ארכיון עצמאות - Good Enough Mother https://goodenoughmother.club/tag/עצמאות/ יעוץ משפחתי והדרכת הורים - בלוג יעוץ להורות מאושרת Thu, 15 Sep 2022 17:56:43 +0000 he-IL hourly 1 https://wordpress.org/?v=6.8.2 https://goodenoughmother.club/wp-content/uploads/2022/08/cropped-New-logo-icon-only-1-32x32.png ארכיון עצמאות - Good Enough Mother https://goodenoughmother.club/tag/עצמאות/ 32 32 דאגה הורית https://goodenoughmother.club/parental-concern/ https://goodenoughmother.club/parental-concern/#respond Sat, 28 May 2022 07:42:47 +0000 https://goodenoughmother.club/?p=1081 מי מאיתנו לא חווה התלבטות בין הצורך לאפשר לילדים מרחב למידה והתנסות והצורך לגונן עליהם?

מרוב שאנחנו רוצים לעטוף את הילדים כדי שלא יקרה להם שום דבר, רע כמובן, אנחנו עלולים לגרום לכך שלא יקרה להם שום דבר, ואז הם יחמיצו גם ובעיקר את הדברים הטובים.
אז מה עושים ומה לנמו יש לומר בעניין? כנסו וקראו

הפוסט דאגה הורית הופיע לראשונה ב-Good Enough Mother.

]]>

דאגה הורית

לדאוג שלא יקרה להם כלום

ראיתם פעם את הסרט "נמו"?

השבוע פנתה אלי אמא מודאגת שרצתה שאומר לה מה לעשות במקרה הבא (הפרטים כמובן שונו כדי לשמור על פרטיותה)-

הבת שלה בת 12 שחקנית שח-מט מחוננת מרגישה שקבוצת השח של בני גילה לא מספיק מאתגרת והמדריך הזמין אותה להצטרף לקבוצה הבוגרת של בני 15-18 (מעורבת בנים ובנות). 

האמא חוששת – "אולי מישהו שם יפגע בה? נערים בני 18 יש להם מחשבות אחרות בראש" 

השיחה הזו הזכירה לי קטע מהסרט נמו בו בר-דג, אבא של נמו, שדמותו בסרט היא של אב חרד, מנהל שיחה עם דוגי (לא בטוחה שזה שמה באמת אבל תזרמו איתי), שהיא איך לומר, חסרת דאגות, אומרת כל מה שהיא חושבת. 

הדיאלוג ביניהם מגיע כשבר-דג המודאג מחליט סוף סוף לאזור אומץ ולתת לנמו ללכת לביה"ס וזה הולך בערך כך: 

בר-דג, בקול הורי מלא דאגה "אני לא רוצה שיקרה לו שום דבר" 

דוגי בתגובה, בקולה המתוק עם נימה של תהייה מלאה תום "אבל אז שום דבר לא יקרה לו"

המחיר של הגנת יתר על הילדים

לא הבנתם? 

קחו שניה לקרוא את המשפט הזה שוב.

הבנתם? 

מרוב שאנחנו רוצים לעטוף את הילדים כדי שלא יקרה להם שום דבר, רע כמובן, אנחנו עלולים לגרום לכך שלא יקרה להם שום דבר, ואז הם יחמיצו גם ובעיקר את הדברים הטובים.

חנן בן ארי סיכם את זה מצויין בשיר המרגש שלו "אמן על הילדים", כל פעם שאני שומעת את המילים

"אני לא אספיק להגיע, לשמור, להציל, להושיע

לספוג במקומם ת'קליע, אוי כמה הלב הוא פגיע"

 אני מרגישה שהוא קרא אותי כמו ספר פתוח וכתב את מה שאני מרגישה כל פעם מחדש. 

כי מי מאיתנו כהורה לא חווה לפחות פעם בשבוע (רציתי לומר פעם ביום או פעם בשעה אבל נשמור על פאסון) חשש קל, שלא לומר פחד שלא לומר חרדה לשלומו של הילד? 

זה מתחיל בדברים הכי קטנים כשהם עוד ממש צעירים – לתת להם ללכת בלי יד כי מה יקרה "אם הם יפלו ויקבלו מכה?" אני זוכרת עד היום איך הלב שלי כאב בכל פעם שהבת שלי נפלה וקיבלה מכה כשהיא רק למדה ללכת.

לתת להם לטפס על שרפרף כדי לשטוף ידיים לבד

לתת להם להחזיק לבד מזלג – "ואם זה יכנס להם לעין?" שלא לדבר על לחתוך סלט

לחצות כביש

ללכת לחוג לבד

לחזור בלילה מחברה

לנסוע באוטובוס לעיר אחרת

לצאת לטיול של תנועת הנוער ולישון בשטח בלי אמא

לנהוג בלי מלווה

גיוס לצבא, טירונות…

יכולתי להמשיך עוד ועוד, הרי זה לא נגמר אף פעם, אבל נראה לי שהבנתם את הרעיון – בכל שלב בחיים, הילדים שלנו יעמדו מול מצבים שבהם יש סיכון כלשהו.

האיזון בין הדאגה ההורית והצורך בעצמאות

לא סתם אומרים "ילדים קטנים דאגות קטנות ילדים גדולים דאגות גדולות", כי ככל שהם גדלים היכולת שלנו לעטוף אותם בכל רגע נתון הולכת ופוחתת ויחד איתה גדלה הדאגה – ואם הם לא יסתדרו? ואם יקרה להם משהו? 

אני זוכרת את היום שהבת שלי חזרה מרכיבה על אופניים עם חתך בסנטר, הלב שלי נצבט, הרגשתי כאילו אני היא זו שנחתכה, רציתי לומר לה שאף פעם יותר לא תעלה על האופניים. אבל לא עשיתי את זה, נשמתי, חיבקתי, לקחתי אותה למרפאה להדביק את החתך, דיברנו על איך זה קרה ואם יש משהו שהיא יכולה לעשות בפעם הבאה כדי שאולי זה לא יקרה (לא היה 😱) והתפללתי שזה הכי גרוע שיקרה לה אי פעם.

כל ספורטאי תחרותי וכל יזם יאמר לכם שאין סיכוי להצלחה ולמידה בלי סיכון ולהפך – בכל סיכון יש סיכוי להצלחה ובוודאי ללמידה. 

אם נחזיק לילד את היד לנצח כדי שהוא אף פעם לא יפול הוא הרי לא רק לא ילמד ללכת בכוחות עצמו, הוא גם ילמד, באופן תת הכרתי כמובן, שהוא לא מסוגל, שהוא חייב את היד של אמא שלו כדי לשרוד. 

היינו רוצים לעטוף אותם לנצח או לפחות עד שנהיה בטוחים ב 100% שהם מוכנים ושום דבר לא יקרה להם – אבל האם יש באמת אפשרות כזו? מה המחיר שהילד ישלם על חוסר התנסות?

אז נכון, לא ניתן לילד קטן לחצות כביש לבד לפני שתרגלנו איתו שוב ושוב ושוב ושוב חציה נכונה, כללי זהירות בכביש ולמדנו יחד איתו את הנתיב הכי בטיחותי. ועדיין, ברגע מסוים נצטרך לשחרר ולתת לו לחצות לבד, מתוך אמונה שציידנו אותו בכל הכלים הדרושים ויש לו את היכולת והמסוגלות להצליח, אחרת הוא לנצח ישאר תלוי בנו.

איך יודעים מתי לאפשר לילד להתנסות?

אני אתחיל מהסוף – אין נוסחת קסם ואין תשובה אחת נכונה. ההחלטה אם כן או לא, הקצב בה זה יקרה, התיזמון, כל אלה כמובן משתנים מהורה להורה ומילד לילד, אין כאן נכון או לא נכון ובוודאי לא כלל אצבע שניתן לקבוע. אבל יש כן כמה דברים שיכולים לעזור לכם להגיע לתשובה הנכונה עבורכם. 

אז מה כן אפשר לעשות?

ראשית, לנשום עמוק, להרגיע את המחשבות על כל האסונות שיכולים לקרות ולתת מקום לחשיבה שקולה ורציונלית.

הנה כמה שאלות שכדאי שתשאלו את עצמכם

  1. מה הסיכון? מה אתם באמת, עמוק בפנים מפחדים שיקרה? זה המקום להיות כנים עם עצמכם ולהתמודד עם הפחדים הכי כמוסים שלכם. האם יש בהם הגיון או שהם נובעים מחוויות ואמונות שהושרשו בכם? האם יש מקום לאמונות הללו או שהגיע הזמן להפרד מהן ולא להעביר אותן הלאה לילדיכם?
  2. האם זהו סיכון שאפשר או צריך לקחת? האם מדובר בחיים ומוות או "רק" בחוויה לא נעימה שניתן להתגבר עליה?
  3. מה אני יכולה לעשות כדי לצמצם למינימום (תזכרו שזו לא פוליסת ביטוח – זה אף פעם לא לאפס) את הסיכון? אילו דברים אני יכולה ללמד את הילדה שלי כדי שהסיכון לפגיעה יפחת? מה אני יכולה לעשות כדי ליצור לילד שלי סביבת התנסות בטוחה יותר ועדיין מאפשרת?
  4. מה הרווח שהילד יכול לקבל מההתנסות הזו? אילו יכולות הוא ירכוש בעקבותיה? אילו צדדים באישיות שלו יחוזקו בעקבות כך? מה זה יעשה לתחושת הערך והמסוגלות שלו? 
  5. מה הוא יפסיד אם הוא לא יתנסה בכך? האם הוא יחוש חסר יכולת? שהעולם הוא מקום מסוכן? או שהוא יהיה מנודה חברתית? 
  6. האם אני חושב שהילד שלי בשל? האם יש בו את האחריות, שיקול הדעת, היכולת המוטורית והשכלית הדרושות?

 

רק אחרי שנענה לעצמנו על השאלות נוכל לקבל החלטה שקולה שמתאימה לנו ולילד שלנו

צריכים עזרה?
אני כאן

הפוסט דאגה הורית הופיע לראשונה ב-Good Enough Mother.

]]>
https://goodenoughmother.club/parental-concern/feed/ 0
חיזוק תחושת השייכות https://goodenoughmother.club/sense-of-belonging/ https://goodenoughmother.club/sense-of-belonging/#respond Fri, 30 Apr 2021 10:05:33 +0000 https://goodenoughmother.club/?p=682 "אם הוא ירחץ כלים הוא גם ירטיב את כל הרצפה, גם הכלים לא יצאו נקיים כמו שאני אוהבת וגם אני אצטרך לעמוד שם ולהשגיח! תודה רבה אבל אני מעדיפה לעשות את זה לבד".
מוכר לכם?
אין מי שלא עמד במצב בו הרגיש שיותר קל לעשות לבד מאשר לתת לילד לעשות את זה.
איזה חינוך בדיוק מתרחש כשהילד עוזר ולמה זה חשוב?

הפוסט חיזוק תחושת השייכות הופיע לראשונה ב-Good Enough Mother.

]]>

חיזוק תחושת השייכות

מה הקשר בין עזרה של הילד בבית לתחושת השייכות?

"אם הוא ירחץ כלים הוא גם ירטיב את כל הרצפה, גם הכלים לא יצאו נקיים כמו שאני אוהבת וגם אני אצטרך לעמוד שם ולהשגיח! תודה רבה אבל אני מעדיפה לעשות את זה לבד". 

מוכר לכם?

אין מי שלא עמד במצב בו הרגיש שיותר קל לעשות לבד מאשר לתת לילד לעשות את זה.

הבנות שלי קיטרו בכל הזדמנות (עד שהן הבינו שזה לא יעזור והתייאשו) ש"אף אחת מהחברות שלי לא מפנה את הכלים".

אני אגלה לכם סוד אבל תבטיחו לא לגלות להן, טוב?

הרבה יותר קל לי לפנות לבד ולגמור עם זה ב 5 דקות מאשר כל הדיון הזה, לסדר אחריהן כשהן לא מפנות כמו שצריך וכולי.

אבל מבחינתי לא מדובר בפינוי הכלים. מבחינתי מדובר כאן בחינוך.

חשיבותה של תחושת השייכות

נחזור רגע אחורה, לתאוריות שחכמים ממני חקרו וכתבו, ונדבר על שייכות. אדלר, אבי הפסיכולוגיה האינדיבידואלית מצא שתחושת שייכות היא הצורך הבסיסי והחשוב ביותר של כל אדם באשר הוא, זהו צורך כל כך בסיסי שאנשים יעשו הכל כדי להשיג אותה כי ללא תחושת שייכות הם לא יישרדו. 

עד כמה הכל? כנופיות רחוב למשל מבוססות בדיוק על סיפוק המענה לצורך הזה.

5 מרכיבי תחושת השייכות

תחושת השייכות מבוססת על 5 מרכיבים:

  1. משמעות אישית – במה אני ייחודי?
  2. צמיחה והתפתחות אישית – לנוע כל הזמן קדימה, ללמוד, להתפתח
  3. ניראות  – קבלת תשומת לב
  4. תחושת ערך – מסוגלות
  5. מועילות או תרומה – הצורך לעשות למען האחר

הצורך לעשות למען האחר הוא צורך מולד שטבוע בכולנו מעצם היותנו יצורים חברתיים. 

ניתן לראות עדות לכך באופן מאוד יפה בילדים קטנים שרוצים כל הזמן "לעזור". 

מכירים את זה שהקטנים כל הזמן אומרים "אני רוצה לעזור לך?"

אם עוד יש לכם ילדים קטנים תסתכלו עליהם איך הם קורנים מאושר כאשר הם מקבלים הכרה על ה"עזרה" שלהם – "מתוק, אתה יכול בבקשה להביא לי את המגבונים מהחדר?", "תודה שעזרת לי, אני כל כך עייפה שלא היה לי כוח לקום". 

כמובן שכדי שהם ירגישו מועילים הם חייבים לקבל פידבק מהסביבה. בהעדר פידבק מהסביבה הם לא יחוו עצמם כמועילים ויפסיקו את התנהגותם. לכן, כדי לחזק אצלם את תחושת המועילות אנחנו חייבים לא להתייחס כמובן מאליו לתרומה שלהם.

הנטייה הטבעית שלנו היא לראות את מה שלא טוב, ולהגיב אליו במידי, אבל להתעלם מהטוב, וזה משיג את ההפך ממה שאנו רוצים. אנו מחזקים את הילד על ההתנהגות השלילית (נותנים לו תשומת לב) ומדכאים את החיובית (מתעלמים).

ילד יעשה המון כדי לזכות בתחושת שייכות – אם הוא לא יצליח בדרכים "חיוביות" הוא יפנה לדרכים שליליות! (אבל זה נושא בפני עצמו, תעקבו אחרי, מבטיחה להסביר).

איך מחזקים את תחושת השייכות?

אז מה עושים כדי לחזק אצל הילד את תחושת השייכות?

  1. מאפשרים לילדים לעזור
  2. מכירים בעזרה שלהם

כן, הבשורה הטובה היא שיש לנו דרך יחסית מאוד קלה ויעילה לגרום לילדים שלנו להרגיש שייכות – פשוט לתת להם להרגיש מועילים!

תנו לילדים שלכם "לעזור" כבר מגיל צעיר. כמה צעיר? כמה שיותר!

כשעמית נולדה עדי הייתה בסה"כ בת שנתיים וחודשיים למרות שלא היה שום דבר "עוזר" בעזרה שלה, הפעלתי אותה לא מעט ב"משימות" בסגנון "עדידי, אני צריכה להכין לעמיתי אוכל, תוכלי להשגיח עליה רגע?" עצרו את הטלפונים לשירותי הרווחה – עמית הייתה מוגנת בלול ואני עם עין פקוחה על המתרחש. אבל עדי לא ידעה את זה והרגישה "האחות הגדולה שעוזרת לאמא" וכמה שהיא הייתה גאה.

לגבי החלק השני עכשיו תגידו "מה אני צריכה לומר לה תודה שהיא פינתה את הכיור? אלו גם הכלים שלה"

אז התשובה היא כן – אל תהיו קמצנים בהכרת תודה. זה לא רק שלא עולה לכם כסף, זה מחזק אצל הילד את הרצון לעשות עוד (נסו ותיווכחו) ומלמד אותו להכיר תודה לאחרים ולא לקחת דברים כמובנים מאליהם גם ביחסים שלו עם חברים/אחרים ואפילו אתכם.

ספרו לי – אילו משימות אתם נותנים לילדים שלכם לעשות?

בתמונה זו הקטנה שלי "מנקה" את הגן לפסח

הפוסט חיזוק תחושת השייכות הופיע לראשונה ב-Good Enough Mother.

]]>
https://goodenoughmother.club/sense-of-belonging/feed/ 0