לגבי ילדי הגנים מצד אחד הם קטנים יותר ולכן נראה לנו שקשה להם יותר, מצד שני המערכת פתוחה יותר לאפשר לנו לעזור להם.

הנה כמה דברים שתוכלו לעשות-

נוכחות בגן – אם יש שעת הסתגלות בה אתם יכולים להיות איתם – תהיו איתם! לא עם הטלפון, לא עומדים באמצע החדר משדרים ש"עוד רגע אני בורח". תנו להם להוביל אתכם לפינה שקורצת להם, שחקו איתם. תשאלו אותם אם הם רוצים להזמין מישהו למשחק. אם אתם רואים ילד אחר שמתבייש להצטרף, זו הזדמנות מצויינת ללמד אותם איך מזמינים למשחק על ידי דוגמה אישית – שאלו אותם אם הם רוצים להזמין את הילד להצטרף ואם הם מסכימים אך מתביישים הזמינו אותו אתם. 

הכינו אותם למה שעומד לקרות – הסבירו להם מראש שבשעה X אתם תצטרכו ללכת. 

ספרו להם מתי ומי יגיע לאסוף אותם

אל תעלמו – אל תתנו לקושי שלכם להתמודד עם הפרידה לנהל את המצב – תאמרו להם "ביי" עם נשיקה וחיבוק לפני שאתם הולכים. הורים חושבים ש"הוא עסוק ולא שם לב, זה זמן מצויין ללכת" לא! כך אתם מלמדים אותו שהוא צריך להשאר דרוך בפעמים הבאות כי הוא לא יודע מתי תעלמו לו!

עשו את זה קצר וקולע ולא ארוך וצולע – ברגע שהודעתם על פרידה – עשו את זה קצר והחלטי. חזרה אחורה כי הוא בוכה רק מקשה עליו יותר. תאמרו לו "אני מבין שאתה רוצה שאני אשאר אבל עכשיו אני צריך ללכת ואני (או מי שהודעתם לו) אבוא לקחת אותך בשעה XX. לילדים קטנים שאין מושג של שעות רצוי לומר "אחרי ארוחת הצהריים" או "אחרי שתקום מהשינה" וכולי.

תחושה של בית – אם יש חפץ שהילד אוהב (והוא לא מנקר עיניים) הציעו לו לקחת אותו/שימו לו אותו בתיק. גם אם אין חפץ ספציפי, הציעו לו להביא משהו לבחירתו – זו יכולה להיות תמונה או משחק. חפץ שיזכיר לו את הבית יעזור לו להתנחם בשעת הגעגוע.

משהו קטן וטוב – שנים שמתי לבנות שלי מידי בוקר, בקופסת האוכל פתק קטן ממני – לפעמים זה היה רק "בתאבון", לפעמים משהו שקשור באופן ספציפי לדברים הצפויים להם באותו היום. בהתחלה הן הופתעו, בהמשך הן חיכו לארוחת העשר בציפיה. כשהן היו בגן ולא ידעו לקרוא הן ביקשו מהגננת להקריא. אז כן, זה מתאים לגדולים ולקטנים כאחד – זו תהיה דרישת שלום קטנה ומלאה אהבה באמצע היום שתזכיר להם שאתם איתם בלב.