ארכיון ערכים - Good Enough Mother https://goodenoughmother.club/category/values/ יעוץ משפחתי והדרכת הורים - בלוג יעוץ להורות מאושרת Thu, 15 Sep 2022 18:02:15 +0000 he-IL hourly 1 https://wordpress.org/?v=6.8.3 https://goodenoughmother.club/wp-content/uploads/2022/08/cropped-New-logo-icon-only-1-32x32.png ארכיון ערכים - Good Enough Mother https://goodenoughmother.club/category/values/ 32 32 שינוי גדול מתחיל בקטן https://goodenoughmother.club/making-a-change/ https://goodenoughmother.club/making-a-change/#respond Wed, 07 Sep 2022 15:20:32 +0000 https://goodenoughmother.club/?p=2087 "אני אמורה לשמוח לבלות איתם את אחר הצהריים ובמקום זאת אני מפחדת מהשעות הללו" אמרה לי אמא. היא לא ידעה באותו הרגע עד כמה השינוי בידיים שלה ועד כמה הוא נגיש. שינויים גדולים יכולים לקרות אם רק נשנה כמה דברים קטנים.

הפוסט שינוי גדול מתחיל בקטן הופיע לראשונה ב-Good Enough Mother.

]]>

שינוי גדול מתחיל בקטן

כשאנחנו מרגישים שמשהו לא עובד ביחסים

התקשר אלי אבא אחד, ביקש לקבוע פגישת יעוץ. כן, לצערי זה עוד לא לגמרי נפוץ שאבות הם אלה שמתקשרים, לרוב אלו האמהות, אבל כמובן שהסכמתי. נפגשנו – הוא, אשתו ואני. האמא ישבה מכונסת בתוך עצמה, כמעט ולא שיתפה בהתחלה, כשלאט לאט הצלחתי להביא אותה לשתף, לא יכולתי שלא להרגיש מבין המילים שהיא אמרה, דווקא את המילים שלא נאמרו – את תחושת הכישלון שלה כאמא, את האכזבה שלה מעצמה. בשלב מסויים היא אמרה בקול מלא בושה והתנצלות "אני אמורה לשמוח לבלות איתם את אחר הצהריים ובמקום זאת אני מפחדת מהשעות הללו".

הקושי להודות שאני לא יודעת

הבנתי אותה כל כך – לפני שנים, כשהבנות היו קטנות, הגיע שלב בו הרגשתי שאני לא האמא שאני רוצה להיות – שאני כועסת וצועקת, שבמקום להנות איתן אני במלחמה בלתי פוסקת על כל דבר ודבר ושאני מסיימת את היום עם הלשון בחוץ. הרגשתי כישלון, הרגשתי אמא גרועה.
זה השלב בו החלטתי לפנות לקבל עזרה – אני זוכרת את השיחה הטלפונית שלי עם הפסיכולוגית, כשהתקשרתי לתאם, אמרתי לה "יש לי ילדות מקסימות, אבל אני צריכה עזרה כי משהו בתקשורת שלי איתן לא עובד".
אני לא זוכרת אם זה לקח שלוש או ארבע פגישות עד שגיא אמר לי "אני לא יודע מה עשית אבל משהו בבית השתנה, האווירה נרגעה, הילדות נרגעו". 

אני זוכרת שהתחושה שלי הייתה כאילו מישהו פיזר אבקת פיות על הבית כי השינוי שאני עשיתי היה כל כך מזערי, כמעט לא מורגש למתבונן מהצד, אבל הוא היה מאוד מאוד מורגש! הוא פעל כמו קובית דומינו קטנה שנופלת וסוחפת איתה את כל שאר המערך. 

הכוח לשנות נמצא בתוכנו

באותו הרגע כשהתבוננתי באותה אמא נמלאתי חמלה ואמונה – הבנתי את המקום הכואב שהיא נמצאת בו ויחד עם זאת, ידעתי שהשינוי אפשרי והרבה יותר קל ממה שהיא כרגע מדמיינת לעצמה. 

הם היו זוג מקסים, חדור מוטיבציה, ישבו מולי עם דף ועט ולא הפסיקו לרשום. התהליך איתם היה מאוד קצר – 4 פגישות בסה"כ ובפגישה האחרונה כשסיכמנו את התהליך, האמא לראשונה הזדקפה ועם מבט מלא אושר היא אמרה לי "אני לא מבינה, כאילו לא שיניתי כמעט כלום, רק בקטנה, ופתאום נהיה לי כיף לבלות איתם את אחר הצהריים, פתאום אני אמא אחרת, כיפית יותר, שמחה יותר, כועסת הרבה פחות".

זה מה שאני כל כך אוהבת בגישה האדליראנית (הגישה שאומצה על ידי מיכל דליות) – היא פרקטית, קלה ליישום ורואים תוצאות.

לא מלמדים אותנו להיות הורים

הדור של ההורים שלנו האמין שלא צריך ללמוד להיות הורים, היום מבינים שזה המקצוע הכי חשוב שכל הורה צריך לרכוש. 

בשלוש שנים האחרונות אני נפעמת כל פעם מחדש לראות בפועל כמה כוח יש לנו, ההורים, בידיים ביכולת לקבוע איך יראו החיים שלנו ושל הילדים שלנו.
אני רואה כל פעם מחדש עד כמה שינויים קטנים שהורים עושים, יוצרים גל של שינוי משמעותי ביחסים שלהם עם הילדים. 

ספרו לי איזה שינוי אתם עשיתם שעזר לכם להיות הורים טובים יותר.

מאמרים נוספים בנושא

ויסות רגשי

ויסות רגשי מוגדר כיכולת של האדם לאזן את עוצמת רגשותיו ומשך הזמן שלהם, בהתאם למצב.
אבל יש ילדים שעוצמת הרגשות שלהם חזקה יותר והם יגיבו באופן שעלול להיתפס כחסר פרופורציה.
אז מה עושים?

לקריאה

עונשים

בואו נדבר על עונשים
לעונשים יש מטרה אחת – לגרום לילד לעשות את מה שאני רוצה.
אבל האם זו הדרך הנכונה להשיג את המטרה?
בטווח הקצר יש מצב שאכן הילד יעשה את השיקול של מה כדאי לו ויחליט לסדר.
אבל מה בהמשך?

לקריאה

מאבקי שליטה – אוכל

כילדה הייתי הסיוט של כל אמא פולניה, הרי מה הכי מטריד כל אמא מהרגע שהילד שלה נולד?
שיאכל!
ואני לא אכלתי כלום!
מה ההורים שלי לא ניסו? שום דבר לא הועיל.

כי יש 3 דברים בהם אף אחד לא יכול לשלוט על האחר – מה הוא יכניס לפה, אילו מילים יצאו לו מהפה וכמובן שליטה בצרכים.

לקריאה

התחלות חדשות

התחלות חדשות תמיד קשות, לחלק יותר לחלק פחות אבל אין מי שלא חושש אפילו קצת מפני הלא נודע.
איך עוזרים לילדים לצלוח כניסה לגן חדש, בי"ס חדש?
הכנתי עבורכם כמה כלים בסיסיים שיעזרו לכם לעזור להם

לקריאה

הפוסט שינוי גדול מתחיל בקטן הופיע לראשונה ב-Good Enough Mother.

]]>
https://goodenoughmother.club/making-a-change/feed/ 0
דאגה הורית https://goodenoughmother.club/parental-concern/ https://goodenoughmother.club/parental-concern/#respond Sat, 28 May 2022 07:42:47 +0000 https://goodenoughmother.club/?p=1081 מי מאיתנו לא חווה התלבטות בין הצורך לאפשר לילדים מרחב למידה והתנסות והצורך לגונן עליהם?

מרוב שאנחנו רוצים לעטוף את הילדים כדי שלא יקרה להם שום דבר, רע כמובן, אנחנו עלולים לגרום לכך שלא יקרה להם שום דבר, ואז הם יחמיצו גם ובעיקר את הדברים הטובים.
אז מה עושים ומה לנמו יש לומר בעניין? כנסו וקראו

הפוסט דאגה הורית הופיע לראשונה ב-Good Enough Mother.

]]>

דאגה הורית

לדאוג שלא יקרה להם כלום

ראיתם פעם את הסרט "נמו"?

השבוע פנתה אלי אמא מודאגת שרצתה שאומר לה מה לעשות במקרה הבא (הפרטים כמובן שונו כדי לשמור על פרטיותה)-

הבת שלה בת 12 שחקנית שח-מט מחוננת מרגישה שקבוצת השח של בני גילה לא מספיק מאתגרת והמדריך הזמין אותה להצטרף לקבוצה הבוגרת של בני 15-18 (מעורבת בנים ובנות). 

האמא חוששת – "אולי מישהו שם יפגע בה? נערים בני 18 יש להם מחשבות אחרות בראש" 

השיחה הזו הזכירה לי קטע מהסרט נמו בו בר-דג, אבא של נמו, שדמותו בסרט היא של אב חרד, מנהל שיחה עם דוגי (לא בטוחה שזה שמה באמת אבל תזרמו איתי), שהיא איך לומר, חסרת דאגות, אומרת כל מה שהיא חושבת. 

הדיאלוג ביניהם מגיע כשבר-דג המודאג מחליט סוף סוף לאזור אומץ ולתת לנמו ללכת לביה"ס וזה הולך בערך כך: 

בר-דג, בקול הורי מלא דאגה "אני לא רוצה שיקרה לו שום דבר" 

דוגי בתגובה, בקולה המתוק עם נימה של תהייה מלאה תום "אבל אז שום דבר לא יקרה לו"

המחיר של הגנת יתר על הילדים

לא הבנתם? 

קחו שניה לקרוא את המשפט הזה שוב.

הבנתם? 

מרוב שאנחנו רוצים לעטוף את הילדים כדי שלא יקרה להם שום דבר, רע כמובן, אנחנו עלולים לגרום לכך שלא יקרה להם שום דבר, ואז הם יחמיצו גם ובעיקר את הדברים הטובים.

חנן בן ארי סיכם את זה מצויין בשיר המרגש שלו "אמן על הילדים", כל פעם שאני שומעת את המילים

"אני לא אספיק להגיע, לשמור, להציל, להושיע

לספוג במקומם ת'קליע, אוי כמה הלב הוא פגיע"

 אני מרגישה שהוא קרא אותי כמו ספר פתוח וכתב את מה שאני מרגישה כל פעם מחדש. 

כי מי מאיתנו כהורה לא חווה לפחות פעם בשבוע (רציתי לומר פעם ביום או פעם בשעה אבל נשמור על פאסון) חשש קל, שלא לומר פחד שלא לומר חרדה לשלומו של הילד? 

זה מתחיל בדברים הכי קטנים כשהם עוד ממש צעירים – לתת להם ללכת בלי יד כי מה יקרה "אם הם יפלו ויקבלו מכה?" אני זוכרת עד היום איך הלב שלי כאב בכל פעם שהבת שלי נפלה וקיבלה מכה כשהיא רק למדה ללכת.

לתת להם לטפס על שרפרף כדי לשטוף ידיים לבד

לתת להם להחזיק לבד מזלג – "ואם זה יכנס להם לעין?" שלא לדבר על לחתוך סלט

לחצות כביש

ללכת לחוג לבד

לחזור בלילה מחברה

לנסוע באוטובוס לעיר אחרת

לצאת לטיול של תנועת הנוער ולישון בשטח בלי אמא

לנהוג בלי מלווה

גיוס לצבא, טירונות…

יכולתי להמשיך עוד ועוד, הרי זה לא נגמר אף פעם, אבל נראה לי שהבנתם את הרעיון – בכל שלב בחיים, הילדים שלנו יעמדו מול מצבים שבהם יש סיכון כלשהו.

האיזון בין הדאגה ההורית והצורך בעצמאות

לא סתם אומרים "ילדים קטנים דאגות קטנות ילדים גדולים דאגות גדולות", כי ככל שהם גדלים היכולת שלנו לעטוף אותם בכל רגע נתון הולכת ופוחתת ויחד איתה גדלה הדאגה – ואם הם לא יסתדרו? ואם יקרה להם משהו? 

אני זוכרת את היום שהבת שלי חזרה מרכיבה על אופניים עם חתך בסנטר, הלב שלי נצבט, הרגשתי כאילו אני היא זו שנחתכה, רציתי לומר לה שאף פעם יותר לא תעלה על האופניים. אבל לא עשיתי את זה, נשמתי, חיבקתי, לקחתי אותה למרפאה להדביק את החתך, דיברנו על איך זה קרה ואם יש משהו שהיא יכולה לעשות בפעם הבאה כדי שאולי זה לא יקרה (לא היה 😱) והתפללתי שזה הכי גרוע שיקרה לה אי פעם.

כל ספורטאי תחרותי וכל יזם יאמר לכם שאין סיכוי להצלחה ולמידה בלי סיכון ולהפך – בכל סיכון יש סיכוי להצלחה ובוודאי ללמידה. 

אם נחזיק לילד את היד לנצח כדי שהוא אף פעם לא יפול הוא הרי לא רק לא ילמד ללכת בכוחות עצמו, הוא גם ילמד, באופן תת הכרתי כמובן, שהוא לא מסוגל, שהוא חייב את היד של אמא שלו כדי לשרוד. 

היינו רוצים לעטוף אותם לנצח או לפחות עד שנהיה בטוחים ב 100% שהם מוכנים ושום דבר לא יקרה להם – אבל האם יש באמת אפשרות כזו? מה המחיר שהילד ישלם על חוסר התנסות?

אז נכון, לא ניתן לילד קטן לחצות כביש לבד לפני שתרגלנו איתו שוב ושוב ושוב ושוב חציה נכונה, כללי זהירות בכביש ולמדנו יחד איתו את הנתיב הכי בטיחותי. ועדיין, ברגע מסוים נצטרך לשחרר ולתת לו לחצות לבד, מתוך אמונה שציידנו אותו בכל הכלים הדרושים ויש לו את היכולת והמסוגלות להצליח, אחרת הוא לנצח ישאר תלוי בנו.

איך יודעים מתי לאפשר לילד להתנסות?

אני אתחיל מהסוף – אין נוסחת קסם ואין תשובה אחת נכונה. ההחלטה אם כן או לא, הקצב בה זה יקרה, התיזמון, כל אלה כמובן משתנים מהורה להורה ומילד לילד, אין כאן נכון או לא נכון ובוודאי לא כלל אצבע שניתן לקבוע. אבל יש כן כמה דברים שיכולים לעזור לכם להגיע לתשובה הנכונה עבורכם. 

אז מה כן אפשר לעשות?

ראשית, לנשום עמוק, להרגיע את המחשבות על כל האסונות שיכולים לקרות ולתת מקום לחשיבה שקולה ורציונלית.

הנה כמה שאלות שכדאי שתשאלו את עצמכם

  1. מה הסיכון? מה אתם באמת, עמוק בפנים מפחדים שיקרה? זה המקום להיות כנים עם עצמכם ולהתמודד עם הפחדים הכי כמוסים שלכם. האם יש בהם הגיון או שהם נובעים מחוויות ואמונות שהושרשו בכם? האם יש מקום לאמונות הללו או שהגיע הזמן להפרד מהן ולא להעביר אותן הלאה לילדיכם?
  2. האם זהו סיכון שאפשר או צריך לקחת? האם מדובר בחיים ומוות או "רק" בחוויה לא נעימה שניתן להתגבר עליה?
  3. מה אני יכולה לעשות כדי לצמצם למינימום (תזכרו שזו לא פוליסת ביטוח – זה אף פעם לא לאפס) את הסיכון? אילו דברים אני יכולה ללמד את הילדה שלי כדי שהסיכון לפגיעה יפחת? מה אני יכולה לעשות כדי ליצור לילד שלי סביבת התנסות בטוחה יותר ועדיין מאפשרת?
  4. מה הרווח שהילד יכול לקבל מההתנסות הזו? אילו יכולות הוא ירכוש בעקבותיה? אילו צדדים באישיות שלו יחוזקו בעקבות כך? מה זה יעשה לתחושת הערך והמסוגלות שלו? 
  5. מה הוא יפסיד אם הוא לא יתנסה בכך? האם הוא יחוש חסר יכולת? שהעולם הוא מקום מסוכן? או שהוא יהיה מנודה חברתית? 
  6. האם אני חושב שהילד שלי בשל? האם יש בו את האחריות, שיקול הדעת, היכולת המוטורית והשכלית הדרושות?

 

רק אחרי שנענה לעצמנו על השאלות נוכל לקבל החלטה שקולה שמתאימה לנו ולילד שלנו

צריכים עזרה?
אני כאן

הפוסט דאגה הורית הופיע לראשונה ב-Good Enough Mother.

]]>
https://goodenoughmother.club/parental-concern/feed/ 0
חינוך ילדים https://goodenoughmother.club/educating-children/ https://goodenoughmother.club/educating-children/#respond Fri, 25 Jun 2021 11:26:55 +0000 https://goodenoughmother.club/?p=999 יש לכולנו נטייה לנסות ולחנך את הילדים שלנו בזמן מעשה.
אם הילד משתטח על הרצפה בקניון כי הוא רוצה שאקנה לו גלידה למרות שהחלטתי שהוא כבר טחן מספיק ממתקים להיום, או אם הוא זורק צעצועים לכל עבר כי הוא הפסיד במשחק, אנחנו נוטים לפצוח בנאומים ארוכים שמסבירים לילד את משנתנו החינוכית מתוך תקווה גדולה שהוא יתעשת, יבין את ההיגיון שבדברינו ויאמר "אמא, את צודקת, אני באמת לא צריך עכשיו עוד גלידה".
בואו, זה לא קרה אף פעם באף בית וגם לא יקרה אצלכם.
אז מה עושים?
מוזמנים לקרוא

הפוסט חינוך ילדים הופיע לראשונה ב-Good Enough Mother.

]]>

חינוך ילדים

חינוך מתחיל בדברים הקטנים

כל שנה שנגמרת ואיתה ההתרגשות לקראת השנה החדשה מעלה בי מחדש את אותו זיכרון ישן מלפני 13 שנה.

כשהבכורה שלי עלתה לכיתה א' (לא מאמינה שעברו 13 שנה מאז) ההתרגשות, שלה ושלי, הייתה בשיאה.

נוסף על ההתרגשות הטבעית שלפני כיתה א', היא ניחנה בגנים שלי והאהבה לציוד משרדי זורמת אצלה בדם 😉

אז רגע לפני שצעדנו לחנות בהתרגשות גדולה לקנות את כל הציוד החדש לבית הספר, שוחחתי איתה ברוגע, בבית.

חינוך מתחיל בדברים הקטנים

הסברתי לה מה זה "מותגים", נתתי לה דוגמאות מחיי היום – יום שלה למותגים כמו דיסני כדי שהיא תוכל להתחבר לנושא.

הסברתי לה ש"מותג" פעמים רבות יקר יותר ממוצר שהמותג שלו אינו מוכר. 

דיברנו על כך שלפעמים זה מוצדק ופעמים רבות לא. 

הסברתי לה שזה בסדר לרצות גם דברים ממותגים ולכן כשנלך לחנות היא תוכל לבחור לעצמה עד 3 פריטים – איזה שהיא תרצה מתוך רשימת הציוד לבית הספר – שהם יהיו ממותגים. זה יוכל להיות ילקוט, קלמר, קלסר. יומן, סרגל, מחברת. קלסר, מחברת, תיקיה. כל שילוב מקובל עלי בתנאי שאלו יהיו רק 3 פריטים. את כל השאר, הסברתי לה, אנחנו ניקח לא ממותגים. 

כשהגענו לחנות והתחלנו לשוטט בין המדפים, לקחתי מידי פעם פריט ממותג ופריט לא ממותג והראיתי לה את ההבדלים במחיר, כדי שהיא תוכל לחוש את מה שדיברנו עליו בבית. 

היא התחילה לבחור לעצמה פריטים ואני הזכרתי לה שהיא יכולה לבחור 3 ממותגים. אחרי התלבטויות בינה לבין עצמה כשאני נמנעתי מלהתערב ורק חיזקתי אותה ואמרתי לה "אהובתי, את תבחרי אילו 3 פריטים את רוצה ממותגים, זו בחירה שלך בלבד", היא בחרה את השלישיה שלה. 

לא היו סצנות, לא היו מריבות, כי היא ידעה מראש מה הגבול שבתוכו יש לה חופש בחירה! 

כעבור שנתיים הסנדוויץ' שלי עלתה ל-א' ואני, שכבר נכנסתי לשגרה, שכחתי לעשות את השיחה. באוטו בדרך לחנות שמעתי פתאום את הגדולה (שכבר הייתה "מנוסה") מספרת לאחותה "את יודעת עמיתי, מותגים הרבה יותר יקרים מלא מותגים וזה סתם בזבוז כסף, אז את תוכלי לבחור לך 3 דברים ממותגים". 

לא יכולה לתאר לכם כמה עפתי עליה (ועלי 😎) באותו רגע! 

הבנתי שהצלחתי לעשות חינוך אמיתי, כי עובדה שהמסר הופנם!

מתי זה זמן טוב לחנך ילדים?

אז רגע לפני שאתם רצים לחנויות לקנות ציוד לבית הספר ומתמודדים עם סצנות של "אבל לכולם יש!" או "אני רוצה כזה!", אני רוצה לדבר אתכם על הזמן הנכון לחינוך.

יש לכולנו נטייה לנסות ולחנך את הילדים שלנו בזמן מעשה.

אם הילד משתטח על הריצפה בקניון כי הוא רוצה שאקנה לו גלידה למרות שהחלטתי שהוא כבר טחן מספיק ממתקים להיום, או אם הוא זורק צעצועים לכל עבר כי הוא הפסיד במשחק, אנחנו נוטים לפצוח בנאומים ארוכים שמסבירים לילד את משנתנו החינוכית מתוך תקווה גדולה שהוא יתעשת, יבין את ההיגיון שבדברינו ויאמר "אמא, את צודקת, אני באמת לא צריך עכשיו עוד גלידה". 🤣

בואו ננחת רגע מהפנטזיה שלנו ונפנים שזה לא קרה אף פעם באף בית וגם לא יקרה אצלנו.

לא בגלל שהילדים שלנו לא אינטליגנטים ולא מסוגלים להבין את דברי החוכמה שאנו אומרים להם, אלא בגלל שברגע שבו הם כועסים, מתוסכלים, עצובים, הם ממש לא פנויים להסברים ההגיוניים שלנו!

לכן, ברגע האמת, כשהילד בהתקף זעם, זה לא הזמן לחינוך!

מה עושים כשהילד בהתקף זעם או בכי?

כשהילד בהתקף זעם, שרוע על הרצפה וזורק דברים לכל עבר זה הזמן בו אתם צריכים ויכולים לעשות רק 2 דברים: 

הראשון – זה זמן לאמפטיה – "אני מבינה שאתה רוצה גלידה, אבל אני לא אקנה לך עכשיו"

השני- זה הזמן לאכוף את הגבול שהצבתם – לא לקנות, גם אם הוא ממש עצוב וכל האנשים בקניון עכשיו מסתכלים עליכם ומצקצקים "איזו אמא רעה". שיצקצקו! אם הילד ידע שהלחץ החברתי משפיע עליכם הוא ישמור את הסצנות תמיד למצבים הללו!

מה יעזור לי לא להכנע ללחץ?

כדי שנוכל להיות במקום הזה – האמפטי והשומר על הגבולות – אנחנו חייבים קודם כל להבין: 

  1. הוא לא עושה לי דווקא – או כמו שאומרים – זה לא נגדי זה בעדו! ברגע שאבין שהוא באמת רוצה באותו רגע את הגלידה והבכי שלו נובע מתסכול על כך שהוא לא מקבל את מבוקשו, אני אהיה פנויה לתגובה אמפטית ולא כועסת. אל תתבלבלו – אמפטיה אין פירושה למנוע ממנו את התסכול! אמפטיה אומרת שאני מבינה את המצוקה שלו, לא מבטלת אותה ("תפסיק לעשות הצגות") ושאני לא כועסת.
  2. אני צריכה קודם להגדיר לעצמי מה הם הגבולות שחשובים לי – אם עשיתי עם עצמי חושבים, רגע לפני שאמרתי "לא!" והבנתי עם עצמי למה חשוב לי לשמור על הגבול הזה, אז יהיה לי הרבה יותר קל לאכוף אותו וגם לילד לקבל אותו. (מוזמנים לקרוא עוד על הצבת גבולות באופן יעיל בפוסט על גבולות)

מתי זה זמן מתאים להסביר לילד?

את החינוך וההסברים צריך לשמור לזמן בו הילד פנוי להקשיב. 

תחשבו על עצמכם, אתם בעצבים על משהו (הבוס בעבודה, הילדים, כל דבר אחר) ועכשיו בן הזוג יבוא ויסביר לכם שאתם סתם כועסים, שבעצם זה לטובתכם.

במקרה הטוב לא תהיו פנויים להקשיב במקרה הפחות טוב כדאי שהוא יתפנה לכם מהעיניים לכמה שעות 😜

אותו הדבר עם הילדים שלנו. כשהם בעיצומו של התקף זעם / בכי, הם לא פנויים להקשיב. כל מה שנאמר במקרה הטוב לא יקלט ובמקרה הפחות טוב רק יתדלק אותם יותר.

לכן, אם זה משהו שאתם צופים מראש שיקרה, הקדימו תרופה למכה ודברו על כך עם הילד.

הסבירו את הסיבה לגבול שאתם מציבים, לא בכעס, לא ב"הורדת ידיים". נהלו איתו שיחה, לא ויכוח או מאבק, הקשיבו למה שיש לו לומר, אם לילד יש שאלות תתייחסו בכבוד וברצינות לשאלות והטיעונים שלו. אולי תגלו שהוא העלה טיעונים שלא חשבתם עליהם ואשר ישנו את דעתכם? במקרה כזה זה בסדר גמור לומר לו "אתה יודע, העלית טיעונים שלא חשבתי עליהם, אני אחשוב על זה עוד קצת ואעדכן אותך מה החלטתי". אם לא הצלחתם לשכנע אותו זה גם בסדר! בסוף אתם ההורים ואתם קובעים וזה הרגע לומר "שמעתי את מה שאמרת ועדיין אני חושבת שזה מה שצריך להיות ומכיוון שאני אמא שלך ואני אחראית עליך, זה מה שיהיה".

מה עושים כשנתקלים במצב לא צפוי?

הלוואי ויכולנו לצפות מראש את כל המצבים בהם ניתקל. אבל החיים חזקים מהכל ולא תמיד אנחנו יכולים לצפות הכל.

אם הופתעתם ונתקלתם במקרה שלא צפיתם מראש / לא הכנתם את הילד אליו – פשוט הציבו את הגבול בלי כעס, בלי כוחנות, בלי השפלה ובלי חפירות – זיכרו, הילד לא פנוי להקשיב לכם! אמרו פעם אחת את הטיעון שלכם וזהו, עכשיו הזמן לאכוף את הגבול שהצבתם.

אז אם אני אעשה את כל זה הילד ישתף פעולה ולא ישתטח יותר על הרצפה?

נקודה אחרונה לסיום – אל תצפו שאם עשיתם את כל ההכנה הילד לא יתאכזב, יכעס, יבכה. זה אמנם מקטין את הסיכויים אבל זה לא מונע.

מותר לילד להתאכזב!

מותר לו לכעוס!

מותר לו לבכות!

גם אם אתכם יעצור שוטר על נסיעה במהירות מופרזת אתם תתבאסו. זה שידעתם שזה מה שיכול לקרות לא מונע מכם את הבאסה.

אל תראו לו שאתם מאוכזבים ממנו. אל תהפכו את זה למוקד של מאבק.

ככל שתתמידו בכך, ככל שהילדים שלכם יבינו שאתם עומדים במילה שלכם, לא נכנעים ללחץ שלהם אבל גם לא נכנסים איתם למאבק, כך ההתפרצויות הללו ילכו ויעלמו.

לא סגורים איך לעשות את זה? 

דברו איתי. 

שתהיה לכולנו חופשה מהנה וחזרה ברוכה ומוצלחת לשנת לימודים חדשה.

הפוסט חינוך ילדים הופיע לראשונה ב-Good Enough Mother.

]]>
https://goodenoughmother.club/educating-children/feed/ 0
תשומת לב https://goodenoughmother.club/attention/ https://goodenoughmother.club/attention/#respond Wed, 02 Jun 2021 10:26:13 +0000 https://goodenoughmother.club/?p=959 "את יודעת שאני בסוף אתעצבן עליך, אז למה את עושה את זה?"
מכירים את התחושה המייאשת הזו שהילדים "בכוח" סוחטים מכם תשומת לב שלילית?
תשומת הלב שלנו עבור הילדים היא כמו מים - היא צורך כל כך בסיסי, הישרדותי, היא מראה להם שאנחנו רואים אותם, שהם נמצאים אצלנו עמוק בלב, שהם לא ננטשים, שהם שייכים. ולכן הילדים שלנו מוכנים לעשות הכל! ואני מתכוונת ל*הכל* כדי לזכות בכמה שיותר תשומת לב.

הפוסט תשומת לב הופיע לראשונה ב-Good Enough Mother.

]]>

תשומת לב

למה הילד מחפש שאתעצבן עליו?

את יודעת שאני בסוף אתעצבן עליך, אז למה את עושה את זה?" 😡

מכירים את התחושה המייאשת הזו שהילדים "בכוח" סוחטים מכם תשומת לב שלילית?

למה באמת?! 

בואו רגע נעזוב אותם ונחשוב עלינו – תזרמו איתי שניה ובואו נדמיין שיצאנו בבוקר לטיול מקסים במדבר, אחרי הליכה של שעה ב 40 מעלות בלי צל גילינו ששכחנו לקחת מים! בהעדר מקור מים באיזור המשכנו ללכת, הצמא לאט לאט הופך לבלתי נסבל, אנחנו מרגישים שעוד שניה אנחנו "מתים מצמא" ואז אנחנו מגיעים לאדם ממש לא נחמד שיש לו מספיק מים להרוות את צמאוננו אבל ברור לנו שאמנם נזכה לקבל את המים אבל המחיר יהיה שהוא יגער בנו. האם נוותר על המים ונעדיף למות מצמא? 

ברור שלא! נבקש את המים ונסבול את הצעקות / הגערות, העיקר שלא נתייבש.

ילדים יעשו הכל כדי לקבל תשומת לב

תשומת הלב שלנו היא כמו המים – היא צורך כל כך בסיסי, הישרדותי, היא מראה להם שאנחנו רואים אותם, שהם נמצאים אצלנו עמוק בלב, שהם לא ננטשים, שהם שייכים. ולכן הילדים שלנו שהם מוכנים לעשות הכל! ואני מתכוונת ל*הכל* כדי לזכות בכמה שיותר תשומת לב. 

כמו שאנחנו לעולם לא נפסיק לרצות לשתות רק בגלל שלפני שבוע שתינו, כך גם הילדים שלנו זקוקים לתשומת הלב שלנו באופן קבוע.

כמו שאנחנו נחוש דאגה קיומית אם נהיה במדבר ולא נדע מתי נגיע למקור מים ומאידך נהיה רגועים אם נדע שבכל כמה מטרים נמצא מקור מים, כך הילדים שלנו זקוקים להרגיש את תשומת הלב שלנו לא רק פעם בשבוע / חודש אלא כל יום! 

תזכרו – בעולם שלהם אין "תשומת לב שלילית" או "תשומת לב חיובית" יש תשומת לב, נקודה. בדיוק כמו שאותנו מעניין רק שיש מים שירוו את צמאוננו.

מצד שני, אם נפגוש שני אנשים שנוכל לקבל מהם מים – האחד זעוף והשני מאיר פנים – ברור שנבחר את זה שיחייך אלינו. כך גם הילדים – אם נדאג לתת להם מנות של תשומת לב, בזמנים ובמקומות שמתאימים לנו, אבל באופן מספק, הם לא ידרשו את תשומת הלב בכוח בזמנים ובאופנים שממש לא מתאימים לנו. 

אבל, אם הם לא יקבלו מאיתנו מספיק תשומת לב חיובית הם יעשו כל מה שצריך כדי להרוות את הצמא שלהם לתשומת לב, גם אם היא במחיר של צעקות / כעסים / השפלות, העיקר שהם לא ירגישו שהם מתייבשים.

אבל אם אין לי זמן?

עכשיו בואו נהיה כנים – כולנו עמוסים ועייפים – המרדף הבלתי פוסק בין הבית לעבודה, לילדים, לבן / בת הזוג שלא לדבר על קצת זמן לחברים / תחביבים, המרדף הזה גומר אותנו. לכן אם הילד התיישב לשחק בשקט בסלון / בחדר הדבר הראשון שבא לנו לעשות הוא לנצל את הזמן לנוח/ להכניס עוד מכונת כביסה / להספיק עוד שיחת טלפון חשובה. 

כולנו באופן טבעי מתעלמים מהחיובי ומגיבים לשלילי. בזה אנחנו בעצם משדרים לילד מסר שאם הוא רוצה שנראה אותו, הוא צריך להציק / לעצבן / לעשות את כל מה שאנחנו לא מוכנים שהוא יעשה כי אז נגיב אליו.

כדאי שנבין שאנחנו נצטרך לתת לילד תשומת לב בכל מקרה – אז בואו נדאג שהבחירה איך לעשות את זה ומתי תהיה שלנו.

איך גורמים לילד להפסיק לחפש תשומת לב שלילית?

אז מה עושים? 

קודם כל תפנימו – "אין לי זמן" זה לא תירוץ! כי אם לא תתנו לילד תשומת לב חיובית הוא יגרור אתכם להתייחס אליו, ולרוב הרבה יותר זמן, על ידי התנהגות שלילית.

לכן, אנחנו צריכים להעביר את המשקל מתשומת לב לדברים השליליים לתשומת לב יזומה לדברים החיוביים.

מה זה אומר?

אם למשל הילד משחק לבד – תעברו לידו ותנו לו ליטוף קטן, אמירה כמו "איזה יופי אתה משחק, אני כל כך נהנה לראות אותך כך" ואפילו חיוך אוהב.

לא כל כך משנה מה תבחרו לעשות- רק שהוא ידע שאתם רואים אותו גם כשהוא לא מפריע לכם. מכם זה יגזול שניות בודדות אבל לילד זה עולם ומלואו! אתם בעצם אומרים לו "אני רואה אותך"! 

ואז הרווחתם גם זמן לעצמכם וגם ילד שקיבל מנה של תשומת לב, עכשיו הוא רגוע ויכול להמשיך לשחק בלי לחפש דרכים להפעיל אתכם.

שיטה פשוטה להעניק תשומת לב

לסיום אני רוצה להציע לכם לאמץ הרגל קטן שיעשה שינוי גדול – אני קוראת לו "איזה כיף היה לי ש…"

איך זה עובד?

בכל יום "תרשמו" לעצמכם (יכול להיות על דף/ בנייד ויכול להיות בראש), 3 דברים קטנים שהילד עשה שהעלו לכם חיוך, גרמו לכם נחת גם אם לשבריר שניה.

לקראת סיום היום – בזמן שמתאים לכם – יכול להיות באמבטיה, בארוחת הערב או במיטה לפני השינה – אמרו לכל אחד מהילדים שלכם 3 דברים שהם עשו היום שהיה לכם כיף לראות:

  • "איזה כיף היה לי שהתארגנת הבוקר בזמן"
  • "איזה כיף היה לי לראות ששיחקת יפה עם אחותך"
  • "איזה כיף היה לי היום שעזרת לי להכין ארוחת ערב"
  • "איזה כיף היה לי היום שהלכת לאוטו לבד ולא הייתי צריכה להרים אותך"

הבנתם את העיקרון – דברים קטנים, בהתאם לגיל הילד/ה שיראו לילד שראיתם אותו בדברים הטובים שהוא עשה. 

אל תחפשו מהפכות – זה לא צריך להיות על משהו חריג, כל הרעיון הוא להכיר בדברים הקטנים אבל החיוביים שהם עושים ושנוטים לחלוף על פנינו כאילו היו מובנים מאליהם. 

ברגע שנכיר ב"מובן מאליו" ונעריך אותו, הילד ירצה להמשיך לעשות אותו ולעשות עוד אחרים.

תמחקו את ה"אבל" מלקסיקון

חשוב, חשוב, חשוב! לא משנה כמה הילד הרגיז אתכם לפני שהוא התארגן / הלך לרכב, אתם בשיחה הזו אומרים רק את הדברים הטובים! אם תכניסו למשפט "אבל" זה כאילו לחצתם במקלדת ctrl + alt delete! בזה הרגע מחקתם את כל הטוב שאמרתם לפני.

הכלל הזה נכון תמיד, בכל שיח שלכם עם הילדים וגם עם מבוגרים! אתם רוצים לומר למישהו משהו טוב? אל תוסיפו אבל!

האם זה מתאים לילדים בכל גיל?

הפעילות הזו מתאימה לילדים צעירים (עד גיל +/- 10).

מה עושים עם מתבגרים?

  • עם מתבגרים אפשר לעשות את זה פעם ביומיים / שלושה ובמקום להתמקד בפעולות יומיומיות התמקדו בתכונות ובחוזקות שלהם  "אני כל כך גאה בך שאת חברה כל כך טובה"
  • "אני גאה בך על החריצות שלך וההשקעה שלך בלימודים"
  • "אני גאה בך שאת כל כך אחראית שאת שומרת על אחותך הקטנה כשאני מבקשת"

וכולי.

התמדה וסבלנות - זה כל הסוד

כמו כל דבר, כדי לראות את השינוי צריך התמדה וסבלנות – אבל אני מבטיחה לכם שהמילים שלכם שיראו לילדים שלכם שאתם רואים אותם ירוו את הצמא שלהם לתשומת הלב במספיק תשומת לב חיובית שהם לא יצטרכו לחפש לשאוב מכם את השלילית.

נסו וחיזרו לספר לי איך זה עבד אצלכם!

בתמונה – אחות גדולה שקיבלה הערכה על כך שהיא "שומרת" על האחות הקטנה 🥰

הפוסט תשומת לב הופיע לראשונה ב-Good Enough Mother.

]]>
https://goodenoughmother.club/attention/feed/ 0
חזון הורי וערכים https://goodenoughmother.club/parental-vision/ https://goodenoughmother.club/parental-vision/#respond Fri, 07 May 2021 11:14:33 +0000 https://goodenoughmother.club/?p=730 איך אתם רואים את הילדים שלכם בגיל 25?
אילו אנשים הייתם רוצים שהם יהיו?

חברות עסקיות יודעות שכדי להגיע להישגים משמעותיים צריך להגדיר חזון.
זה לא שונה כשמדובר בילדים שלנו.
אחרי הכל תחשבו על זה רגע - הילדים שלנו הם הסטארטאפ הכי חשוב שלנו.

אבל למה חזון הורי חשוב ואיך זה משפיע על ההתנהגות שלנו?

הפוסט חזון הורי וערכים הופיע לראשונה ב-Good Enough Mother.

]]>

חזון הורי וערכים

הקשר בין חזון וחינוך ילדים

איך אתם רואים את הילדים שלכם בגיל 25? 

אילו אנשים הייתם רוצים שהם יהיו?

חברות עסקיות יודעות שכדי להגיע להישגים משמעותיים צריך להגדיר חזון. 

זה לא שונה כשמדובר בילדים שלנו. אחרי הכל תחשבו על זה רגע – הילדים שלנו הם הסטארטאפ הכי חשוב שלנו – אנחנו מטפחים אותם משלב ה seed, משקיעים בהם את מיטב ומירב המשאבים שלנו – זמן, אנרגיה וגם כסף. 

אבל עצרתם אי פעם לחשוב לאן אתם שואפים להגיע איתם? אילו אנשים אתם רוצים שהם יהיו כשיגיעו לבגרות? 

"זה אנשים, לא יעדים עסקיים" אתם בטח אומרים, ואתם צודקים! ובכל זאת הגדרת החזון ההורי חשובה מאוד.

למה חשוב להגדיר חזון?

אני יודעת איך אני רוצה שהילדים שלי יהיו, בשביל מה צריך "להגדיר" כל דבר?

נתחיל מדוגמה

בואו ניקח לדוגמה אמא שחשוב לה שהילדה שלה תגדל להיות אישה עצמאית. 

מנגד, בינתיים, לאורך השנים היא מלבישה את הבת שלה בבוקר "כי ככה זה יותר מהר ואני ממהרת", לא מאפשרת לה להכין לבד חביתה – "שלא תקבל כוויה", בוחרת עבורה את החברות שלה "לילדה הזו יש השפעה שלילית עליך, אני לא מוכנה שתפגשי איתה". 

אפשר כמובן להוסיף עוד אינספור דוגמאות, אבל אני מניחה שהבנתם את הרעיון. 

חשוב להבין – אף אחד לא קם בגיל 25 ונהיה עצמאי. עצמאות היא יכולת שצריכה להתפתח וכדי להתפתח צריך לצבור התנסויות. בדיוק כמו כל מיומנות אישית / בין אישית אחרת, אחראיות, סקרנות, כבוד לאחר, ביטחון עצמי, התחשבות ועוד ועוד.

שינוי מתחיל מבפנים

אי אפשר לכפות שינוי התנהגותי. 

אני, כמו כל אחד אחר, אחראית על עצמי בלבד, ואם אני לא ארצה לשנות את ההתנהגות שלי, היא לא תשתנה ולא משנה כמה הצד השני יתאמץ. 

כמו בעולם העסקי – אנשים יתאמצו להשיג יעד רק אם הם יאמינו שהוא חשוב. מנהל שרוצה לרתום את עובדיו למען החזון של החברה חייב לגרום להם להבין את הערך שבו. באותו אופן, שינוי התנהגותי מושג רק כאשר האדם מבין את החשיבות של השינוי – מבין את ההשלכות של ההתנהגות הנוכחית וכיצד היא מונעת ממנו להגיע למקום אליו הוא שואף. 

אם נסתכל על הדוגמאות שציינתי מעלה – רק אם אבין את הקשר בין ההתנהגות שלי לאופן החינוך של הבנות אהיה פנויה לחשוב אם אני רוצה או לא, לשנות את ההתנהגות. 

איך מתחילים לייצר שינוי?

אני אקדים ואומר – קחו נשימה ותהיו נדיבים עם עצמכם – שינוי לא קורה ביום אחד, זה תהליך ולעיתים לא פשוט בכלל, אבל זה אפשרי.

אז מה עושים?

  1. רושמים לעצמנו אילו תכונות היינו רוצים שיהיו בילדים שלנו כשהם יגדלו – דמיינו אותם בגיל 25, אילו אנשים הייתם רוצים שהם יהיו? אין כאן נכון ולא נכון – כל אחד לפי סט ערכיו ואמונותיו. שימו לב – "מאושרת" זו לא תכונת אופי אלא מצב רגשי, מה גם שאין לנו באמת שליטה על האושר של הילדים לכן ממש לא מומלץ לשים אותו כיעד לשום דבר שאנחנו עושים (קרה לכם שקניתם לילד הפתעה שהייתם בטוחים שתעיף אותו לשמיים מרוב אושר ובסוף הוא התבאס?!).
  2. בודקים האם ההתנהגויות היומיומיות שלנו מקדמות או מעכבות את אותה תכונה / יכולת. כמו בדוגמה מעלה – אם אני רוצה שהבת שלי תגדל להיות עצמאית, האם אני מאפשרת לה לחוות עצמאות כבר מגיל קטן? אילו דברים אני מאפשרת לה לעשות שיבנו את העצמאות שלה?
  3. במידת הצורך, מחשבים מסלול מחדש ומתאימים את ההתנהגות שלנו כך שהיא תקדם את הילד לעבר היעד.

כתבו לי – מה החזון ההורי שלכם?

בתמונה – מפתחים את הסקרנות מגיל צעיר

הפוסט חזון הורי וערכים הופיע לראשונה ב-Good Enough Mother.

]]>
https://goodenoughmother.club/parental-vision/feed/ 0
חיזוק תחושת השייכות https://goodenoughmother.club/sense-of-belonging/ https://goodenoughmother.club/sense-of-belonging/#respond Fri, 30 Apr 2021 10:05:33 +0000 https://goodenoughmother.club/?p=682 "אם הוא ירחץ כלים הוא גם ירטיב את כל הרצפה, גם הכלים לא יצאו נקיים כמו שאני אוהבת וגם אני אצטרך לעמוד שם ולהשגיח! תודה רבה אבל אני מעדיפה לעשות את זה לבד".
מוכר לכם?
אין מי שלא עמד במצב בו הרגיש שיותר קל לעשות לבד מאשר לתת לילד לעשות את זה.
איזה חינוך בדיוק מתרחש כשהילד עוזר ולמה זה חשוב?

הפוסט חיזוק תחושת השייכות הופיע לראשונה ב-Good Enough Mother.

]]>

חיזוק תחושת השייכות

מה הקשר בין עזרה של הילד בבית לתחושת השייכות?

"אם הוא ירחץ כלים הוא גם ירטיב את כל הרצפה, גם הכלים לא יצאו נקיים כמו שאני אוהבת וגם אני אצטרך לעמוד שם ולהשגיח! תודה רבה אבל אני מעדיפה לעשות את זה לבד". 

מוכר לכם?

אין מי שלא עמד במצב בו הרגיש שיותר קל לעשות לבד מאשר לתת לילד לעשות את זה.

הבנות שלי קיטרו בכל הזדמנות (עד שהן הבינו שזה לא יעזור והתייאשו) ש"אף אחת מהחברות שלי לא מפנה את הכלים".

אני אגלה לכם סוד אבל תבטיחו לא לגלות להן, טוב?

הרבה יותר קל לי לפנות לבד ולגמור עם זה ב 5 דקות מאשר כל הדיון הזה, לסדר אחריהן כשהן לא מפנות כמו שצריך וכולי.

אבל מבחינתי לא מדובר בפינוי הכלים. מבחינתי מדובר כאן בחינוך.

חשיבותה של תחושת השייכות

נחזור רגע אחורה, לתאוריות שחכמים ממני חקרו וכתבו, ונדבר על שייכות. אדלר, אבי הפסיכולוגיה האינדיבידואלית מצא שתחושת שייכות היא הצורך הבסיסי והחשוב ביותר של כל אדם באשר הוא, זהו צורך כל כך בסיסי שאנשים יעשו הכל כדי להשיג אותה כי ללא תחושת שייכות הם לא יישרדו. 

עד כמה הכל? כנופיות רחוב למשל מבוססות בדיוק על סיפוק המענה לצורך הזה.

5 מרכיבי תחושת השייכות

תחושת השייכות מבוססת על 5 מרכיבים:

  1. משמעות אישית – במה אני ייחודי?
  2. צמיחה והתפתחות אישית – לנוע כל הזמן קדימה, ללמוד, להתפתח
  3. ניראות  – קבלת תשומת לב
  4. תחושת ערך – מסוגלות
  5. מועילות או תרומה – הצורך לעשות למען האחר

הצורך לעשות למען האחר הוא צורך מולד שטבוע בכולנו מעצם היותנו יצורים חברתיים. 

ניתן לראות עדות לכך באופן מאוד יפה בילדים קטנים שרוצים כל הזמן "לעזור". 

מכירים את זה שהקטנים כל הזמן אומרים "אני רוצה לעזור לך?"

אם עוד יש לכם ילדים קטנים תסתכלו עליהם איך הם קורנים מאושר כאשר הם מקבלים הכרה על ה"עזרה" שלהם – "מתוק, אתה יכול בבקשה להביא לי את המגבונים מהחדר?", "תודה שעזרת לי, אני כל כך עייפה שלא היה לי כוח לקום". 

כמובן שכדי שהם ירגישו מועילים הם חייבים לקבל פידבק מהסביבה. בהעדר פידבק מהסביבה הם לא יחוו עצמם כמועילים ויפסיקו את התנהגותם. לכן, כדי לחזק אצלם את תחושת המועילות אנחנו חייבים לא להתייחס כמובן מאליו לתרומה שלהם.

הנטייה הטבעית שלנו היא לראות את מה שלא טוב, ולהגיב אליו במידי, אבל להתעלם מהטוב, וזה משיג את ההפך ממה שאנו רוצים. אנו מחזקים את הילד על ההתנהגות השלילית (נותנים לו תשומת לב) ומדכאים את החיובית (מתעלמים).

ילד יעשה המון כדי לזכות בתחושת שייכות – אם הוא לא יצליח בדרכים "חיוביות" הוא יפנה לדרכים שליליות! (אבל זה נושא בפני עצמו, תעקבו אחרי, מבטיחה להסביר).

איך מחזקים את תחושת השייכות?

אז מה עושים כדי לחזק אצל הילד את תחושת השייכות?

  1. מאפשרים לילדים לעזור
  2. מכירים בעזרה שלהם

כן, הבשורה הטובה היא שיש לנו דרך יחסית מאוד קלה ויעילה לגרום לילדים שלנו להרגיש שייכות – פשוט לתת להם להרגיש מועילים!

תנו לילדים שלכם "לעזור" כבר מגיל צעיר. כמה צעיר? כמה שיותר!

כשעמית נולדה עדי הייתה בסה"כ בת שנתיים וחודשיים למרות שלא היה שום דבר "עוזר" בעזרה שלה, הפעלתי אותה לא מעט ב"משימות" בסגנון "עדידי, אני צריכה להכין לעמיתי אוכל, תוכלי להשגיח עליה רגע?" עצרו את הטלפונים לשירותי הרווחה – עמית הייתה מוגנת בלול ואני עם עין פקוחה על המתרחש. אבל עדי לא ידעה את זה והרגישה "האחות הגדולה שעוזרת לאמא" וכמה שהיא הייתה גאה.

לגבי החלק השני עכשיו תגידו "מה אני צריכה לומר לה תודה שהיא פינתה את הכיור? אלו גם הכלים שלה"

אז התשובה היא כן – אל תהיו קמצנים בהכרת תודה. זה לא רק שלא עולה לכם כסף, זה מחזק אצל הילד את הרצון לעשות עוד (נסו ותיווכחו) ומלמד אותו להכיר תודה לאחרים ולא לקחת דברים כמובנים מאליהם גם ביחסים שלו עם חברים/אחרים ואפילו אתכם.

ספרו לי – אילו משימות אתם נותנים לילדים שלכם לעשות?

בתמונה זו הקטנה שלי "מנקה" את הגן לפסח

הפוסט חיזוק תחושת השייכות הופיע לראשונה ב-Good Enough Mother.

]]>
https://goodenoughmother.club/sense-of-belonging/feed/ 0
כוחה של מילה https://goodenoughmother.club/words/ https://goodenoughmother.club/words/#respond Mon, 26 Apr 2021 18:44:41 +0000 https://goodenoughmother.club/?p=649 הרשת געשה ובצדק סביב הפרסומים על "יום האונס" אשר בו, למי שפספס את הידיעות, "מותר" לאנוס נשים וילדות.
גם אני כמוכם נחרדתי ולא יכולתי שלא לתהות מי המוח המעוות שהכריז על יום כזה.
אבל אני לא יכולה ולא מתיימרת לשנות את כל האנשים בעולם.
אני מאמינה שחינוך מתחיל בבית - ויש לנו כהורים מה לעשות כדי למנוע את המקרה הבא.

הפוסט כוחה של מילה הופיע לראשונה ב-Good Enough Mother.

]]>

מניעת אלימות מינית

הקדמה - או איך הכל התחיל

הבלוג הנוכחי "שוכב" אצלי על שולחן העבודה כבר כמעט שבוע. 

כתבתי אותו מתוך סערת רגשות אחרי ששמעתי על "יום האונס" (#rape_day)  

כתבתי והייתי צריכה לתת לעצמי זמן לנשום, לעכל ולקרוא שוב את הדברים "ממרחק" שיאפשר לי לדייק כדי שאוכל להעביר את המסר שכל כך חשוב לי להעביר. 

בתיאום קוסמי שבוע שעבר גם התקיים מפגש הסיום של קורס ההכשרה למתנדבות מרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית שבו לקחתי חלק.

הבחירה שלי להצטרף למעגל התמיכה בנפגעות הגיעה אחרי שנים בהם למדתי טיפה אחר טיפה על עולמן של הקורבנות. למידה שהביאה אותי לראות דברים אחרת – להבין מי באמת הקורבן ומי האשם. להבין שהפתרון יגיע רק באמצעות חינוך. 

בבלוג הזה אני מנסה לגרום לכל הורה לפקוח את עיניו ולראות איך אותן אמירות אגביות "ולא מזיקות" הן הדשן לקרקע עליו צומחת לבסוף אלימות מינית. חינוך מתחיל בבית ומגיל אפס – לכן אני מאמינה שהקריאה רלוונטית לכל אחד ואחת מאיתנו – לא משנה אם יש לנו בן או בת, אם אנחנו אמהות או אבות.

מוזמנים לקרוא ולכתוב לי – בכל ערוץ שתמצאו לנכון – מה דעתכם.

איך אנו כהורים יכולים להשפיע על מניעת המקרה הבא

אז הרשת געשה ובצדק סביב הפרסומים על "יום האונס" אשר בו, למי שפספס את הידיעות, "מותר" לאנוס נשים וילדות. בין אם זו המצאה, חולנית מאוד, של מישהו שהתכוון לכך, או המצאה חולנית מאוד של מישהו שחשב שזה נושא לבדיחה, עצם השימוש במונח "יום האונס" כיום שבו זה מותר, מזעזע! 

נכון, אני לא יכולה ולא מתיימרת לשנות את כל האנשים בעולם.

אבל- אני מאמינה שחינוך מתחיל בבית ויש לנו מחוייבות לחנך גם נגד אלימות מינית.  

מצד אחד לנו כהורים אין שליטה על הבחירות שהילדים שלנו יעשו, מצד שני אנו יכולים וצריכים להקנות להם את הערכים שיפחיתו משמעותית את הסיכון שהם יהפכו לפוגעים.

בואו נדבר על איפה הכל מתחיל?

אמירות שמעודדות אלימות בלי כוונה

בשיחות עם נשים אחרות שמעתי המון התנגדות ליכולת שלנו להשפיע – אמרו לי "אף אמא לא מעודדת את הילד שלה לאנוס"

ברור! אין לי ספק כי באף בית לא נשמע "לאן אתה יוצא הערב מתוק? תהנה ותאנוס בסבבה שלך".

אבל מה לגבי אמירות כמו:

  • "שמעתי שהנאנסת הייתה שרמוטה"
  • "תראו איך היא מתלבשת, אח"כ היא מתפלאת שמטרידים אותה"
  • "מי לובשת ג'ינס כזה? זה מכנס "דפוק אותי"!"
  • "וואי! מה הייתי עושה לה!!!"
  • "אין בת שלא נותנת, יש בן שלא יודע לקחת"
  • "אל תהיה ביישן, בנות אוהבות בנים אסרטיביים"
  • "איזה תותח, השכיב כבר חצי שכבה" 

לפני כמה חודשים, בקבוצה של נשים "נורמטיביות" (סולדת מההגדרה הזו) מישהי כתבה בשיא הטבעיות "אם זה היה ערב גברים זה היה קל – אלכוהול וחשפנית". 

המשפט הזה צרם לי מאוד משתי סיבות:

  1. האמירה הזו נותנת לגיטמציה להחפצת נשים וניצולן – קרי הזמנת חשפנית היא שוות ערל להזמן ליצן למסיבת יום ההולדת של בן ה 6, תוך התעלמות מהנזק הנפשי שנגרם לאותן בחורות.
  2. המסר לפיו "אם אתה גבר, ברור שאתה מתייחס כך לנשים" או "אם אתה גבר ברור שאתה רוצה את זה"

ברור לי שאם הייתי מעמתת את אותה אישה עם המסרים שעוברים באמירה שלה היא הייתה מתנערת מהם, אין לי ספק כי לא לכך היא התכוונה.

בדיוק כמו שברור לי שרובנו זורקים אמירות כמו אלה שציינתי מעלה בלי להתכוון לעידוד אלימות מינית.

אבל זה בדיוק מה שהאמירות הללו עושות.

סטטיסטיקות של אלימות מינית בישראל

הורים מחנכים את בנותיהם מגיל צעיר לנקוט אמצעי זהירות כדי להימנע מפגיעות מיניות – אל תלכי לבד בחושך, הימנעי מדרכי קיצור, אל תדברי עם זרים ועוד. 

זה חשוב, אבל הסטטיסטיקה מוכיחה לצערנו שזה לא באמת ימנע את המקרה הבא.

1 מתוך 1 תעבור הטרדה מינית

1 מתוך 3 נשים בישראל עברה או תעבור פגיעה מינית

1 מכל 5 נשים בישראל עברה או תעבור אונס!

נהוג לדבר על הקורבנות ובצדק אבל כאמא אני לא פעם חושבת גם על האימהות והאבות של הפוגעים – מה הם מרגישים כשמתברר להם שהילד שלהם פגע כך במישהו אחר? 

אני לא מאחלת לאף אמא לראות את הילדה שלה נפגעת ולא מאחלת לאף אמא לגלות שהילד שלה פגע!

אז אחרי שהזדעזענו מהנתונים והבנו שאנחנו לא יכולים לשנות את העולם, בואו נדבר על מה כן בידיים שלנו?

איך אנו כהורים יכולים למנוע את הפגיעה הבאה?

ראיתי פרסום שהיה פעם ב"לאישה" ובו מצד אחד "דברים שחשוב להגיד למתבגרת שהולכת עם חברות לים" הכולל רשימה של אזהרות. 

ואחריו שינוי גישה שאומר "כמה דברים שחשוב להגיד למתבגר שהולך עם חברים לים" הכולל רשימה של הבהרות מהי התנהגות מכבדת.

פה טמון הפתרון – במקום להתמקד בלהזהיר את בנותינו, בואו נתחיל לחנך את בנינו.

חינוך מתחיל מהבית

עלינו לזכור כי הילדים שלנו שומעים ורושמים בזיכרון את כל מה שאנו אומרים – גם אם נדמה היה לנו שהם לא קלטו. לכן, הדבר הראשון שעלינו לעשות הוא לשים לב למה שיוצא לנו מהפה. 

שימו לב מגיל צעיר אילו מסרים אתם מעבירים לבנים לעומת לבנות:

  • האם אנו אומרים לבן, באופן ישיר או עקיף, שהוא צריך להיות "חזק וגיבור" ולבת שהיא צריכהלהיות "עדינה ויפה?"
  • האם אנו מדברים אחרת על נשים מאשר על גברים הפועלים באותן האופן?
  • האם אנו מפארים "כיבושים" של בנים אבל מכתירים בנות המתנהגות כך כ"שרמוטות"?
  • האם נתאר אישה אסרטיבית כ"ביצ'ית" אבל גבר בעל אותה התנהגות כ"סמכותי"?

ומה לגבי אותן בדיחות "מחפיצות", אמירות "אגביות" – לפני שאנחנו אומרים דברים כאלה – בואו נעצור רגע וננסה לחשוב – אם מישהו היה אומר את זה על הבת שלנו, איך היינו מרגישים? האם גם אז זה היה נראה לנו לגיטימי / מצחיק? 

דברו מגיל צעיר עם הילדים על כבוד לאחר, על הזכות של כל אחד על גופו, על מהי הסכמה, על מותר ואסור, התאימו את המסרים והתכנים לגילו של הילד. 

העבירו לבניכם מסר לפיו הם לא חייבים להיות כמו כולם (נכון לא רק בהקשר הזה). דברו איתם על לחץ חברתי ועל הצורך לעמוד על שלהם ולא להיות שותפים להתנהגויות שליליות.

הסבירו להם שכאשר יש ספק – אין ספק!

ה"תיקון עולם" הקטן שלי

אי שם בספטמבר 2020 עם המראות של הגרפיטי המחריד שקיבל את פני בנות התיכון בכ״ס אחרי האונס הנורא באילת, שהמשיך באותה אמירה מבודחת בקבוצת ה WhatsApp ולסיום גם אמירות של אימהות מהישוב שטענו בתוקף ש״אצלנו זה לא יכול לקרות״ הרגשתי שאני חייבת לעשות מעשה.

התחלתי לחפש הרצאות להורים על אלימות מינית ובמסגרת השיטוט ברשת הגעתי לפרסום של המרכז לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית שמחפש מתנדבות.

הרגשתי מיד שזה מה שאני צריכה לעשות. אחרי תהליך של כמה חודשים של מילוי טפסים, ראיונות טלפוניים ופנים-אל-פנים, יצאתי לדרך.

בהתחלה לא ממש הבנתי מה הסיפור הגדול – למה צריך הכשרה של חצי שנה, 4 שעות בשבוע. ככל שהקורס התקדם כך צעדנו יחד צעד אחר צעד לתוך עולמן של הנפגעות והפגיעות:

  • הרקע החברתי שמפרה את הקרקע לפגיעות
  • מערכת המשפט שמעבירה אותן גהנום
  • ההבנה של מהי טראומה והתמודדות עם PTSD ו C-PTSD

פתאום הבנתי למה נפגעות ״פתאום״ נזכרות אחרי כל כך הרבה שנים. 

למה הזיכרון שלהן ״מלא חורים ולא עקבי״.

הבנתי לעומק עד כמה החברה תורמת, לרוב באופן לא מודע, ליצירת הקרקע לאלימות מינית והאשמת הקורבן

ועד כמה לפעמים כל מה שהנפגעות צריכות זה ״רק מילה טובה, או שתיים, לא יותר מזה״ ובשביל זה בדיוק כל מאות המתנדבות נמצאות שם מעבר לקו. 

זו הדרך שאני בחרתי לעזור לשנות את "העולם". 

אני יודעת שעבור הקורבנות זו "רק מילה טובה" אבל מאמינה שזה לפעמים המון.

הקריקטורה הזו, שבראש העמוד, ושאני לא יודעת למי שייך הקרדיט עליה, מסכמת בעיני הכי טוב את המשימה שלנו כהורים.

 

מוזמנים להנות מהשיר ולכתוב לי – מה אתם מרגישים בעקבות הפוסט הלא פשוט הזה ומה לקחתם ממנו

הפוסט כוחה של מילה הופיע לראשונה ב-Good Enough Mother.

]]>
https://goodenoughmother.club/words/feed/ 0
איך לייצר שינוי https://goodenoughmother.club/more-of-the-same/ https://goodenoughmother.club/more-of-the-same/#respond Sat, 17 Apr 2021 10:02:42 +0000 https://goodenoughmother.club/?p=609 "כבר אלף פעם אמרתי לך! כמה פעמים אני צריכה לחזור על אותו הדבר??"
מי שלא אמר/ה את המשפט הזה (על גרסותיו השונות) לפחות עשר פעמים בחודש האחרון שירים יד והפוסט הזה לא בשבילו.
כל השאר מוזמנים להישאר :-)
בהנחה שהילדים שלנו אינטליגנטים (חייבים להיות, הם הרי שלנו) ושאין להם בעיית שמיעה (עברו בדיקת סקר בטיפת חלב?), הרי שאנו יכולים להסכים עם 2 דברים:
1. הם שמעו אותנו מצויין גם בפעם הראשונה
2. הם הבינו בדיוק מה שדרשנו מהם

אז למה אנחנו ממשיכים לומר שוב ושוב ושוב את אותו הדבר ומצפים שמשהו ישתנה?

הפוסט איך לייצר שינוי הופיע לראשונה ב-Good Enough Mother.

]]>

איך לייצר שינוי

אמרתי אותו הדבר אלף פעם - למה הילד לא מקשיב?!

"כבר אלף פעם אמרתי לך! כמה פעמים אני צריכה לחזור על אותו הדבר??" 

מי שלא אמר/ה את המשפט הזה (על גרסותיו השונות) לפחות עשר פעמים בחודש האחרון שירים יד והפוסט הזה לא בשבילו. 

כל השאר מוזמנים להישאר 🙂

בהנחה שהילדים שלנו אינטליגנטים (חייבים להיות, הם הרי שלנו) ושאין להם בעיית שמיעה (עברו בדיקת סקר בטיפת חלב?), הרי שאנו יכולים להסכים עם 2 דברים:

  1. הם שמעו אותנו מצוין גם בפעם הראשונה
  2. הם הבינו בדיוק מה שדרשנו מהם

אז למה אנחנו ממשיכים לומר שוב ושוב ושוב את אותו הדבר ומצפים שמשהו ישתנה? 

אלברט איינשטיין טען שזו טיפשות לעשות את אותו דבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות בכל פעם.

אנחנו אמנם הורים עייפים / מתוסכלים / חסרי אונים / כל התשובות נכונות, אבל טיפשים אנחנו לא. 

אז לפני שנגלה מה כן לעשות – בואו נחליט שאת מה שאנחנו עושים שוב ושוב ולא משיג את התוצאה הרצויה – נפסיק לעשות!

למה להפסיק לעשות את מה שאני עושה?

  1. כי זה לא יעיל
  2. כי זה מחליש את הסמכות ההורית שלנו
  3. כי זה מחזק אצל הילד את ההבנה שלמילים שלנו אין ערך
  4. כי זה מקלקל את היחסים עם הילד
  5. כי זה מעצבן אותנו
  6. כי זה גורם לנו לכעוס

מיכל דליות אומרת שהבעיה הכי גדולה של הדור שלנו היא שאנחנו "חופרים" – לא סתם הילדים שלנו אומרים לנו את זה, אנחנו פשוט מדברים יותר מידי. אז בואו נסכים שהגיע הזמן לדבר פחות ולעשות יותר.

בדיקת גבולות ויכולות

לפני שנחליט מה אנחנו יכולים לעשות כדי לגרום למה שאנחנו רוצים שיקרה לקרות, חשוב שנזכור דבר אחד חשוב: 

אנחנו שולטים אך ורק על עצמנו! אין לנו שליטה על מעשיהם של אחרים. למשל מקלחת – אני רוצה שהילד ילך להתקלח, הוא יחליט אם הוא הולך או לא, זה לא בשליטתי. מה כן בשליטתי? אני יכולה למשל לקחת אותו למקלחת ולרחוץ אותו אבל אני לא יכולה להכריח אותו לעשות את זה בעצמו אם הוא לא מוכן. על אותו עקרון אני לא יכולה להכריח ילד להפסיק לצעוק. אם הוא יחליט שהוא רוצה לצרוח עד לב השמיים, אני לא אוכל למנוע את זה ממנו (בהנחה כמובן שאנחנו לא נוקטים בשיטות אלימות). ד.א שמתם לב לטונים שלכם כשאתם דורשים ממנו להפסיק לצעוק? האם אתם "צועקים" עליו שיפסיק לצעוק? 

עכשיו כשהבנו שאני שולטת אך ורק על המעשים שלי ולא של אחרים, לפני שאני מציבה דרישה חשוב שאבדוק עם עצמי:

  1. האם הדרישה הזו באמת חשובה לי? האם זהו גבול אדום מבחינתי? אם התשובה היא "לא" – מראש שנו את הגישה ובמקום להציב זאת כדרישה הציגו זאת כבקשה והיו מוכנים לקבל סירוב! (אחרת זו לא בקשה!) 
  2. אם התשובה לשאלה הקודמת הייתה "כן" – זהו קו אדום שחשוב לי לשמור עליו! בדקו עם עצמכם מה נדרש מכם על מנת לאכוף את הדרישה הזו והאם אתכם מוכנים לעשות זאת. לצ ורך העניין – אם החלטתם שמקלחת כל ערב היא חובה וזהו קו אדום שאתם לא מוכנים לעבור, מה אתם מוכנים לעשות בכדי לוודא שהילד אכן ילך להתקלח? האם אתם מוכנים לרחוץ אותו? האם תסכימו לעשות זאת גם אם הוא משתולל וצורח? אם הילד בן 3 יתכן וכן, אבל אם הוא בן 10? ואם הוא בן 15? אם התשובה היא לא, אז מראש ותרו על הצבת הדרישה הזו או פנו לאפיקים אחרים (למשל תוצאות טבעיות והגיוניות

לא חוזרים על הדברים פעמיים

אם עניתם "כן" על שתי השאלות מעלה – זה הזמן להציב לילד את הגבול- אמרו לילד פעם אחת בלבד מה אתם מצפים ממנו שיעשה ומה יקרה אם הוא לא יעשה. 

כדי להימנע ממאבק כוחות, חשוב לשים לב לאופן שבו הדברים נאמרים. שימו לב שאתם עושים זאת ללא:

  • טון מאיים
  • שימוש במילים כמו "כוח" (למשל "אם לא תבוא אני אקח אותך בכוח")
  • הרמת קול
  • הבעת כעס
  • הבעת אכזבה

אמרו לו בטון נעים "עד השעה 7 אתה צריך להיכנס למקלחת, אתה יכול לבחור אם להיכנס לבד או שאני אכניס אותך ואקלח אותך". וזהו! לא חוזרים על זה שוב, לא סופרים עד 10 וגם לא עד 3!

ואם הגיעה השעה 7 והילד לא נכנס להתקלח? קודם כל הכינו את עצמכם לכך שסביר להניח שזה מה שיקרה. אחרי הכל כבר סיכמנו שהילד אינטליגנט – הוא למד מההיסטוריה המשותפת שלנו שלמילה שלנו אין ערך, אז למה שיכנס?

אז מה עושים?

מפסיקים לדבר ומתחילים לעשות

בלי כעס, בלי מבט מאוכזב, לוקחים אותו למקלחת, אם הוא בוכה חשוב להיות אמפטיים "אני מבין שאתה לא רוצה להתקלח אבל חשוב לשמור על הניקיון" (מוזמנים להכניס את הערכים שחשובים לכם). 

הילד שיבין שהוא פגש גבול יחליט אחרי כמה פעמים מה הוא בוחר – ילדים שלא ירוויחו מכך מאבק כוחות מול ההורה יבחרו לעשות זאת לבד. 

אם מתאפשר, וברור לי שאחרי יום עבודה מתיש לא תמיד יש את הכוח לכך וזה בסדר, השתמשו בהומור. השתדלו להכניס את ההומור לשיח המשפחתי כמה שיותר, בוודאי כשמדובר במשימות שהילדים לא אוהבים. ההומור יעזור להפוך עד כמה שניתן את המשימות למהנות, ובכך הסיכוי שלכם לזכות בשיתוף פעולה יגדל משמעותית.

"השוטר הטוב והשוטר הרע"

אז לא אין הכוונה באמת שיהיה שוטר טוב ושוטר רע בבית אבל בבתים רבים אחד ההורים הוא ה"ליצן" והשני הוא ה"רציני" – השתמשו בזה. במקום להתעצבן על בן הזוג שהוא משתטה איתם במקום "לתקתק" אותם למקלחת, נצלו את הנטיה של ה"ליצן" והשטותניק לטובת המטרה וכאשר מתאפשר, בוודאי שלא תמיד זה אפשרי, העזרו ברוח הילדותית הזו שלו כדי לרתום את הילד למשימה. 

אצלנו למשל בעלי באופן טבעי "לקח" את תפקיד ה"שטותניק" ולא פעם הן נעמדו בשורה כדי שהוא "יעמיס" את שלושתן עליו למקלחת (כן זה אפשרי). 

בסרטון תוכלו לראות אבא שמצא דרך יצירתית לקחת את הילד למקלחת. 

כל משפחה תמצא את הדרכים היצירתיות שלה. 

ספרו לי – אילו דברים אתם עושים שוב ושוב שלא משיגים את התוצאה הרצויה? 

מה אתם הולכים לעשות אחרת?

בתמונה – גיא שלא מפסיק להצחיק את הילדות, "אורז" את יעלי בתיק 🙂

הפוסט איך לייצר שינוי הופיע לראשונה ב-Good Enough Mother.

]]>
https://goodenoughmother.club/more-of-the-same/feed/ 0
מריבות ויחסי אחים https://goodenoughmother.club/quarrels-between-brothers/ https://goodenoughmother.club/quarrels-between-brothers/#respond Wed, 14 Apr 2021 11:09:55 +0000 https://goodenoughmother.club/?p=595 "אמא!! הוא מציק לי!", "אבאאאא!!!! הוא חטף לי!"
כשהייתי ילדה, לא פעם דמיינתי איך היו נראים החיים שלי אם האחים שלי לא היו נולדים. אני בת שנייה לאח בכור ועוד 2 אחים צעירים יותר, וכמו בכל בית נורמלי, גם אנחנו רבנו, והמון. כמובן שישר רצנו / צרחנו להורים שיתערבו.
באופן טבעי, הורים שמרגישים שנעשה עוול לאחד הילדים, או שמרגישים שיש צד אחד חלש שצריך לגונן עליו, מתערבים. וזו רבותיי, טעות!

הפוסט מריבות ויחסי אחים הופיע לראשונה ב-Good Enough Mother.

]]>

מריבות ויחסי אחים

אחים, למה הם כל הזמן רבים?

"אמא!! הוא מציק לי!", "אבאאאא!!!! הוא חטף לי!"

מוכר לכם?!

כשהייתי ילדה, לא פעם דמיינתי איך היו נראים החיים שלי אם האחים שלי לא היו נולדים. אני בת שנייה לאח בכור ועוד 2 אחים צעירים יותר, וכמו בכל בית נורמלי, גם אנחנו רבנו, והמון. כמובן שישר רצנו / צרחנו להורים שיתערבו.

באופן טבעי, הורים שמרגישים שנעשה עוול לאחד הילדים, או שמרגישים שיש צד אחד חלש שצריך לגונן עליו, מתערבים. וזו רבותיי, טעות!

לפני שנבין למה ומה כן אפשר וצריך לעשות, בואו נבין קודם מה קורה שם בקשר שבין האחים.

הילדים שלנו לא המציאו את המריבות, ילדים רבו משחר האנושות, סיפור קין והבל, זוכרים? הרי לכם סיפור קנאה בין אחים. קין – יש הטוענים כי משמעות שמו "עשיתי אדם בעזרת אלוהים" (קניתי מלשון עשיתי) ולעומתו הבל שפירושו "חסר משמעות". לילד הראשון, הבכור, יש מקום מיוחד שאיש לא יכול לקחת ממנו, הוא זה שהפך זוג אנשים למשפחה. האח השני לעומת זאת, מהרגע שנולד זוכה לתוית "האח של" ובכך עלול לאבד את תחושת הערך שלו כישות נפרדת. הקנאה בין קין והבל שהובילה לרצח היא כמובן מקרה קיצון, בחיים במרבית המקרים קינאה בין אחים היא טבעית, ואפילו בריאה. הקינאה היא המנוע שדוחף אותנו להתקדם ולהשיג את מה שיש לאחר. כל עוד זה לא על חשבון האחר, הקנאה היא דלק מצויין. כל עוד הקינאה לא מנהלת לנו את החיים ואוכלת אותנו מבפנים, היא תקינה.

המשאב הכי יקר במשפחה – תשומת לב ההורים

בכל משפחה, ללא קשר לעיסוק ההורים וכמות הזמן שהם מבלים עם הילדים, המשאב שהילדים הכי כמהים לו הוא תשומת הלב. ילדים מוכנים לעשות המון בכדי לזכות בתשומת לב ההורים, אהבתם והערכתם, אבל זה נושא לכתבה אחרת. התחרות על משאב תשומת הלב יתפתח למריבה אם הילדים ילמדו שהיא הדרך שבה הם יכולים לזכות בנתח נוסף מהמשאב היקר הזה. חשוב שאנו ההורים נבין שהסיבה האמיתית למריבה היא לא הדבר עליו הם רבים, לצורך העניין מי ישחק באייפד, אלא עלינו. כשנבין את זה יהיה לנו קל יותר להגיב בהתאם.

איך אנחנו מעודדים מריבות?

אני מעודדת מריבות??

בלי לשים לב אבל כן!

כהורים אנחנו עושים טעויות רבות מבלי לשים לב ובוודאי ללא כוונת תחילה. אבל הטעויות הללו הן הדלק של המריבות ולכן אם אתם מרגישים שהמריבות רק תוכפות ומתעצמות, עצרו ובדקו עם עצמכם מה אתם עשיתם שתרם למצב?

להלן 5 טעויות נפוצות שהורים עושים אשר מלבות מריבות:

  1. השוואה בין אחים – אנו מרבים להשוות בין אחים, אם כדי לנסות להניע את האח האחר לנהוג כמו אחיו – "ראית איזה יופי אחיך סידר את החדר?" או אם על ידי תשומת לב ייתרה להישג של אח אחד בלבד, "איזה תותח, כל מבחן שלך 100!". החיים מלאים בהשוואות, לנו כהורים אין דרך למנוע זאת מילדינו אבל אנחנו יכולים וצריכים למנוע זאת אצלנו בבית ובמיוחד בין האחים. מעבר למריבות, ההשוואות עלולות לגרום לילדים לתסביכים מזיקים.

תסביך קין והבל

הפסיכולוגיה מתארת שני תסביכים שקרויים על שם שני האחים המפורסמים – קין והבל:

תסביך קין

תסביך שאופייני לבכורים, למרות שניתן לראות אותו לא פעם גם אצל אחים צעירים יותר. הילד שנמצא כל הזמן בהשוואה לאחיו, מרגיש בתחרות בלתי פוסקת על המקום שלו במשפחה. הילד חש תחושת דריכות מתמדת להיות תמיד "הכי" בכל דבר, הכי מצטיין בלימודים, בעזרה בבית, הכי מסודר וכולי כדי שאחיו לא "ינשלו" אותו ממקומו.

תסביך הבל

מדבר על הילד שחווה ייסורי מצפון וחוסר יכולת להנות מהישגיו בגלל המבט המקנא של אחיו. ילד כזה ירגיש שכל מחמאה או הישג שהוא זכה לו הוא כמו סכין בליבו של אחיו ולכן הנאתו לא תהיה שלמה. במקרים רבים אחים כאלה יסתירו את הישגיהם או אף ינמיכו את עצמם כדי לא להגביר את קנאתו של האח האחר.

כמובן שבחיים אין קשר לסדר הלידה, התסביך יכול להופיע אצל כל אח כלפי אח אחר ללא קשר למי נולד קודם.

אילו עוד טעויות אנחנו עושים?

אילו עוד טעויות הורים עושים?

  1. מתן יחס מועדף לאחד הילדים – בני אדם בכלל והורים בפרט, נוטים להדביק תוויות. יש בזה משהו אבולוציוני שמקל עלינו את החיים ולכן אנו עושים זאת מבלי לשים לב. כהורים אנו נוטים להדביק לכל אחד מהילדים תווית ייחודית לו. כאשר אנו מדביקים לילד אחד את תווית "הילד הטוב" או "החכם" אנו יוצרים, מבלי לשים לב, קינאה ותחרות בין האחים.
  2. התערבות יתר במריבות – הורים רבים יגידו "אבל הם כל הזמן רבים. אני לא יכול לשמוע את זה יותר". כאן המקום להבין שההתערבות שלנו לא פותרת את הבעיה אלא רק מחריפה אותה. אולי הצלחנו לעצור את המריבה הנוכחית אך מעצם ההתערבות הזמנו עוד 100 חדשות. בנוסף, לרוב יש לנו נטייה להתערב תמיד לטובת צד אחד, מה שמגביר את תחושת הקיפוח והעוול אצל הילד השני. אנו חושבים שבגלל שהוא קטן/חלש הוא המסכן ונחלצים להגנתו. הרשו לי לגלות לכם סוד – לא פעם הקטן והחלש מתגרה, מבלי שנראה כמובן, בגדול כדי לזכות באהדתנו.
  3. יוצרים שיוויון היכן שאין מקום לשיוויון – לפעמים כדי למנוע מהקטנים להרגיש מקופחים מול הגדולים אנחנו ננסה לייצר "שיוויון" במקום לא טבעי שיגרום לגדולים לתרעומת. למשל נדרוש מכולם ללכת לישון באותה השעה למרות ההבדל בגיל והצרכים של כל אחד. לא תמיד זה גדולים מול קטנים, זה יכול להיות כמובן כל צורך אחר שהוא שונה.
  4. יצירת קנוניות מאחורי גבם של הילדים – מכירים את זה שאומרים לילד "אל תגלה לאחיך שקניתי לך גלידה כי אז גם הוא ירצה?". הורים עושים את זה כדי להמנע מעימות עם אחד הילדים, אך הם לא מבינים שהם לא מיטיבים עם אף אחד מהאחים. הקנוניות הללו והצורך להסתיר מפני האח השני, עושים רע לשני הילדים. הילד ש"זכה" באותו הרגע מבין שיש מצב שמחר יעשו את זה גם עם אחיו מאחורי גבו והילד האחר, כדברי הביטוי "סופו של כל שקר להתגלות", בסוף יגלה את הסוד וירגיש פגוע מעצם ההסתרה.
  5. הלשנה – כשילד מלשין על אחיו שעשה מעשה אסור, וההורה מעניש את הילד השני על המעשה, הוא מעודד את הילדים להמשיך ולהלשין אחד על השני. הלשנות כאלה כמובן פוגעות בקשר בין האחים ומלבות מריבות. אל תטעו, רוב ההלשנות נועדו לגרום לאח השני "לחטוף" ולהוציא אותי "הילד הטוב".

אוף! איך גורמים להם להפסיק לריב?

דיברנו על מה לא לעשות, אבל איך אפשר להפסיק את המריבות?

ראשית בואו נתאם ציפיות, מריבות תמיד יהיו, הן חלק בלתי נפרד ממערכת היחסים של האחים. אבל, אנחנו יכולים להפחית משמעותית את התדירות והעוצמה שלהן אם נקפיד על כמה כללים:

  1. להימנע מהשוואה – תעודדו כל ילד באופן יחסי לעצמו ולא לאחרים ובוודאי לא יחסית לאחיו.
  2. הימנעו מהדבקת תוויות לילדים – תזכירו לעצמכם שכל ילד הוא עולם ומלואו ויש בו צדדים רבים, אף ילד הוא לא רק "טוב" כמו שאף ילד הוא לא רק "רע". בדקו עם עצמכם אילו תוויות הענקתם לכל אחד מהילדים והאם התווית לא עושה עוול לילדים האחרים.
  3. כשהם כבר רבים, הימנעו ככל האפשר מהתערבות, תנו להם להתנהל בעצמם. ההתערבות שלכם צריכה להיות ממוקדת לעזרה בלימוד אסטרטגיות פיתרון סכסוכים, ניהול משא ומתן וויתור. אתם לא שופטים וממש לא צריכים להכריע מי צודק ומי אשם. אם המריבות הגיעו לאלימות – תעצרו אותן על ידי הפרדה של שני הצדדים, באופן שיוויוני, מבלי לנקוט עמדה כלפי צד אחד.
  4. הימנעו מהסתרה ושקרים – תנו לילדים להתמודד עם האמת, אחד עם השני ואתכם.
  5. לא מענישים על משהו שהתגלה לנו באמצעות הלשנה – גם אם המעשה מאוד מעצבן אתכם. אם אחד הילדים מגיע ורוצה להלשין, עצרו אותו ואמרו לו "אני אשמח לשמוע אם יש לך משהו טוב לספר על אחיך, דברים רעים שהוא עשה אני מוכנה לשמוע רק ממנו". אם הילד ירגיש שהוא לא מרוויח מההלשנה, הוא יפסיק להלשין. כמובן שצריך להסביר לילדים שבמקרים שבהם נחצה קו אדום (כל משפחה והקווים האדומים שלה), זה לא רק בסדר אלא אף רצוי "להלשין". שימו לב שהקווים האדומים שלכם הם באמת אדומים וכי אין לכם יותר מידי כאלה (גבולות וקווים אדומים הם נושא לדיון נפרד).
  6. הכי חשוב – תזכרו – ילדים לא רבים כשאין קהל – מבחינתם הקהל הכי מבוקש הוא אנחנו ההורים, הם הרי רבים כדי לזכות בתשומת הלב שלנו. לכן עלינו לתת להם תשומת לב בזמנים בהם הם לא רבים ולהתרחק כמה שניתן מהזירה כשהם רבים. הם יסתדרו בלעדינו, תאמינו לי שהם יסתדרו ואפילו יותר טוב.

אחים זו מתנה

מריבות בין אחים עלולות להתיש אותנו ההורים, אך חשוב לזכור שהן טבעיות ויותר מכך שעלינו לדאוג מעצם קיומן, אנו צריכים לדאוג אם הן לא קיימות כלל. רק אחים שלא מתקשרים אף פעם לא רבים!

אחים מקנים אחד לשני תחושת שייכות וביטחון, התפקיד שלנו כהורים הוא לעזור להם לבסס מערכת אחאית טובה ובטוחה שתקנה להם תחושות אלה.

יש לי 2 אחים ואחות, כשהייתי ילדה לפעמים פינטזתי על היותי בת יחידה. בהסתכלות לאחור ובוודאי על ההווה, אני יודעת לומר שהאחים שלי הם המתנה הכי טובה שיכולתי לבקש מהורי.

שתפו אותי – איך הילדים שלכם מסתדרים ומה אתם עושים כשהם רבים?

בתמונה – אני עם האחים שלי – המתנה הגדולה ביותר שההורים שלי העניקו לי

מה קורה כאשר מדביקים תוויות לילדים ואיך זה מעודד השוואה ותחרות בין אחים? – מוזמנים לקרוא

המאמר הזה פורסם גם ב Baby Land 

הפוסט מריבות ויחסי אחים הופיע לראשונה ב-Good Enough Mother.

]]>
https://goodenoughmother.club/quarrels-between-brothers/feed/ 0
לדבר רגשות https://goodenoughmother.club/feelings/ https://goodenoughmother.club/feelings/#respond Tue, 06 Apr 2021 07:36:29 +0000 https://goodenoughmother.club/?p=509 "מה אתה בוכה כמו ילדה?"
כולנו מרגישים מגוון רחב של רגשות. חלקנו משתפים בהם בשיחה, במילים ("אני עצובה, אני כועסת") וחלקנו שומרים הכל בבטן.
אבל הבטן היא לא בור ללא תחתית, ומה שאנחנו שומרים שם מתבשל ומגיע לרתיחה עד שהוא מתפרץ החוצה כמו לבה רותחת שזולגת לכל עבר ללא שליטה.
לכן, רגשות צריך להביע ולא לשמור!

הפוסט לדבר רגשות הופיע לראשונה ב-Good Enough Mother.

]]>

לדבר רגשות

למה בנים לא בוכים?

בוודאי שמעתם פעם אחת לפחות אמא או אבא נוזפים בבנם הקטן – "מה אתה בוכה כמו ילדה?"

ימי הזיכרון שהגיעו הם זמן טוב להיזכר באלו שאינם אבל גם בכמה טוב וחשוב להביע ולדבר על רגשות.

יצא לי לאחרונה לשמוע כמה הרצאות של תמיר אשמן אשר מעבר לעובדה שהוא מטפל בעל עשרות שנות ניסיון הוא גם מרצה מרתק, אז אם עוד לא שמעתם אותו – חפשו פודקסט שלו ותודו לי אח"כ.

בהרצאות שלו תמיר חוזר על משפט שנחקק לי חזק בראש: "מה שלא מדובר מתנהג ומה שמדובר לא מתנהג".

תחשבו על זה – כולנו מרגישים מגוון רחב של רגשות – חיוביים ושליליים, חלקנו משתפים בהם – אם בדיבור – "אני עצובה" "אני כועס" ואם בהבעה כגון בכי. אבל חלקנו שומרים הכל בבטן!

כשהגיס שלי נהרג הבנות שלי שהיו בנות 6 ו 4 באותו הזמן, הגיבו באופנים מנוגדים לחלוטין. האחת בכתה המון ולא הפסיקה לדבר על זה, השנייה התכנסה בתוך עצמה, ממש כמו שבלול, לא הזילה דמעה ולא אמרה מילה, רק העיניים שלה רמזו על העצב והאימה שאחזו בה.

הגדולה, שדיברה, הדאיגה אותי פחות. ידעתי מה עובר עליה – היא אמרה זאת במילים, היא "דיברה" את מה שהרגישה, אז היה לי מול מה להגיב ואיך לנסות להפיג את הפחדים שלה ולחבוש את הפצעים שבליבה.

אבל הקטנה, ששתקה ולא אמרה מילה, היא הייתה האתגר הגדול, כי שם לא ידעתי מה מסתתר בתוך הלב והראש ויכולתי רק לדמיין.

יש לנו נטייה לחשוב שאם הילד לא אומר כלום, או לא בוכה, אז הכל בסדר. אבל הבטן שלנו היא לא בור ללא תחתית אלא יותר כמו סיר לחץ. הרגשות שלנו שלא יוצאים החוצה מתבשלים שם, מגיעים לנקודת רתיחה ואז פורצים החוצה כמו לבה רותחת הנשפכת לכל עבר ללא שליטה על מי ובאיזו עוצמה.

מעודדים בנים לא להביע רגשות

אנו נוטים לחשוב שבנים לא צריכים או לא מסוגלים לבטא רגשות כי ככה הם נולדו, זה בטבע שלהם. אבל מחקרים שבחנו תינוקות בני יומם גילו כי אין שום הבדל בין מידת ועוצמת הבכי של הבנים והבנות – לכן ברור כי ההבדל הוא לא גנטי!

אז למה בכל זאת בנים בוכים פחות?

תחשבו על כל הסרטים והפרסומות שראיתם לאורך החיים – הבנים תמיד חזקים, מאצ'ואים, לא מביעים רגשות, אצלם הכל בסדר תמיד.

הבנות לעומתם, רגישות, בוכות, מדברות רגשות בלי סוף.

מגיל אפס הסביבה שלנו, וגם אנחנו בלי כוונה, מעבירים לבנים ולבנות שלנו מסרים שונים. אנו מלמדים את הבנות לשתף ולהביע רגשות ואת הבנים להדחיק! זוכרים את השיר "דני גיבור?" שירו לעצמכם שוב את השיר והפעם הקשיבו למילים "אינני בוכה אף פעם, אינני תינוק בכיין".

נחזור למשפט של תמיר – מה שלא מדובר מתנהג ונבין למה הדרישה החברתית מהבנים להדחיק את הרגשות מביאה אותם לבטא את הרגשות בדרכים אחרות – בזעם, באלימות ואפילו בהתמכרויות!

איך גורמים לילדים לדבר רגשות?

כדי שהילדים שלנו ידברו רגשות הם צריכים להרגיש שאנו מוכנים להכיל את הדיבור הזה. אם הם קטנים זה קל – פשוט אל תדכאו אותם בכל מיני אמירות אוטומטיות כמו "תפסיק לבכות!"

אם הם גדולים יותר והתרגלו להדחיק, עודדו אותם לדבר. כשאתם רואים את הילד עצוב, תמללו את הרגשות שלו עבורו, שאלו אותו שאלות ישירות על מה שהוא מרגיש, עיזרו לו לתת שם למה שמתרחש בתוכו. אפשר לחבק ולומר "אני רואה שעצוב לך, אתה רוצה לספר לי מה אתה מרגיש?" או "אני רואה שקשה לך שהפסדת במשחק ואתה מתוסכל" – עזרו להם למצוא מילים לרגשות שלהם.

וכמו בכל דבר – הכי טוב זה דוגמה אישית – דברו את הרגשות של עצמכם, לידם, כדי שהם ילמדו מכם איך עושים את זה. אם חזרתם מהעבודה עצבניים בגלל בוס שלא הבין אתכם, אמרו את זה "אני כל כך עצבני שבא לי להתפוצץ" והראו להם איך אתם מתמודדים עם הרגש "אני חייב כמה דקות לשבת להירגע" או "אני יוצאת לסיבוב הליכה זה ירגיע אותי", כל אחד והדרכים שלו.

אם נעודד את הילדים שלנו לדבר רגשות, הם בסוף יתרגלו לכך. תזכרו- אנחנו לא יכולים לשנות את הסביבה אבל יכולים בדלת אמותינו להעביר לילדים שלנו מסר אחר. 

אז בערב יום הזיכרון לשואה והגבורה, ובערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, עשו לילדים שלכם טובה ואל תסתירו את הדמעות. זה לא רק בסדר שהם יראו שאנחנו בוכים, זה אפילו יעשה להם טוב. זו הדרך שלנו להראות להם שהבעת רגשות היא טבעית ובריאה.

ספרו לי- מתי אתם בכיתם אל מול הילדים שלכם?

בתמונה: הכלב שלנו שמוציא אותי כל שבוע לעשרות קילומטרים של הליכה שבהם יש לי זמן לחשוב על רגשות ולשמוע פודסקסטים מרתקים.

הפוסט לדבר רגשות הופיע לראשונה ב-Good Enough Mother.

]]>
https://goodenoughmother.club/feelings/feed/ 0