתנהגים כמו שילדים אמורים להתנהג - לבחון את הגבולות, לנסות להשיג כמה שיותר שליטה על חייהם, להשיג את תשומת ליבנו - כל מקרה והמטרה שלו או כל המטרות יחד.
אם אנחנו מבקשים מהם לעשות משהו והם מסרבים - הבעיה היא אצלנו לא אצלם.
כי אם אני מבקשת אני צריכה להבין שבקשה היא בסך הכל בקשה - מותר לסרב לה.

הפוסט הצבת גבולות הופיע לראשונה ב-Good Enough Mother.

]]>

הצבת גבולות

הילדים מתווכחים על כל דבר

הוא כל הזמן מתווכח איתי על כל דבר!"

בואו לא נתבלבל, הם לא מתווכחים! אנחנו מתווכחים! 

הם בסה"כ מתנהגים כמו שילדים אמורים להתנהג – לבחון את הגבולות, לנסות להשיג כמה שיותר שליטה על חייהם, להשיג את תשומת ליבנו – כל מקרה והמטרה שלו או כל המטרות יחד.

למה הם לא עושים מה שאני מבקשת?

"אבל אני מבקשת שוב ושוב והם לא עושים!"

ראשית בואו נזכר מהי ההגדרה של בקשה – לפי המילון בקשה היא פנייה מילולית לאחר, על מנת שזה יבצע פעולה או ייתן מידע למבקש, מתוך בחירה חופשית, כלומר לא מתוך פחד או אשמה, ובאופן שמאפשר לו לסרב ללא השלכות מאיימות לגביו.

זאת אומרת, שאם אנחנו מבקשים מהם לעשות משהו והם מסרבים ואנחנו מתאכזבים / כועסים – הבעיה היא אצלנו לא אצלם. כי אם אני מבקשת אני צריכה להבין שבקשה היא בסך הכל בקשה – מותר לסרב לי. 

לעומת זאת, אם אני דורשת שהילד יעשה משהו אני צריכה לוודא שזה משהו שיש לי את הרצון והיכולת לאכוף. אם אני לא יכולה לאכוף, רצוי מראש שלא אדרוש אלא אשנה את הפניה שלי לבקשה ואקח בחשבון סירוב ואהיה מוכנה לכבד את הסירוב!

למה בכלל צריך גבולות?

דמיינו שמנהל הבנק שלכם מתקשר ואומר לכם "אתם יכולים למשוך כמה כסף שאתם רוצים מהבנק, אבל אם תעברו את הגבול החשבון יחסם" – תרגישו מבולבלים נכון? הרי הוא לא הגדיר לכם מהו הגבול – הוא נתן לכם יד חופשית אבל איים בחסימה.

באותה מידה בוודאי הייתם מתרעמים אם שוטר היה עוצר אתכם ושולל את רשיונכם ל 30 יום כי "עברתם את המהירות המותרת" למרות שאף אחד לא הגדיר מעולם מהי.

מהצד השני תדמיינו שאתם מוזמנים למסיבת ריקודים על גג מגדלי עזריאלי אבל לגג אין מעקה – סביר להניח שלא תרגישו חופשי להסתובב ולרקוד על כל שטח הגג אלא תגבילו את עצמכם למרכז הרחבה ותוודאו כל הזמן שאתם לא מתרחקים ממנה.

באותו אופן מרגישים ילדים שלא מציבים להם גבולות.

מצד אחד הם מרגישים חוסר צדק כאשר אנו מתפרצים עליהם בכעס "עברת כל גבול!" כאשר מעולם לא סיפרנו להם מהו הגבול.

מהצד השני הם מרגישים חוסר ביטחון "לנוע במרחב" של החיים – להתנסות בדברים – כי הם מרגישים שאין את הגבול שישמור עליהם.

הגבול עבור הילדים הוא אנחנו – ילדים צריכים לדעת שאנחנו שם עבורם שמים את הגבול שיגן עליהם ובתוכו הם יכולים לבחון את יכולותיהם.

איך יראו החיים שלנו ללא גבולות?

קצת קיצוני אבל סרטון נחמד שמראה חיים בבית ללא גבולות

שיטת הרמזור להצבת גבולות

בכל משפחה צריכים להיות 3 תחומי התנהגות – כמו ברמזור

התחום הירוק – כמו ברמזור – הוא התחום בו אני אומרת לילד "אתה חופשי לעבור" או במילים אחרות – יש לך חופש מלא לעשות מה שמתאים לך. אתה תבחר אם להפגש עם חבר או לא, אם לשחק בפאזל או בלגו ואפילו אם להכין שיעורי בית או לא, אם ללבוש מעיל או ללכת בלי. 

כמובן שכמו כל דבר בחיים, לבחירה של הילד עשויה להיות תוצאה טבעית – אם הוא יבחר לא להכין שיעורים, הוא יצטרך להתמודד עם המורה (או שלא, אם המורה לא בודקת), אם היא לא תקח מעיל ייתכן שתרטב / יהיה לה קר, אבל! הבחירה מבחינתי היא של הילד בלבד והוא יצטרך להתמודד עם התוצאה. 

אם נקפיד מצד אחד להמנע מ"לתקן" עבורו את המצב (לצאת מהעבודה להביא לו מעיל כי הוא התקשר מביה"ס שקר לו) ובאותה מידה לא "לחנך" אותו ("אמרתי לך! בפעם הבאה תקשיב לי!"), הילד ילמד מה כדאי לו לעשות להבא. 

אם נתערב – בין אם על ידי זה שנרוץ "לחלץ" אותו או ננזוף בו, הילד לא ילמד כלום וימשיך באותה הדרך – בין כי יהיה לו נוח להפעיל אותנו או בין כי הוא ירגיש שהוא במאבק כוחות ולא ירצה לוותר. 

התחום האדום – גם כן כמו ברמזור – אומר "עצור!". אלו המקומות בהם אנחנו אומרים לילדים – "את זה לא עושים! זה קו אדום!". אם תבדקו אתם תראו כי אלו המקומות שלרוב בהם אין לנו שום ויכוח עם הילדים – באופן "מפתיע" הילדים לא מתווכחים איתנו על חגירת חגורות בטיחות ברכב, על הליכה בבוקר לביה"ס וכולי. 

אל תטעו, זה לא בגלל שהם שותפים לדעתנו כי זה חשוב (אולי כשהם יגדלו הם יהיו, אבל בטח לא בהתחלה). זה בגלל שאנחנו שלמים עם עצמנו לגבי הגבול הזה. וכשאנחנו שלמים עם עצמנו ואין לנו רגשות אשם נוסח "אולי הוא יכעס עלי" או "הוא מסכן / הוא לא מסוגל", אז המסר שאנו מעבירים לילדים הוא מאוד ברור והילדים החכמים שלנו קולטים אותו מיד וחוסכים לעצמם אנרגיה מיותרת בויכוח. 

בחיים חשוב שיהיו לנו כמה שפחות תחומים אדומים וכמה שיותר ירוקים. מכירים את הביטוי Choose your battles? זה בדיוק זה! אי אפשר כל היום להיות שוטרים של הילדים – ילדים שגדלים ללא מרחב תנועה יחפשו למרוד. מצד שני גבולות חשובים כך שאי אפשר לוותר לגמרי על הקווים האדומים, הם הביטחון של הילדים שלנו. 

מה לגבי התחום הצהוב? 

התחום הצהוב הוא התחום בו אנו נותנים לילד מרחב בחירה בתוך גבולות שמקובלים עלינו. זה המקום בו אנו פתוחים להקשיב לצרכי הילד, לשמוע את דעתו, לאפשר לו בחירה בין מספר אפשרויות וכולי – הכל כמובן בהתאם לגילו. 

בתחום הזה בד"כ נמצא דברים כמו "אתה רוצה חביתה או סלט לארוחת הערב?", "אתה רוצה קודם להכין שיעורים או קודם להתקלח?" "את רוצה ללכת לחברה או שנלך לבריכה?" "את רוצה להשאר במסיבה עד 12, אני אמרתי עד 10, את חושבת ש 11 זו שעה שתוכלי לחיות איתה?" ועוד ועוד. 

ילדים ובוודאי מתבגרים, מחפשים להרגיש שליטה בחייהם, חשוב להם לדעת שדעתם נשמעת, לכן חשוב לתת מקום כמה שיותר רחב לתחום הצהוב.

שיטת הרמזור להצבת גבולות

בכל משפחה צריכים להיות 3 תחומי התנהגות – כמו ברמזור

התחום הירוק – כמו ברמזור – הוא התחום בו אני אומרת לילד "אתה חופשי לעבור" או במילים אחרות – יש לך חופש מלא לעשות מה שמתאים לך. אתה תבחר אם להפגש עם חבר או לא, אם לשחק בפאזל או בלגו ואפילו אם להכין שיעורי בית או לא, אם ללבוש מעיל או ללכת בלי. 

כמובן שכמו כל דבר בחיים, לבחירה של הילד עשויה להיות תוצאה טבעית – אם הוא יבחר לא להכין שיעורים, הוא יצטרך להתמודד עם המורה (או שלא, אם המורה לא בודקת), אם היא לא תקח מעיל ייתכן שתרטב / יהיה לה קר, אבל! הבחירה מבחינתי היא של הילד בלבד והוא יצטרך להתמודד עם התוצאה. 

אם נקפיד מצד אחד להמנע מ"לתקן" עבורו את המצב (לצאת מהעבודה להביא לו מעיל כי הוא התקשר מביה"ס שקר לו) ובאותה מידה לא "לחנך" אותו ("אמרתי לך! בפעם הבאה תקשיב לי!"), הילד ילמד מה כדאי לו לעשות להבא. 

אם נתערב – בין אם על ידי זה שנרוץ "לחלץ" אותו או ננזוף בו, הילד לא ילמד כלום וימשיך באותה הדרך – בין כי יהיה לו נוח להפעיל אותנו או בין כי הוא ירגיש שהוא במאבק כוחות ולא ירצה לוותר. 

התחום האדום – גם כן כמו ברמזור – אומר "עצור!". אלו המקומות בהם אנחנו אומרים לילדים – "את זה לא עושים! זה קו אדום!". אם תבדקו אתם תראו כי אלו המקומות שלרוב בהם אין לנו שום ויכוח עם הילדים – באופן "מפתיע" הילדים לא מתווכחים איתנו על חגירת חגורות בטיחות ברכב, על הליכה בבוקר לביה"ס וכולי. 

אל תטעו, זה לא בגלל שהם שותפים לדעתנו כי זה חשוב (אולי כשהם יגדלו הם יהיו, אבל בטח לא בהתחלה). זה בגלל שאנחנו שלמים עם עצמנו לגבי הגבול הזה. וכשאנחנו שלמים עם עצמנו ואין לנו רגשות אשם נוסח "אולי הוא יכעס עלי" או "הוא מסכן / הוא לא מסוגל", אז המסר שאנו מעבירים לילדים הוא מאוד ברור והילדים החכמים שלנו קולטים אותו מיד וחוסכים לעצמם אנרגיה מיותרת בויכוח. 

בחיים חשוב שיהיו לנו כמה שפחות תחומים אדומים וכמה שיותר ירוקים. מכירים את הביטוי Choose your battles? זה בדיוק זה! אי אפשר כל היום להיות שוטרים של הילדים – ילדים שגדלים ללא מרחב תנועה יחפשו למרוד. מצד שני גבולות חשובים כך שאי אפשר לוותר לגמרי על הקווים האדומים, הם הביטחון של הילדים שלנו. 

מה לגבי התחום הצהוב? 

התחום הצהוב הוא התחום בו אנו נותנים לילד מרחב בחירה בתוך גבולות שמקובלים עלינו. זה המקום בו אנו פתוחים להקשיב לצרכי הילד, לשמוע את דעתו, לאפשר לו בחירה בין מספר אפשרויות וכולי – הכל כמובן בהתאם לגילו. 

בתחום הזה בד"כ נמצא דברים כמו "אתה רוצה חביתה או סלט לארוחת הערב?", "אתה רוצה קודם להכין שיעורים או קודם להתקלח?" "את רוצה ללכת לחברה או שנלך לבריכה?" "את רוצה להשאר במסיבה עד 12, אני אמרתי עד 10, את חושבת ש 11 זו שעה שתוכלי לחיות איתה?" ועוד ועוד. 

ילדים ובוודאי מתבגרים, מחפשים להרגיש שליטה בחייהם, חשוב להם לדעת שדעתם נשמעת, לכן חשוב לתת מקום כמה שיותר רחב לתחום הצהוב.

איך מגדירים גבולות?

ראשית זכרו שאין טבלה של נכון ולא נכון לגבי כל אחד מהתחומים – אדום, צהוב וירוק – כל משפחה והגבולות שלה, מה שמתאים לה. 

אז מה עושים? 

שלב ראשון

שבו והכינו לכם רשימה של הקווים האדומים שלכם – מה מבחינתכם יהרג ובל יעבור. שימו לב שאתם לוקחים בחשבון את מה אתם מוכנים ויכולים לאכוף במידת הצורך! אין טעם להכניס לקווים האדומים דברים שאין לכם יכולת לאכוף – אתם רק מלמדים את הילדים שלמילה שלכם אין שום ערך.

הסוד הוא בגמישות

גמישות אין פירושה "היום אסור כי יש לי כוח ומחר מותר כי אין לי כוח", זו לא גמישות אלא חוסר גבולות. גמישות אומרת שהגבול "מתקדם" בהתאם לילדים, זאת אומרת שככל שהילדים גדלים והצרכים והיכולות שלהם משתנים, כך הגבול מותאם.  

לדוגמה – לילד בן 3 אפשר לקבוע שמקלחת כל יום היא קו אדום (אם זה מתאים לכם כמובן)- כי אז במידה והוא לא רוצה להכנס להתקלח, אני יכולה לקחת אותו ולקלח אותו, אבל לנער בן 13 זה גבול לא רלוונטי (מקווה מאוד בשבילכם שלא!) לכן אין טעם שאציב אותו ככזה.

שלב שני

אחרי שהכנתם רשימה כזו בדקו עם בן/בת הזוג שלכם שהיא מקובלת על שניכם. חשוב שיהיה תאום בין ההורים על הגבולות. זה לא אומר שאתם חייבים לחשוב אותו הדבר, זה אומר שאתם צריכים לכבד אחד את דעתו של האחר ולהציב חזית אחידה, בנושא הזה, מול הילדים.

אתם בהחלט יכולים, במקומות בהם זה מקובל על שניכם, שיוגדר מהו הגבול עם אמא ומה הגבול עם אבא אבל חשוב שהילדים ידעו מה הגבול כאשר שניכם נוכחים! אל תשאירו להם להיות אלה שצריכים לבחור צד!

שלב שלישי

אל תצפו שהילדים ינחשו לבד את הגבולות ואל תצפו שהם לא ינסו לחצות אותם! ילד בריא בנפשו ינסה לבדוק את הגבול.

לכן השלב האחרון לא פחות חשוב – דאגו לעדכן את הילדים מהם הקווים האדומים שהחלטתם עליהם.

את הגבול מספיק לומר פעם אחת – הילדים שלכם חכמים ומבינים, אין שום טעם לחזור עליו שוב ושוב ובוודאי שלא "להתווכח" עליו.

זכרו!

אבל הגבול הוא שלכם לא של הילד ולכן החובה לשמור עליו מוטלת עליכם. 

ספרו לי – איזה אזור יותר רחב אצלכם – האדום, הצהוב או הירוק?

בתמונה – ילדה שנתקלה ב"גבול" בלתי עביר 😝

הפוסט הצבת גבולות הופיע לראשונה ב-Good Enough Mother.

]]>
https://goodenoughmother.club/setting-boundaries/feed/ 2
חיזוק תחושת השייכות https://goodenoughmother.club/sense-of-belonging/ https://goodenoughmother.club/sense-of-belonging/#respond Fri, 30 Apr 2021 10:05:33 +0000 https://goodenoughmother.club/?p=682 "אם הוא ירחץ כלים הוא גם ירטיב את כל הרצפה, גם הכלים לא יצאו נקיים כמו שאני אוהבת וגם אני אצטרך לעמוד שם ולהשגיח! תודה רבה אבל אני מעדיפה לעשות את זה לבד".
מוכר לכם?
אין מי שלא עמד במצב בו הרגיש שיותר קל לעשות לבד מאשר לתת לילד לעשות את זה.
איזה חינוך בדיוק מתרחש כשהילד עוזר ולמה זה חשוב?

הפוסט חיזוק תחושת השייכות הופיע לראשונה ב-Good Enough Mother.

]]>

חיזוק תחושת השייכות

מה הקשר בין עזרה של הילד בבית לתחושת השייכות?

"אם הוא ירחץ כלים הוא גם ירטיב את כל הרצפה, גם הכלים לא יצאו נקיים כמו שאני אוהבת וגם אני אצטרך לעמוד שם ולהשגיח! תודה רבה אבל אני מעדיפה לעשות את זה לבד". 

מוכר לכם?

אין מי שלא עמד במצב בו הרגיש שיותר קל לעשות לבד מאשר לתת לילד לעשות את זה.

הבנות שלי קיטרו בכל הזדמנות (עד שהן הבינו שזה לא יעזור והתייאשו) ש"אף אחת מהחברות שלי לא מפנה את הכלים".

אני אגלה לכם סוד אבל תבטיחו לא לגלות להן, טוב?

הרבה יותר קל לי לפנות לבד ולגמור עם זה ב 5 דקות מאשר כל הדיון הזה, לסדר אחריהן כשהן לא מפנות כמו שצריך וכולי.

אבל מבחינתי לא מדובר בפינוי הכלים. מבחינתי מדובר כאן בחינוך.

חשיבותה של תחושת השייכות

נחזור רגע אחורה, לתאוריות שחכמים ממני חקרו וכתבו, ונדבר על שייכות. אדלר, אבי הפסיכולוגיה האינדיבידואלית מצא שתחושת שייכות היא הצורך הבסיסי והחשוב ביותר של כל אדם באשר הוא, זהו צורך כל כך בסיסי שאנשים יעשו הכל כדי להשיג אותה כי ללא תחושת שייכות הם לא יישרדו. 

עד כמה הכל? כנופיות רחוב למשל מבוססות בדיוק על סיפוק המענה לצורך הזה.

5 מרכיבי תחושת השייכות

תחושת השייכות מבוססת על 5 מרכיבים:

  1. משמעות אישית – במה אני ייחודי?
  2. צמיחה והתפתחות אישית – לנוע כל הזמן קדימה, ללמוד, להתפתח
  3. ניראות  – קבלת תשומת לב
  4. תחושת ערך – מסוגלות
  5. מועילות או תרומה – הצורך לעשות למען האחר

הצורך לעשות למען האחר הוא צורך מולד שטבוע בכולנו מעצם היותנו יצורים חברתיים. 

ניתן לראות עדות לכך באופן מאוד יפה בילדים קטנים שרוצים כל הזמן "לעזור". 

מכירים את זה שהקטנים כל הזמן אומרים "אני רוצה לעזור לך?"

אם עוד יש לכם ילדים קטנים תסתכלו עליהם איך הם קורנים מאושר כאשר הם מקבלים הכרה על ה"עזרה" שלהם – "מתוק, אתה יכול בבקשה להביא לי את המגבונים מהחדר?", "תודה שעזרת לי, אני כל כך עייפה שלא היה לי כוח לקום". 

כמובן שכדי שהם ירגישו מועילים הם חייבים לקבל פידבק מהסביבה. בהעדר פידבק מהסביבה הם לא יחוו עצמם כמועילים ויפסיקו את התנהגותם. לכן, כדי לחזק אצלם את תחושת המועילות אנחנו חייבים לא להתייחס כמובן מאליו לתרומה שלהם.

הנטייה הטבעית שלנו היא לראות את מה שלא טוב, ולהגיב אליו במידי, אבל להתעלם מהטוב, וזה משיג את ההפך ממה שאנו רוצים. אנו מחזקים את הילד על ההתנהגות השלילית (נותנים לו תשומת לב) ומדכאים את החיובית (מתעלמים).

ילד יעשה המון כדי לזכות בתחושת שייכות – אם הוא לא יצליח בדרכים "חיוביות" הוא יפנה לדרכים שליליות! (אבל זה נושא בפני עצמו, תעקבו אחרי, מבטיחה להסביר).

איך מחזקים את תחושת השייכות?

אז מה עושים כדי לחזק אצל הילד את תחושת השייכות?

  1. מאפשרים לילדים לעזור
  2. מכירים בעזרה שלהם

כן, הבשורה הטובה היא שיש לנו דרך יחסית מאוד קלה ויעילה לגרום לילדים שלנו להרגיש שייכות – פשוט לתת להם להרגיש מועילים!

תנו לילדים שלכם "לעזור" כבר מגיל צעיר. כמה צעיר? כמה שיותר!

כשעמית נולדה עדי הייתה בסה"כ בת שנתיים וחודשיים למרות שלא היה שום דבר "עוזר" בעזרה שלה, הפעלתי אותה לא מעט ב"משימות" בסגנון "עדידי, אני צריכה להכין לעמיתי אוכל, תוכלי להשגיח עליה רגע?" עצרו את הטלפונים לשירותי הרווחה – עמית הייתה מוגנת בלול ואני עם עין פקוחה על המתרחש. אבל עדי לא ידעה את זה והרגישה "האחות הגדולה שעוזרת לאמא" וכמה שהיא הייתה גאה.

לגבי החלק השני עכשיו תגידו "מה אני צריכה לומר לה תודה שהיא פינתה את הכיור? אלו גם הכלים שלה"

אז התשובה היא כן – אל תהיו קמצנים בהכרת תודה. זה לא רק שלא עולה לכם כסף, זה מחזק אצל הילד את הרצון לעשות עוד (נסו ותיווכחו) ומלמד אותו להכיר תודה לאחרים ולא לקחת דברים כמובנים מאליהם גם ביחסים שלו עם חברים/אחרים ואפילו אתכם.

ספרו לי – אילו משימות אתם נותנים לילדים שלכם לעשות?

בתמונה זו הקטנה שלי "מנקה" את הגן לפסח

הפוסט חיזוק תחושת השייכות הופיע לראשונה ב-Good Enough Mother.

]]>
https://goodenoughmother.club/sense-of-belonging/feed/ 0
איך לייצר שינוי https://goodenoughmother.club/more-of-the-same/ https://goodenoughmother.club/more-of-the-same/#respond Sat, 17 Apr 2021 10:02:42 +0000 https://goodenoughmother.club/?p=609 "כבר אלף פעם אמרתי לך! כמה פעמים אני צריכה לחזור על אותו הדבר??"
מי שלא אמר/ה את המשפט הזה (על גרסותיו השונות) לפחות עשר פעמים בחודש האחרון שירים יד והפוסט הזה לא בשבילו.
כל השאר מוזמנים להישאר :-)
בהנחה שהילדים שלנו אינטליגנטים (חייבים להיות, הם הרי שלנו) ושאין להם בעיית שמיעה (עברו בדיקת סקר בטיפת חלב?), הרי שאנו יכולים להסכים עם 2 דברים:
1. הם שמעו אותנו מצויין גם בפעם הראשונה
2. הם הבינו בדיוק מה שדרשנו מהם

אז למה אנחנו ממשיכים לומר שוב ושוב ושוב את אותו הדבר ומצפים שמשהו ישתנה?

הפוסט איך לייצר שינוי הופיע לראשונה ב-Good Enough Mother.

]]>

איך לייצר שינוי

אמרתי אותו הדבר אלף פעם - למה הילד לא מקשיב?!

"כבר אלף פעם אמרתי לך! כמה פעמים אני צריכה לחזור על אותו הדבר??" 

מי שלא אמר/ה את המשפט הזה (על גרסותיו השונות) לפחות עשר פעמים בחודש האחרון שירים יד והפוסט הזה לא בשבילו. 

כל השאר מוזמנים להישאר 🙂

בהנחה שהילדים שלנו אינטליגנטים (חייבים להיות, הם הרי שלנו) ושאין להם בעיית שמיעה (עברו בדיקת סקר בטיפת חלב?), הרי שאנו יכולים להסכים עם 2 דברים:

  1. הם שמעו אותנו מצוין גם בפעם הראשונה
  2. הם הבינו בדיוק מה שדרשנו מהם

אז למה אנחנו ממשיכים לומר שוב ושוב ושוב את אותו הדבר ומצפים שמשהו ישתנה? 

אלברט איינשטיין טען שזו טיפשות לעשות את אותו דבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות בכל פעם.

אנחנו אמנם הורים עייפים / מתוסכלים / חסרי אונים / כל התשובות נכונות, אבל טיפשים אנחנו לא. 

אז לפני שנגלה מה כן לעשות – בואו נחליט שאת מה שאנחנו עושים שוב ושוב ולא משיג את התוצאה הרצויה – נפסיק לעשות!

למה להפסיק לעשות את מה שאני עושה?

  1. כי זה לא יעיל
  2. כי זה מחליש את הסמכות ההורית שלנו
  3. כי זה מחזק אצל הילד את ההבנה שלמילים שלנו אין ערך
  4. כי זה מקלקל את היחסים עם הילד
  5. כי זה מעצבן אותנו
  6. כי זה גורם לנו לכעוס

מיכל דליות אומרת שהבעיה הכי גדולה של הדור שלנו היא שאנחנו "חופרים" – לא סתם הילדים שלנו אומרים לנו את זה, אנחנו פשוט מדברים יותר מידי. אז בואו נסכים שהגיע הזמן לדבר פחות ולעשות יותר.

בדיקת גבולות ויכולות

לפני שנחליט מה אנחנו יכולים לעשות כדי לגרום למה שאנחנו רוצים שיקרה לקרות, חשוב שנזכור דבר אחד חשוב: 

אנחנו שולטים אך ורק על עצמנו! אין לנו שליטה על מעשיהם של אחרים. למשל מקלחת – אני רוצה שהילד ילך להתקלח, הוא יחליט אם הוא הולך או לא, זה לא בשליטתי. מה כן בשליטתי? אני יכולה למשל לקחת אותו למקלחת ולרחוץ אותו אבל אני לא יכולה להכריח אותו לעשות את זה בעצמו אם הוא לא מוכן. על אותו עקרון אני לא יכולה להכריח ילד להפסיק לצעוק. אם הוא יחליט שהוא רוצה לצרוח עד לב השמיים, אני לא אוכל למנוע את זה ממנו (בהנחה כמובן שאנחנו לא נוקטים בשיטות אלימות). ד.א שמתם לב לטונים שלכם כשאתם דורשים ממנו להפסיק לצעוק? האם אתם "צועקים" עליו שיפסיק לצעוק? 

עכשיו כשהבנו שאני שולטת אך ורק על המעשים שלי ולא של אחרים, לפני שאני מציבה דרישה חשוב שאבדוק עם עצמי:

  1. האם הדרישה הזו באמת חשובה לי? האם זהו גבול אדום מבחינתי? אם התשובה היא "לא" – מראש שנו את הגישה ובמקום להציב זאת כדרישה הציגו זאת כבקשה והיו מוכנים לקבל סירוב! (אחרת זו לא בקשה!) 
  2. אם התשובה לשאלה הקודמת הייתה "כן" – זהו קו אדום שחשוב לי לשמור עליו! בדקו עם עצמכם מה נדרש מכם על מנת לאכוף את הדרישה הזו והאם אתכם מוכנים לעשות זאת. לצ ורך העניין – אם החלטתם שמקלחת כל ערב היא חובה וזהו קו אדום שאתם לא מוכנים לעבור, מה אתם מוכנים לעשות בכדי לוודא שהילד אכן ילך להתקלח? האם אתם מוכנים לרחוץ אותו? האם תסכימו לעשות זאת גם אם הוא משתולל וצורח? אם הילד בן 3 יתכן וכן, אבל אם הוא בן 10? ואם הוא בן 15? אם התשובה היא לא, אז מראש ותרו על הצבת הדרישה הזו או פנו לאפיקים אחרים (למשל תוצאות טבעיות והגיוניות

לא חוזרים על הדברים פעמיים

אם עניתם "כן" על שתי השאלות מעלה – זה הזמן להציב לילד את הגבול- אמרו לילד פעם אחת בלבד מה אתם מצפים ממנו שיעשה ומה יקרה אם הוא לא יעשה. 

כדי להימנע ממאבק כוחות, חשוב לשים לב לאופן שבו הדברים נאמרים. שימו לב שאתם עושים זאת ללא:

  • טון מאיים
  • שימוש במילים כמו "כוח" (למשל "אם לא תבוא אני אקח אותך בכוח")
  • הרמת קול
  • הבעת כעס
  • הבעת אכזבה

אמרו לו בטון נעים "עד השעה 7 אתה צריך להיכנס למקלחת, אתה יכול לבחור אם להיכנס לבד או שאני אכניס אותך ואקלח אותך". וזהו! לא חוזרים על זה שוב, לא סופרים עד 10 וגם לא עד 3!

ואם הגיעה השעה 7 והילד לא נכנס להתקלח? קודם כל הכינו את עצמכם לכך שסביר להניח שזה מה שיקרה. אחרי הכל כבר סיכמנו שהילד אינטליגנט – הוא למד מההיסטוריה המשותפת שלנו שלמילה שלנו אין ערך, אז למה שיכנס?

אז מה עושים?

מפסיקים לדבר ומתחילים לעשות

בלי כעס, בלי מבט מאוכזב, לוקחים אותו למקלחת, אם הוא בוכה חשוב להיות אמפטיים "אני מבין שאתה לא רוצה להתקלח אבל חשוב לשמור על הניקיון" (מוזמנים להכניס את הערכים שחשובים לכם). 

הילד שיבין שהוא פגש גבול יחליט אחרי כמה פעמים מה הוא בוחר – ילדים שלא ירוויחו מכך מאבק כוחות מול ההורה יבחרו לעשות זאת לבד. 

אם מתאפשר, וברור לי שאחרי יום עבודה מתיש לא תמיד יש את הכוח לכך וזה בסדר, השתמשו בהומור. השתדלו להכניס את ההומור לשיח המשפחתי כמה שיותר, בוודאי כשמדובר במשימות שהילדים לא אוהבים. ההומור יעזור להפוך עד כמה שניתן את המשימות למהנות, ובכך הסיכוי שלכם לזכות בשיתוף פעולה יגדל משמעותית.

"השוטר הטוב והשוטר הרע"

אז לא אין הכוונה באמת שיהיה שוטר טוב ושוטר רע בבית אבל בבתים רבים אחד ההורים הוא ה"ליצן" והשני הוא ה"רציני" – השתמשו בזה. במקום להתעצבן על בן הזוג שהוא משתטה איתם במקום "לתקתק" אותם למקלחת, נצלו את הנטיה של ה"ליצן" והשטותניק לטובת המטרה וכאשר מתאפשר, בוודאי שלא תמיד זה אפשרי, העזרו ברוח הילדותית הזו שלו כדי לרתום את הילד למשימה. 

אצלנו למשל בעלי באופן טבעי "לקח" את תפקיד ה"שטותניק" ולא פעם הן נעמדו בשורה כדי שהוא "יעמיס" את שלושתן עליו למקלחת (כן זה אפשרי). 

בסרטון תוכלו לראות אבא שמצא דרך יצירתית לקחת את הילד למקלחת. 

כל משפחה תמצא את הדרכים היצירתיות שלה. 

ספרו לי – אילו דברים אתם עושים שוב ושוב שלא משיגים את התוצאה הרצויה? 

מה אתם הולכים לעשות אחרת?

בתמונה – גיא שלא מפסיק להצחיק את הילדות, "אורז" את יעלי בתיק 🙂

הפוסט איך לייצר שינוי הופיע לראשונה ב-Good Enough Mother.

]]>
https://goodenoughmother.club/more-of-the-same/feed/ 0
מריבות ויחסי אחים https://goodenoughmother.club/quarrels-between-brothers/ https://goodenoughmother.club/quarrels-between-brothers/#respond Wed, 14 Apr 2021 11:09:55 +0000 https://goodenoughmother.club/?p=595 "אמא!! הוא מציק לי!", "אבאאאא!!!! הוא חטף לי!"
כשהייתי ילדה, לא פעם דמיינתי איך היו נראים החיים שלי אם האחים שלי לא היו נולדים. אני בת שנייה לאח בכור ועוד 2 אחים צעירים יותר, וכמו בכל בית נורמלי, גם אנחנו רבנו, והמון. כמובן שישר רצנו / צרחנו להורים שיתערבו.
באופן טבעי, הורים שמרגישים שנעשה עוול לאחד הילדים, או שמרגישים שיש צד אחד חלש שצריך לגונן עליו, מתערבים. וזו רבותיי, טעות!

הפוסט מריבות ויחסי אחים הופיע לראשונה ב-Good Enough Mother.

]]>

מריבות ויחסי אחים

אחים, למה הם כל הזמן רבים?

"אמא!! הוא מציק לי!", "אבאאאא!!!! הוא חטף לי!"

מוכר לכם?!

כשהייתי ילדה, לא פעם דמיינתי איך היו נראים החיים שלי אם האחים שלי לא היו נולדים. אני בת שנייה לאח בכור ועוד 2 אחים צעירים יותר, וכמו בכל בית נורמלי, גם אנחנו רבנו, והמון. כמובן שישר רצנו / צרחנו להורים שיתערבו.

באופן טבעי, הורים שמרגישים שנעשה עוול לאחד הילדים, או שמרגישים שיש צד אחד חלש שצריך לגונן עליו, מתערבים. וזו רבותיי, טעות!

לפני שנבין למה ומה כן אפשר וצריך לעשות, בואו נבין קודם מה קורה שם בקשר שבין האחים.

הילדים שלנו לא המציאו את המריבות, ילדים רבו משחר האנושות, סיפור קין והבל, זוכרים? הרי לכם סיפור קנאה בין אחים. קין – יש הטוענים כי משמעות שמו "עשיתי אדם בעזרת אלוהים" (קניתי מלשון עשיתי) ולעומתו הבל שפירושו "חסר משמעות". לילד הראשון, הבכור, יש מקום מיוחד שאיש לא יכול לקחת ממנו, הוא זה שהפך זוג אנשים למשפחה. האח השני לעומת זאת, מהרגע שנולד זוכה לתוית "האח של" ובכך עלול לאבד את תחושת הערך שלו כישות נפרדת. הקנאה בין קין והבל שהובילה לרצח היא כמובן מקרה קיצון, בחיים במרבית המקרים קינאה בין אחים היא טבעית, ואפילו בריאה. הקינאה היא המנוע שדוחף אותנו להתקדם ולהשיג את מה שיש לאחר. כל עוד זה לא על חשבון האחר, הקנאה היא דלק מצויין. כל עוד הקינאה לא מנהלת לנו את החיים ואוכלת אותנו מבפנים, היא תקינה.

המשאב הכי יקר במשפחה – תשומת לב ההורים

בכל משפחה, ללא קשר לעיסוק ההורים וכמות הזמן שהם מבלים עם הילדים, המשאב שהילדים הכי כמהים לו הוא תשומת הלב. ילדים מוכנים לעשות המון בכדי לזכות בתשומת לב ההורים, אהבתם והערכתם, אבל זה נושא לכתבה אחרת. התחרות על משאב תשומת הלב יתפתח למריבה אם הילדים ילמדו שהיא הדרך שבה הם יכולים לזכות בנתח נוסף מהמשאב היקר הזה. חשוב שאנו ההורים נבין שהסיבה האמיתית למריבה היא לא הדבר עליו הם רבים, לצורך העניין מי ישחק באייפד, אלא עלינו. כשנבין את זה יהיה לנו קל יותר להגיב בהתאם.

איך אנחנו מעודדים מריבות?

אני מעודדת מריבות??

בלי לשים לב אבל כן!

כהורים אנחנו עושים טעויות רבות מבלי לשים לב ובוודאי ללא כוונת תחילה. אבל הטעויות הללו הן הדלק של המריבות ולכן אם אתם מרגישים שהמריבות רק תוכפות ומתעצמות, עצרו ובדקו עם עצמכם מה אתם עשיתם שתרם למצב?

להלן 5 טעויות נפוצות שהורים עושים אשר מלבות מריבות:

  1. השוואה בין אחים – אנו מרבים להשוות בין אחים, אם כדי לנסות להניע את האח האחר לנהוג כמו אחיו – "ראית איזה יופי אחיך סידר את החדר?" או אם על ידי תשומת לב ייתרה להישג של אח אחד בלבד, "איזה תותח, כל מבחן שלך 100!". החיים מלאים בהשוואות, לנו כהורים אין דרך למנוע זאת מילדינו אבל אנחנו יכולים וצריכים למנוע זאת אצלנו בבית ובמיוחד בין האחים. מעבר למריבות, ההשוואות עלולות לגרום לילדים לתסביכים מזיקים.

תסביך קין והבל

הפסיכולוגיה מתארת שני תסביכים שקרויים על שם שני האחים המפורסמים – קין והבל:

תסביך קין

תסביך שאופייני לבכורים, למרות שניתן לראות אותו לא פעם גם אצל אחים צעירים יותר. הילד שנמצא כל הזמן בהשוואה לאחיו, מרגיש בתחרות בלתי פוסקת על המקום שלו במשפחה. הילד חש תחושת דריכות מתמדת להיות תמיד "הכי" בכל דבר, הכי מצטיין בלימודים, בעזרה בבית, הכי מסודר וכולי כדי שאחיו לא "ינשלו" אותו ממקומו.

תסביך הבל

מדבר על הילד שחווה ייסורי מצפון וחוסר יכולת להנות מהישגיו בגלל המבט המקנא של אחיו. ילד כזה ירגיש שכל מחמאה או הישג שהוא זכה לו הוא כמו סכין בליבו של אחיו ולכן הנאתו לא תהיה שלמה. במקרים רבים אחים כאלה יסתירו את הישגיהם או אף ינמיכו את עצמם כדי לא להגביר את קנאתו של האח האחר.

כמובן שבחיים אין קשר לסדר הלידה, התסביך יכול להופיע אצל כל אח כלפי אח אחר ללא קשר למי נולד קודם.

אילו עוד טעויות אנחנו עושים?

אילו עוד טעויות הורים עושים?

  1. מתן יחס מועדף לאחד הילדים – בני אדם בכלל והורים בפרט, נוטים להדביק תוויות. יש בזה משהו אבולוציוני שמקל עלינו את החיים ולכן אנו עושים זאת מבלי לשים לב. כהורים אנו נוטים להדביק לכל אחד מהילדים תווית ייחודית לו. כאשר אנו מדביקים לילד אחד את תווית "הילד הטוב" או "החכם" אנו יוצרים, מבלי לשים לב, קינאה ותחרות בין האחים.
  2. התערבות יתר במריבות – הורים רבים יגידו "אבל הם כל הזמן רבים. אני לא יכול לשמוע את זה יותר". כאן המקום להבין שההתערבות שלנו לא פותרת את הבעיה אלא רק מחריפה אותה. אולי הצלחנו לעצור את המריבה הנוכחית אך מעצם ההתערבות הזמנו עוד 100 חדשות. בנוסף, לרוב יש לנו נטייה להתערב תמיד לטובת צד אחד, מה שמגביר את תחושת הקיפוח והעוול אצל הילד השני. אנו חושבים שבגלל שהוא קטן/חלש הוא המסכן ונחלצים להגנתו. הרשו לי לגלות לכם סוד – לא פעם הקטן והחלש מתגרה, מבלי שנראה כמובן, בגדול כדי לזכות באהדתנו.
  3. יוצרים שיוויון היכן שאין מקום לשיוויון – לפעמים כדי למנוע מהקטנים להרגיש מקופחים מול הגדולים אנחנו ננסה לייצר "שיוויון" במקום לא טבעי שיגרום לגדולים לתרעומת. למשל נדרוש מכולם ללכת לישון באותה השעה למרות ההבדל בגיל והצרכים של כל אחד. לא תמיד זה גדולים מול קטנים, זה יכול להיות כמובן כל צורך אחר שהוא שונה.
  4. יצירת קנוניות מאחורי גבם של הילדים – מכירים את זה שאומרים לילד "אל תגלה לאחיך שקניתי לך גלידה כי אז גם הוא ירצה?". הורים עושים את זה כדי להמנע מעימות עם אחד הילדים, אך הם לא מבינים שהם לא מיטיבים עם אף אחד מהאחים. הקנוניות הללו והצורך להסתיר מפני האח השני, עושים רע לשני הילדים. הילד ש"זכה" באותו הרגע מבין שיש מצב שמחר יעשו את זה גם עם אחיו מאחורי גבו והילד האחר, כדברי הביטוי "סופו של כל שקר להתגלות", בסוף יגלה את הסוד וירגיש פגוע מעצם ההסתרה.
  5. הלשנה – כשילד מלשין על אחיו שעשה מעשה אסור, וההורה מעניש את הילד השני על המעשה, הוא מעודד את הילדים להמשיך ולהלשין אחד על השני. הלשנות כאלה כמובן פוגעות בקשר בין האחים ומלבות מריבות. אל תטעו, רוב ההלשנות נועדו לגרום לאח השני "לחטוף" ולהוציא אותי "הילד הטוב".

אוף! איך גורמים להם להפסיק לריב?

דיברנו על מה לא לעשות, אבל איך אפשר להפסיק את המריבות?

ראשית בואו נתאם ציפיות, מריבות תמיד יהיו, הן חלק בלתי נפרד ממערכת היחסים של האחים. אבל, אנחנו יכולים להפחית משמעותית את התדירות והעוצמה שלהן אם נקפיד על כמה כללים:

  1. להימנע מהשוואה – תעודדו כל ילד באופן יחסי לעצמו ולא לאחרים ובוודאי לא יחסית לאחיו.
  2. הימנעו מהדבקת תוויות לילדים – תזכירו לעצמכם שכל ילד הוא עולם ומלואו ויש בו צדדים רבים, אף ילד הוא לא רק "טוב" כמו שאף ילד הוא לא רק "רע". בדקו עם עצמכם אילו תוויות הענקתם לכל אחד מהילדים והאם התווית לא עושה עוול לילדים האחרים.
  3. כשהם כבר רבים, הימנעו ככל האפשר מהתערבות, תנו להם להתנהל בעצמם. ההתערבות שלכם צריכה להיות ממוקדת לעזרה בלימוד אסטרטגיות פיתרון סכסוכים, ניהול משא ומתן וויתור. אתם לא שופטים וממש לא צריכים להכריע מי צודק ומי אשם. אם המריבות הגיעו לאלימות – תעצרו אותן על ידי הפרדה של שני הצדדים, באופן שיוויוני, מבלי לנקוט עמדה כלפי צד אחד.
  4. הימנעו מהסתרה ושקרים – תנו לילדים להתמודד עם האמת, אחד עם השני ואתכם.
  5. לא מענישים על משהו שהתגלה לנו באמצעות הלשנה – גם אם המעשה מאוד מעצבן אתכם. אם אחד הילדים מגיע ורוצה להלשין, עצרו אותו ואמרו לו "אני אשמח לשמוע אם יש לך משהו טוב לספר על אחיך, דברים רעים שהוא עשה אני מוכנה לשמוע רק ממנו". אם הילד ירגיש שהוא לא מרוויח מההלשנה, הוא יפסיק להלשין. כמובן שצריך להסביר לילדים שבמקרים שבהם נחצה קו אדום (כל משפחה והקווים האדומים שלה), זה לא רק בסדר אלא אף רצוי "להלשין". שימו לב שהקווים האדומים שלכם הם באמת אדומים וכי אין לכם יותר מידי כאלה (גבולות וקווים אדומים הם נושא לדיון נפרד).
  6. הכי חשוב – תזכרו – ילדים לא רבים כשאין קהל – מבחינתם הקהל הכי מבוקש הוא אנחנו ההורים, הם הרי רבים כדי לזכות בתשומת הלב שלנו. לכן עלינו לתת להם תשומת לב בזמנים בהם הם לא רבים ולהתרחק כמה שניתן מהזירה כשהם רבים. הם יסתדרו בלעדינו, תאמינו לי שהם יסתדרו ואפילו יותר טוב.

אחים זו מתנה

מריבות בין אחים עלולות להתיש אותנו ההורים, אך חשוב לזכור שהן טבעיות ויותר מכך שעלינו לדאוג מעצם קיומן, אנו צריכים לדאוג אם הן לא קיימות כלל. רק אחים שלא מתקשרים אף פעם לא רבים!

אחים מקנים אחד לשני תחושת שייכות וביטחון, התפקיד שלנו כהורים הוא לעזור להם לבסס מערכת אחאית טובה ובטוחה שתקנה להם תחושות אלה.

יש לי 2 אחים ואחות, כשהייתי ילדה לפעמים פינטזתי על היותי בת יחידה. בהסתכלות לאחור ובוודאי על ההווה, אני יודעת לומר שהאחים שלי הם המתנה הכי טובה שיכולתי לבקש מהורי.

שתפו אותי – איך הילדים שלכם מסתדרים ומה אתם עושים כשהם רבים?

בתמונה – אני עם האחים שלי – המתנה הגדולה ביותר שההורים שלי העניקו לי

מה קורה כאשר מדביקים תוויות לילדים ואיך זה מעודד השוואה ותחרות בין אחים? – מוזמנים לקרוא

המאמר הזה פורסם גם ב Baby Land 

הפוסט מריבות ויחסי אחים הופיע לראשונה ב-Good Enough Mother.

]]>
https://goodenoughmother.club/quarrels-between-brothers/feed/ 0
מניעת תסכולים https://goodenoughmother.club/frustrations/ https://goodenoughmother.club/frustrations/#respond Thu, 08 Apr 2021 17:36:44 +0000 https://goodenoughmother.club/?p=535 אני לא יכולה לשמוע את זה יותר!
"הוא כל כך מתוסכל כשהוא לא מקבל את מה שהוא רוצה שהוא לא מפסיק לבכות!".
מוכר לכם? הילד משתולל ואני רצה לפתור לו את ה"בעיה" כדי להשיג שקט.
חשוב שנזכור שהריצה הזו שלנו לא רק שלא מועילה לילד אלא אף מזיקה!
אז איך עוזרים לילד להתמודד עם תסכולים?

הפוסט מניעת תסכולים הופיע לראשונה ב-Good Enough Mother.

]]>

מניעת תסכולים

כשהתסכול שלו מוציא אותנו משלווה

"אני לא יכולה לשמוע את זה יותר!"
"הוא כל כך מתוסכל כשהוא לא מקבל את מה שהוא רוצה שהוא לא מפסיק לבכות! אני לא יכולה לשמוע את זה".

"הוא מתעצבן כשהוא לא מצליח לבנות את המגדל והצעקות שלו מטריפות אותי!"

מוכר לכם? הילד משתולל ואני רצה לפתור לו את ה"בעיה" כדי להשיג שקט.

לפעמים הילדים שלנו מביעים תסכול, כעס או שלל רגשות אחרים באופן שמקשה עלינו לעצור ולא לרוץ לפתור להם את הבעיה, אם בגלל שעוצמת הקול משגעת אותנו ואם בגלל שקשה לנו לראות אותם מתוסכלים.

לא משנה מה הסיבה שאנו רצים "להושיע", חשוב שנזכור שהריצה הזו שלנו לא רק שלא מועילה לילד אלא אף מזיקה!

למה לא למנוע מהילד תסכול?

בואו נכיר במציאות – החיים מלאים תסכולים ואין לנו דרך למנוע אותם מהילדים כל הזמן. גם אם נחסוך את הבכי או הכעס הפעם, יבוא משהו אחר שידרוש מהילד להתמודד, ואז תשאלו את עצמכם – עד מתי תוכלו להיות שם עבורו? היינו רוצים לחשוב "לנצח" אבל אנחנו לא באמת מסוגלים.

חשוב לזכור – תסכול הוא מנוע להתקדמות

תחשבו על תינוק קטן שרוצה להגיע לצעצוע שנמצא הרחק ממנו על הרצפה, הרצון להגיע אליו הוא מה שיגרום לו להניע את גופו ובהמשך להתחיל לזחול. אבל בהתחלה התנועות לא מסונכרנות ובמקרה הטוב גורמות לו לנוע לאחור ובעצם מרחיקות אותו מהיעד הנחשק! אז הוא מתוסכל ומביע את התיסכול בבכי. אם האמא תרוץ אליו ותביא את הצעצוע אליו, התינוק לא ילמד לעולם לזחול קדימה!

באותו אופן, אם ההורה יבנה במקום הילד את המגדל כדי שהילד לא יבכה מתסכול בגלל שהמגדל התפרק, הילד לא ילמד לשפר את המוטוריקה העדינה שלו, לבחור את המבנה הנכון ולהצליח לבנות בעצמו.

בלי תסכול אין למידה

כאשר אנו פותרים לילד את הקושי הילד לא רק שלא לומד להתמודד עם האתגר עצמו (זחילה / בניית מגדל או כל דבר אחר) אלא גם לומד שהוא תלוי בגורם חיצוני בכדי להרגיע את עצמו ולהתמודד עם עצם התסכול. הילד יפנים את המסר לפיו הוא תלוי בהורה / מבוגר אחר בכדי להגיע לפתרון בעיות וכי אין בתוכו את היכולת להתמודד בעצמו.

הגיל עושה את ההבדל

זוכרים שלמדתם לרכוב על אופניים? עכשיו תחשבו על אדם מבוגר שינסה בפעם הראשונה לרכוב – יהיה לו הרבה יותר קשה.

כך גם כשמדובר ביכולות קוגניטיביות ורגשיות – ככל שהילד ילמד להתמודד עם תסכולים בגיל צעיר יותר כך הוא ישכלל את היכולות שלו ויעשיר את ארגז הכלים שלו להתמודדות טובה יותר בעתיד. התמודדות בגיל צעיר פחות דרמטית מאשר בגיל מבוגר.

אני צריכה לזכור שכאשר אני רצה לתת פתרון למצוקתו של הילד אני מונעת ממנו את הלמידה הכל כך חשובה שבאה בעקבות ההתמודדות עם התסכול.

איך עוזרים לילד להתמודד עם תסכול?

אז מה לעשות?? להתעלם?

לא! אנחנו לא מתעלמים מהילדים שלנו.

אנחנו יכולים וצריכים להיות שם עבורם – להביע אמפתיה, לתת את החיבוק ולפעמים אפילו לעזור להם לחשוב על דרכים שיעזרו להם להתמודד.

אבל! רגע לפני שאתם רצים לפתור להם את המשבר – קחו נשימה והשהו את התגובה – חצי דקה, 2 דקות – בהתאם לגילו של הילד, גודל הדרמה והישנות המקרים. אפשר אפילו לומר לו "אני כבר באה" שידע שאני ערה למצוקתו, אבל תנו לילד לחוות את התסכול ולנסות להתמודד איתו.

אז ליצור עבורו תסכולים בכוונה כדי שילמד?

ממש לא, אם נרצה ואם לא נרצה התסכולים יבואו – הם שם כל הזמן, המציאות מייצרת לנו אין-סוף הזדמנויות לחוות תסכולים. התפקיד שלנו כהורים הוא לא להפריע לילד לפגוש אותם ולהתמודד איתם.

כשהבכי שלו מוציא אותנו מדעתנו

זה קשה לשמוע את הילד שלנו סובל, האינסטינקט שלנו הוא להקל עליו. יש ילדים שכל תיסכול קטן מוציא מהם עוצמות של בכי או צעקות שיכולות להרעיד את הקירות. כל ילד הוא שונה – יש ילדים שמתמודדים יותר בקלות, יש כאלה שקשה להם יותר. יש כאלה שיביעו את התסכול שלהם באופן מתון ויש כאלה שישמעו לנו כאילו חרב עליהם עולמם, תלוי בויסות הרגשי של כל ילד.

בין אם הילד זועק עד לב השמיים ובין אם הוא מתמודד "בגבורה", החובה שלנו כהורים היא לאפשר לו להתנסות בהתמודדות.

אחרי שחיבקנו והבענו אמפתיה למצוקה שלו התפקיד שלנו הסתיים – אם הילד עדיין לא נרגע זה בסדר. שדרו לו שאתם מבינים את הקושי שלו ואתם בחדר השני / הסלון ותנו לו ללמוד להרגיע את עצמו.

קשה לכם לשמוע את "זעקות השבר"? הצעקות שלו מוציאות אתכם מדעתכם?

הפיתרון - מוזיקה

מוזיקה ידועה כמרגיעה – אז אם אתם מרגישים שהקולות שבוקעים מטריפים אתכם, פשוט שימו לכם מוזיקה שאתם אוהבים או זמזמו לעצמכם שיר שירגיע אתכם!

אני זמרת איומה וזיפנית מהמעלה הראשונה, אבל מוזיקה מרגיעה אותי – אם זה כשאני בפקק ומרגישה שאני עוד רגע מתפוצצת כי אני מאחרת ואם זה כשהילדות צורחות בקולי קולות. היום בעידן הטלפונים החכמים זה קל – אני פשוט שמה לעצמי מוזיקה ושרה יחד איתה. פעם כשלא היה לי משהו זמין לשים – פשוט זייפתי לעצמי בהנאה.

שתפו אותי- מה מרגיע אתכם? 

בתמונה: ילדה שמצאה בעצמה דרכים יצירתיות להירגע

הפוסט מניעת תסכולים הופיע לראשונה ב-Good Enough Mother.

]]>
https://goodenoughmother.club/frustrations/feed/ 0
מאבקי שליטה – אוכל https://goodenoughmother.club/control-struggles-food/ https://goodenoughmother.club/control-struggles-food/#respond Wed, 31 Mar 2021 17:33:50 +0000 https://goodenoughmother.club/?p=368 כילדה הייתי הסיוט של כל אמא פולניה, הרי מה הכי מטריד כל אמא מהרגע שהילד שלה נולד?
שיאכל!
ואני לא אכלתי כלום!
מה ההורים שלי לא ניסו? שום דבר לא הועיל.

כי יש 3 דברים בהם אף אחד לא יכול לשלוט על האחר - מה הוא יכניס לפה, אילו מילים יצאו לו מהפה וכמובן שליטה בצרכים.

הפוסט מאבקי שליטה – אוכל הופיע לראשונה ב-Good Enough Mother.

]]>

מאבקי שליטה - אוכל

כשהילד לא רוצה לאכול

כילדה הייתי הסיוט של כל אמא פולניה (או מרוקאית במקרה שלי)

הרי מה הכי מטריד כל אמא מהרגע שהילד שלה נולד?

שיאכל!

ואני לא אכלתי כלום!

רוצים לדעת מה זה כלום?

אכלתי, כפי שההורים שלי נהגו לומר, רק "אוכל מכובס" – אף טיפת צבע!

שום פרי

שום ירק

לא מתובל

חס וחלילה בלי בצל, בלי פטרוזיליה

שניצל היה הצבע היחיד שהכנסתי לפה (וגם הוא רק אם הוא בלי אף גיד/שומן ועשוי דק דק כמו שאני אוהבת) וכמובן שוקולד.

מה ההורים שלי לא ניסו? שום דבר לא הועיל.

מתי אין לנו שום שליטה על הילד?

תזכרו! יש 3 דברים בהם אף אחד לא יכול לשלוט על האחר

מה הוא יכניס לפה, אילו מילים יצאו לו מהפה וכמובן שליטה בצרכים. 

ילדים מוכנים לשלם מחיר כבד מאוד ובלבד שיחושו שליטה בחייהם. אם הם ירגישו שאין להם שליטה במקומות אחרים הם עלולים לגרור את המאבק לאחד או יותר מהשדות הללו. כי במקומות הללו להורה, לא משנה כמה יתאמץ, אין שליטה על הילד.

ככל שנלחץ יותר כך הילד יתבצר בסירובו

לפני כעשור זכיתי ב 1000 ₪ לקניות בטויז אר אס בתוכנית הרדיו של טל ואביעד. הנושא של התוכנית היה אוכל והם ביקשו ממאזינים לספר על "השקרים שאנחנו מספרים לילדים כדי לגרום להם לאכול". סיפרתי כי בתור ילדה שלא אכלה כלום והאוכל היה נושא למאבק בלתי פוסק, קיבלתי החלטה, עוד לפני שהפכתי לאמא בעצמי, כי אני עם הילדים שיהיו לי לא אריב על אוכל!

אז בכל פעם שהייתי מבשלת משהו שידעתי שיגרום לבנות לעקם פרצוף (למשל במיה) לא אמרתי כלום. הבנות באופן טבעי הריחו את הסיר על האש ובאו לרחרח ואז התחיל תסריט שהיה פחות או יותר קבוע:

הבנות: "אמא מה זה?"

אני (בטון תמים): "אה, זה משהו בשביל אבא ובשבילי"

הבנות (מתחילות להסתקרן): "כן, אבל מה זה?" 

אני (ממשיכה את המשחק): "עזבו זה לא יהיה לכן טעים, זה רק לנו".

הבנות- שכבר הכירו את התסריט מפעמים קודמות: "נו אמא, את סתם אומרת"

אני – לא נשברת וממשיכה את המשחק: "באמת, זה לא יהיה לכן טעים"

ואז..

הבנות: "אני רוצה לטעום!"

ביותר מ 90% מהמקרים הן גם הכתירו את האוכל כטעים וביקשו עוד, וגם אם לא, הן לפחות ניסו.

גם בתקופות בהן אחת מהן פתחה בשביתת רעב והכריזה "כרעם ביום בהיר" שפתאום היא לא אוהבת קציצות (שאתמול היא עוד אכלה בשמחה) לא נשברתי. לא הסרתי אותן מהתפריט אבל גם לא שידלתי ובוודאי לא ניסיתי להכריח אותה לאכול. אחרי שנתיים (כן! שנתיים!!) כשהיא ראתה שאני לא נכנסת איתה למאבק על האוכל, הקציצות חזרו לצלחת באותה פתאומיות שבה הן יצאו.

מאבקים שנועדו לכישלון

הטיפ הכי חשוב שאני יכולה לתת לכם הוא – אל תכנסו עם הילדים למאבק בדברים האלה:

לא במה הם יאכלו

לא בשליטה בצרכים (פיפי/קקי)

לא על מה שהם אומרים

כי אם יש דבר אחד שאני יכולה להבטיח לכם – בסוף הם תמיד, אבל תמיד, ינצחו אבל המחיר שהם ישלמו הוא לא מחיר שאתם רוצים עבורם.

איך גורמים לילד לאכול?

אז מה כן עושים? איך אני אגרום לילד שלי לאכול?

בואו נתחיל מכך שנפסיק לנסות "לגרום" לו לאכול. נזכור שזה לא בשליטתנו אלא בשליטתו.

נמשיך להכין את אותם הדברים – אם בתפריט השבועי תמיד היו קציצות, נמשיך להכין אותן, לא נוציא אותן מהתפריט רק בגלל שהוא לא אוהב, אבל נדאג שבכל ארוחה תהיה לפחות מנה אחת שאנחנו יודעים שהוא מוכן לאכול – זו יכולה להיות הפחממה או מנת ירק. 

הקפידו לאכול יחד עם הילדים, אם לא שניכם בבית בזמן הארוחה, אז מי שנמצא שישב לאכול איתם. דוגמה אישית חשובה מאוד. ילדים אוכלים יותר טוב, כשאנחנו איתם, זה גם זמן מצויין לשיחה, אבל זה כבר נושא אחר. תגישו לשולחן את כל המאכלים ותציעו אותם, לילד כמו שאתם מציעים לכולם: "אמא, להגיש לך סלט? עוף?, עדי, להגיש לך סלט? עוף?" באותו הטון שתציעו לבן הזוג / לשאר הילדים, כך תציעו גם לאותו ילד שלא אוכל. אל תדלגו עליו בגלל שאתם יודעים שהוא לא אוהב, אל תתרגשו אם הוא יענה "אבל את יודעת שאני לא אוהב!!" אמרו ברוגע "הכל בסדר, אני רק מציעה", בלי כעס, בלי לנסות לשכנע! "אבל כדאי לך, זה בריא, אולי תנסה?" בלי מבט מאוכזב, בלי טון זועף. הילדים שלנו רגישים לכל הניואנסים הללו ויקלטו אותנו בשנייה. אם תכניסו את סממני המאבק הללו לתוך הארוחה, המאבק ימשיך. אם הילד יבחר לאכול רק את הפסטה ולא את הבשר, אל תדאגו שהילד אוכל "רק פחממות", הרי אם תריבו איתו זה לא ישתנה אבל אם תשחררו בסוף המגוון יגדל. תזכרו שמה שיותר חשוב ברגע זה הוא לעזור לילד לשחרר את המאבק. הילד לא מודע לכך שהוא נאבק בכם, אין לו את התובנה הזו ולכן לחשוב שהוא עושה דווקא או לדבר להגיון שלו, לא יעזור. 

להכין לכל ילד את מה שהוא רוצה

הורים אומרים לי – "אז אני אכין לו מה שהוא אוהב וזהו. הכי חשוב שיאכל בריא".

זה אמנם מאוד מפתה אבל אל תכינו לו מנות אחרות במיוחד עבורו, אפשר מידי פעם, אבל לא כשגרה, זה יתיש אתכם ויוציא מכם רגשות תסכול שאסור שיכנסו לשולחן  כי אז הנזק רב על התועלת. אתם לא מסעדה ואין סיכוי שתעמדו בתפריט מגוון לכל ארוחה, מה יקרה אם ילד אחר יחליט שיש לו מאכלים אחרים שהוא מוכן/ לא מוכן לאכול? תכינו כל יום 3 מנות בשריות שונות? יום אחרי יום במשך חודשים ושנים? 99% מההורים לא יעמדו בזה, לכן, וותרו על כך מראש כי זה רק יקבע את הדפוס.

הילד מתעקש ש"אין לי מה לאכול"?

אמא שלי תמיד אמרה שבבית שבו יש אוכל אף ילד לא מת מרעב. תזכרו את המשפט הזה כשאתם מרחמים עליו ורוצים לרוץ להכין לו את המנה שהוא אוהב. אמרו לו בנחת שהוא מוזמן לבחור ממה שיש בשולחן או לקחת משהו אחר בריא – גבינה, ביצה, פרוסת לחם, אבל לא ממתק או קינוח כי קינוח אוכלים בסוף הארוחה. אל תעצרו הכל ותכינו לו משהו אחר, אם הוא קטן תגישו לו משהו זמין ופשוט ואם הוא גדול מספיק לקום ולקחת בעצמו, תנו לו לעשות זאת.

ממתק זה לא אוכל

מכירים את האמירה – "לא אכלת אז אין קינוח"?

אז נכון ש"ממתק זה לא אוכל", אבל אל תתנו את קבלת הקינוח במה שהוא אכל או לא אכל בארוחה, קינוח הוא לא פרס ולא דרך להעניש אותו על מה שהוא אוכל. הסבירו שקינוח אוכלים במידה (כל בית והמינון שלו) ולכן אם הוא עדיין רעב הוא לא יכול לקחת עוד מנה של קינוח אלא לחפש משהו בריא אחר לאכול. אל תתרגשו מבכי, צעקות או עצבים של הילד, תזכרו שהבחירה היא שלו, אתם שם כדי להציב לו את הגבול שהוא כל כך זקוק לו.

זה קשה, אני יודעת, אבל אם תקחו נשימה עמוקה ותתאזרו בסבלנות זה יקרה. זה יכול לקחת הרבה זמן, תלוי בהתקבעות המאבק עם הילד, בעקשנותו ובגילו, אבל אם תקפידו על הכללים – בסוף התוצאה תגיע. 

כתבו לי – איפה אתם מוצאים עצמכם נאבקים עם האוכל ומה הדרכים שלכם להתמודד עם זה?

בתמונה ילדה שהמאכל הצבעוני היחיד שהסכימה לאכול היה שוקולד.

הפוסט מאבקי שליטה – אוכל הופיע לראשונה ב-Good Enough Mother.

]]>
https://goodenoughmother.club/control-struggles-food/feed/ 0