ארכיון שליטה - Good Enough Mother https://goodenoughmother.club/tag/שליטה/ יעוץ משפחתי והדרכת הורים - בלוג יעוץ להורות מאושרת Thu, 15 Sep 2022 18:04:08 +0000 he-IL hourly 1 https://wordpress.org/?v=6.7.2 https://goodenoughmother.club/wp-content/uploads/2022/08/cropped-New-logo-icon-only-1-32x32.png ארכיון שליטה - Good Enough Mother https://goodenoughmother.club/tag/שליטה/ 32 32 שיעורי בית https://goodenoughmother.club/homework/ https://goodenoughmother.club/homework/#respond Mon, 05 Sep 2022 16:19:02 +0000 https://goodenoughmother.club/?p=2073 כל שנה אותו סיפור - הילד לא מוכן להכין שיעורי בית ואת או אתה מוצאים עצמכם בסרט הקבוע:"שב להכין שיעורים", "למה אתה דוחה לרגע האחרון?", "אין מחשב עד שלא תכין שיעורים". במקום להנות מאחר הצהריים עם הילדים אתם עסוקים במריבות בלתי פוסקות, עבודות בילוש, אתם לא לבד, הכנת שיעורי בית היא הגורם מספר אחת לחיכוכים בין הורים לילדים בגיל ביה"ס. אבל זה לא חייב להיות כך, רוצים לדעת איך?

הפוסט שיעורי בית הופיע לראשונה ב-Good Enough Mother.

]]>

שיעורי בית

"הכנת שיעורים?"

כל שנה אותו סיפור – הילד לא מוכן להכין שיעורי בית ואת או אתה מוצאים עצמכם בסרט הקבוע:
"שב להכין שיעורים"

"למה אתה דוחה לרגע האחרון?"

"אין מחשב עד שלא תכין שיעורים"

במקום להנות מאחר הצהריים עם הילדים אתם עסוקים במריבות בלתי פוסקות, עבודות בילוש (יש לך שיעורים? למה אמרת שאין אם אני רואה במחברת שיש?). 

אתם לא לבד, הכנת שיעורי בית היא הגורם מספר אחת לחיכוכים בין הורים לילדים בגיל ביה"ס. אבל זה לא חייב להיות כך, רוצים לדעת איך? תמשיכו לקרוא.

למה הוא לא מבין ששיעורי בית זה חשוב?

בואו ננסה להיזכר בנו, כשהיינו ילדים – האם נהננו להכין שיעורים?
מה בכל זאת, אם בכלל, גרם לנו להכין?

אתם צריכים להבין – שיעורי בית זה לא כיף ולכן ילדים לא יכינו אותם אם אין להם מוטיבציה לעשות זאת. המוטיבציה יכולה להגיע מכמה כיוונים –

מוטיבציה שמקורה ברצון להשיג תגמולים חיוביים

  • הצלחה בלימודים (נדירים הילדים שמפנימים את זה בגיל היסודי)
  • שבח מהמורה (זוכרים את הסמיילי שהמורה ציירה בראש העמוד?)
  • פרס /שוחד מההורים
  • רצון לא לאכזב את ההורים / המורה 

מהצד השני ישנה מוטיבציה שמקורה בהימנעות ממצבים שליליים

  • פחד מכישלון (שוב, בגיל בית הספר היסודי מעטים הילדים שיודעים לחבר בין הכנת שיעורי בית להצלחה או כישלון בלימודים)
  • פחד שהמורה תשאיר אותי בהפסקה או תרשום לי הערה ביומן או תעיר לי מול כל הכיתה
  • עונש מההורים / שהם יתאכזבו ממני

יש ילדים שהמוטיבציה שלהם נוכחת עוד לפני שהם חוו על בשרם את התוצאות ולכן בכלל לא נמצא עצמנו "נלחמים" איתם על שיעורי הבית, אלו לרוב ילדים שהכל אצלם צריך להיות מושלם, שחשוב להם מה יגידו עליהם, שלא רוצים לאכזב את המורה או ההורה, שיש להם מצפן פנימי מאוד חזק. אבל אלו הנדירים שבנדירים, הילדים של השכנים. 

מרבית הילדים צריכים לפגוש את המציאות כדי לעשות לעצמם את החושבים אם כדאי להם או לא להכין שיעורים.

מי אחראי על הכנת שיעורי הבית?

יש כמה דברים שאני רוצה להבהיר – הראשון והחשוב שבהם הוא – שיעורי הבית הם של הילדים! זו לא מטלה שלכם, אתם לא אמורים להכין אותם במקומם ואם נודה על האמת אין לכם באמת שליטה האם הם יכינו או לא – גם אם תושיבו את הילד על הכסא, בסוף הוא יצטרך לאחוז בעפרון ולכתוב, אם הוא לא ירצה לעשות זאת, לא משנה כמה חזק תרצו, זה לא יקרה.

דבר שני שחשוב לי להדגיש הוא שבסופו של דבר ילד שירצה ללמוד ימצא את הזמן ללמוד – גם אם זה אומר להשלים בגרויות אחרי הצבא.

לכן, לפני שאתם ממשיכים הלאה לקרוא מה ניתן לעשות – תחליטו קודם כל עם עצמכם אם שיעורי הבית של הילדים חשובים לכם מספיק.

אני תמיד אמרתי לבנותי "אני את ביה"ס כבר סיימתי, את שיעורי הבית שלי כבר עשיתי (ולפעמים גם לא). אלו השיעורים שלכן". 

אם החלטתם שהכנת שיעורי בית היא ערך חשוב עבורכם ואתם לא מעוניינים להשאיר את זה בין הילד לבין המורה, תקפידו לא לקלקל את היחסים עם הילד בגללם.

מה עושים כדי שהילד יכין שיעורים?

אחרי שהבנו שהשיעורים הם שלהם ולא שלכם, עדיין יש משהו שאתם יכולים לעשות כדי לעודד אותם להכין שיעורי בית.
ילדים רבים לא מכינים שיעורים כי קשה להם – או החומר או לשבת לבד, אם תציעו להם את עצמכם – את העזרה הלימודית אך לא פחות מכך את תשומת הלב שלכם, יגברו הסיכויים (בוודאי אצל תלמידי היסודי) שהם יסכימו לשבת להכין, לפחות חלק.

אז מה עושים?

כמו בכל שינוי שאנו עושים, מתחילים משיחה בה מציגים לילד מה היה ומה הולך להיות מעכשיו – משהו בסגנון הזה:

"אהובה שלי, אני לאחרונה מוצאת את עצמי מתעצבנת שאת לא יושבת להכין שיעורים. זה לא נעים לי ואני בטוחה שגם לך. אני לא רוצה לצעוק ולהתרגז. לכן, מהיום בכל יום בשעה X (תבחרו שעה שאתם פנויים ושהילד עוד מרוכז), למשך Y דקות (ממליצה על חצי שעה) אני אפנה את כל כולי רק עבורך כדי לעזור לך להכין שיעורי בית. את כמובן יכולה לבחור אם לשבת איתי או לא אבל זה הזמן שאני אהיה פנויה רק אליך. כמובן שאם תסיימי את שיעורי הבית מהר יותר וישאר זמן נוכל בזמן שנותר (בכיתות הנמוכות חצי שעה זה דיי והותר) לשחק/לעשות משהו אחר שתבחרי"
ואז מגיע השלב, שגם אותו אם עקבתם אחרי עד היום אתם כבר מכירים, בו אתם עושים בדיוק את מה שהתחייבתם שתעשו – אתם יושבים במקום שהגדרתם, בשעה שהגדרתם, מכריזים בחיוך "אהובה שלי, השעה
X, אני פה בשבילך אם את רוצה להכין שיעורים יחד" וזהו! בפעמים הראשונות סביר מאוד להניח שהילד שרגיל למלחמה הקבועה לא יגיע. גם יתכן שהוא יזכר מאוחר יותר שפתאום הוא רוצה שתשבו איתו להכין. אבל אתם לא!!! אתם תאמרו בנועם, בלי כעס, בלי תוכחה, בלי הסברים מיותרים "אהובה שלי, עכשיו אני עייפה/לא מרוכזת/צריכה להכין אוכל/רוצה לראות טלויזיה. אני סומכת עליך שתסתדרי לבד ואם תרצי מחר יש לנו שוב זמן".
אם הילד שלכם עקשן סביר שזה לא יעבור לכם בשלום – יהיו עצבים, נידנודים, בכי "אבל המורה תכעס עלי". אבל אם אתם רוצים שזה יגמר – תהיו עקביים.
זה יקח זמן, 4, 7, ואפילו 10 ימים, אבל הילד שלכם בסוף יעשה את החשבון של עצמו אם הוא רוצה את הזמן אתכם או לא. מה שבטוח – אתם תרוויחו מריבה אחת פחות.

כאשר הילד סוף סוף יגיע לשבת איתכם בזמן שהגדרתם – תהיו כל כולכם רק שלו! בלי טלפון, בלי עבודות בית, בלי טלויזיה ובלי אחים – רק איתו. אתם תגלו מהר מאוד כמה הקשב הזה שמוקדש רק לו יקר לו מפז ושווה את העול של הכנת השיעורים (אם עוד לא קראתם את הפוסט על תשומת לב – זה הזמן). 

בהצלחה וספרו לי איך הכנת שיעורי הבית מתקיימת אצלכם

הפוסט שיעורי בית הופיע לראשונה ב-Good Enough Mother.

]]>
https://goodenoughmother.club/homework/feed/ 0
חילוקי דעות בין הורים https://goodenoughmother.club/disagreements-between-parents/ https://goodenoughmother.club/disagreements-between-parents/#respond Fri, 12 Aug 2022 08:27:21 +0000 https://goodenoughmother.club/?p=1200 "למה אתה נותן להם לאכול מול הטלוויזיה?"
"למה כשאת איתם הם אף פעם לא הולכים לישון בזמן?"
"מי צודק?"
כולם צודקים, אבל יש דרך לנהל את חילוקי הדעות הללו כדי לא לפגוע בילדים ובאווירה המשפחתית.

הפוסט חילוקי דעות בין הורים הופיע לראשונה ב-Good Enough Mother.

]]>

חילוקי דעות בין הורים

חילוקי דעות בין הורים

האם הורים חייבים להסכים על כל דבר?

השבוע היה אצלי זוג מקסים לשני ילדים קטנים שמטריפים אותם. הם אמנם באו לקבל יעוץ מה לעשות עם הילדים אבל, דיי מהר נחשפתי לחילוקי דעות על גבול האשמות הדדיות בין ההורים –

"למה את צועקת עליהם?"

"למה אתה נותן להם לאכול מול הטלוויזיה?"

"למה כשאת איתם הם אף פעם לא הולכים לישון בזמן?"

"למה אתה תמיד מוותר להם?"

ועוד כהנה וכהנה הטחות הדדיות שבוודאי מוכרות גם לכם.

אז לכבוד ט"ו באב, יום האהבה, בחרתי להקדיש את הפוסט הזה לשיפור הזוגיות ההורית שמשפיעה בין אם נרצה בכך ובין אם לא, על האווירה בבית ורווחתם של הילדים.

איך יודעים מי מההורים צודק?

אז נחזור רגע לזוג המקסים שבא אלי לייעוץ, "מי צודק?" הם ניסו לקבל ממני תשובה, כאילו אני לא מדריכת הורים אלא שופטת בבית משפט להורות.

שניכם צודקים, עניתי להם. לכל אחד מכם אני בטוחה שיש טיעונים מעולים למה מה שאתם עושים הוא נכון. הבעיה היא, המשכתי, היא לא מי צודק, אלא איך אתם מנהלים את חילוקי הדעות הללו מבלי לפגוע בילדים. 

שנינו יחד וכל אחד לחוד

כל אחד מאיתנו הוא שונה. זה שבחרנו אחד בשנייה לא הופך אותנו ליישות אחת עם מחשבה אחידה, העדפות זהות ואמונות זהות. לכן, כל אחד מאיתנו רואה את טובת הילד באופן שונה בתחומים שונים, וזה בסדר!! 

מה שלא בסדר זה שאנחנו מנהלים את הדיונים האלה מעל ראשם של הילדים ובעצם אומרים להם "תבחר מתוק שלי מי אוהב אותך יותר, מי מאיתנו צודק". 

כשאנחנו עושים את זה אנחנו בעצם מעמידים את הילדים שלנו מול "משפט שלמה" – ילד בן 5 ואפילו 15 לא יכול ולא אמור לבחור בין הוריו!

איך מתגברים על חילוקי דעות בנוגע לחינוך הילדים?

קודם כל מפרידים בין דברים שמתרחשים כשכל אחד מבני הזוג לבד עם הילדים – למשל – אם אני רוצה שהבנות יהיו במיטה ב 20:00, אז כשאני איתן אני אדאג לכך (גבולות כבר אמרנו?) אבל כשבעלי איתן, זו בחירה שלו ואני לא אתערב.

"הילדים יתבלבלו" אומרים לי הורים, "אי אפשר לשגע אותם שלפעמים כן הולכים לישון ב 20:00 ולפעמים לא."

הילדים ממש לא מתבלבלים כשאנחנו לא מבולבלים – הם יודעים מהר מאוד להפריד מה מותר לעשות עם אמא ומה עם אבא ומה כשנמצאים אצל סבא וסבתא.

מתי כן צריך לדבר בקול אחד?

יש כאן סייג אחד חשוב – אם מדובר במשהו שהוא קריטי, משהו שמעביר מסר של שמירה על הבריאות (למשל נסיעה ברכב בלי חגורת בטיחות), כאן חייבת להיות עמדה אחידה כי אחרת המסר לילד הוא "אמא מסכנת את חייך", קרי פחות אכפת לה ממך, וזה מסר שאסור לנו להעביר לילדים.

עמדה אחידה אינה אומרת שאנחנו חושבים אותו הדבר אלא אני מכבד את דעתו של ההורה השני כי אני יודע שהוא אוהב אותך ולכן נעשה את מה שהוא אמר.

מה קורה כאשר שני ההורים בבית?

הרי הילד לא יכול גם להתקלח וגם לא להתקלח בו-זמנית. כאן ההורים צריכים לשבת בינם לבין עצמם ולהחליט יחד מה הכללים בבית – אין נכון ולא נכון, יש התחשבות, יש פשרה, יש דיון. אבל בסוף צריך להגיע להחלטה ואותה לשדר לילדים. 

אם, וזה דבר שקורה הרבה, מגיעים למצב שלא דנתם בו מראש, הכלל הוא לא לשבור את המילה של ההורה השני – אם האבא אמר "לא אוכלים בסלון", גם אם זה נראה לך טיפשי, מיותר, לא שווה את העצבים של הילדים, את לא שוברת לו את המילה! הילדים באותו הרגע לא יאכלו בסלון. אח"כ, ב 4 עיניים תוכלו לדבר על זה ולהחליט מה יקרה בפעם הבאה.

אהבה זה כל הסוד

"רק האהבה תנצח" אמרו אטניקס, וגם כאן, הסוד להצלחה טמון באהבה. זה לא קשה כמו שזה אולי נשמע, זה בסה"כ דורש תרגול, כבוד הדדי ובעיקר להזכיר לעצמנו שההורה השני אוהב את הילדים שלנו לא פחות ממה שאנחנו אוהבים אותם ורוצה בטובתם בדיוק כמונו.

כדי להקל עליכם את התהליך, אני מזמינה אתכם לקרוא על שיטת הרמזור שתעזור לכם לעשות סדר בדברים.

וכרגיל, אני פה לכל שאלה

בהצלחה וחג אהבה שמח

הפוסט חילוקי דעות בין הורים הופיע לראשונה ב-Good Enough Mother.

]]>
https://goodenoughmother.club/disagreements-between-parents/feed/ 0
כשהילד לא מוכן לקבל "לא" https://goodenoughmother.club/saying-no/ https://goodenoughmother.club/saying-no/#respond Sat, 23 Jul 2022 08:16:22 +0000 https://goodenoughmother.club/?p=1187 מה עושים כשהילד לא מוכן לקבל "לא" ומתחיל לצרוח ולהשתולל בכל פעם שאינו מקבל את מה שהוא רוצה?

הפוסט כשהילד לא מוכן לקבל "לא" הופיע לראשונה ב-Good Enough Mother.

]]>

כשהילד לא מוכן לקבל "לא"

הילד משתולל כל פעם שלא נותנים לו את מה שהוא רוצה

הורים רבים פונים בשאלה – מה עושים כשהילד לא מוכן לקבל "לא" ומתחיל לצרוח ולהשתולל בכל פעם שהוא לא מקבל את מה שהוא רוצה.
מכיוון שהשאלה הזו חוזרת על עצמה שוב ושוב, החלטתי הפעם להביא לכם תשובה שעניתי לאמא באחד הפורומים

התשובה מתמצתת מאמרים שכתבתי בנושא – המלצות לקריאה נוספת בסוף המאמר

תשובה לאמא מתוסכלת

אמא יקרה

קודם כל אני רוצה להרגיע אותך שיש פתרון והוא פשוט
לא ציינת מה קורה כשהוא בוכה, הכוונה איך בסוף האירוע מסתיים.
מניסיון של משפחות רבות אני יכולה לנחש שזה ״נפתר״ כשאת או בעלך נשברים ונותנים לו את מה שהוא רצה.
אם כך מה הוא לומד? אם אני אבכה מספיק זמן ואשתולל אני אקבל את מה שאני רוצה. לכן ההתנהגות שלו תלך ותסלים, כל עוד תמשיכו בקו הזה.
כתבת שבגן זה לא כך – מה ששוב מוכיח כמה הוא נבון- הוא לא יבזבז אנרגיה במקום שהוא יודע שלא תשיג לו שום תועלת. לכן שם אין לו שום בעיה של קבלת ״לא״ ודחיית סיפוקים. שם הוא יודע גבולות.
חשוב להבין שהוא עושה את הדברים מכוונה נכונה – בדיקת יכולות, רצון לעצמאות, צורך בתשומת לב או שליטה. אלו דברים נכונים התפתחותית והוא עושה את זה לא נגדך אלא בעדו!
זה כמובן לא אומר שאת צריכה לאפשר את זה בכל מקום ובכל מצב.
ילד ללא גבול הוא ילד שאין לו על מי לסמוך!
אז מה עושים?
תתחילי מלהחליט עם עצמך מה מתאים לך לתת לו ומה לא (וכמובן מתי)
במקומות שאת יודעת שבסוף תשברי כי זה לא שווה את הבכי/ כי אני עייפה/כי אני מרחמת עליו וכולי – מראש אל תאמרי לא אלא תאפשרי לו את מה שהוא רצה.
במקומות שבהם החלטת שלא זה לא ואת מוכנה לשלם את המחיר (בכי/השתוללות) תאמרי לו בצורה מלאה אמפטיה – לא בכעס! הוא הרי לא עושה את זה נגדך – ״מתוק שלי, עכשיו לא אוכלים גלידה (רצוי להוסיף סיבה שאת מאמינה בה)״
כמובן שהוא יבכה/ ישתולל, כי זה מה שהוא רגיל שמביא לו תועלת, וכאן המקום שלך לנשום עמוק, ולגייס את כל האמפטיה שלך (תזכירי לעצמך שזה לא נגדך! שהוא באמת מתוסכל) ולומר לו ״אני מבינה שאתה עצוב/כועס אבל עכשיו לא״
את יכולה להציע לו חיבוק
את יכולה להציע לו פעילות כלשהיא שהוא אוהב
ואת יכולה לומר לו ״ אני פה, כשתרצה אתה מוזמן להצטרף אלי לxyz״
אם הוא משתולל או זורק דברים תחבקי אותו חיבוק דוב (כשהוא עם הגב אליך כדי שלא יוכל לבעוט בך) ותאמרי לו בקול רגוע ״אנחנו לא זורקים דברים כי הם עלולים להשבר, או אתה עלול להפצע ואני דואגת לך לכן אני אחבק אותך עד שתרגע״
בהתחלה זה יהיה קשה והוא אפילו עלול להסלים כי הוא לא יבין מה קרה פה פתאום והוא זוכר שפעם הוא הצליח
אבל אם תהיי עקבית תוך ימים ספורים זה יפסק, כי הוא נבון ולא ירצה לבזבז אנרגיה במקום שלא מביא לו תועלת
מוזמנת לקרוא עוד בבלוג שלי
וליצור קשר אם יש לך שאלות נוספות
בהצלחה

הפוסט כשהילד לא מוכן לקבל "לא" הופיע לראשונה ב-Good Enough Mother.

]]>
https://goodenoughmother.club/saying-no/feed/ 0
דאגה הורית https://goodenoughmother.club/parental-concern/ https://goodenoughmother.club/parental-concern/#respond Sat, 28 May 2022 07:42:47 +0000 https://goodenoughmother.club/?p=1081 מי מאיתנו לא חווה התלבטות בין הצורך לאפשר לילדים מרחב למידה והתנסות והצורך לגונן עליהם?

מרוב שאנחנו רוצים לעטוף את הילדים כדי שלא יקרה להם שום דבר, רע כמובן, אנחנו עלולים לגרום לכך שלא יקרה להם שום דבר, ואז הם יחמיצו גם ובעיקר את הדברים הטובים.
אז מה עושים ומה לנמו יש לומר בעניין? כנסו וקראו

הפוסט דאגה הורית הופיע לראשונה ב-Good Enough Mother.

]]>

דאגה הורית

לדאוג שלא יקרה להם כלום

ראיתם פעם את הסרט "נמו"?

השבוע פנתה אלי אמא מודאגת שרצתה שאומר לה מה לעשות במקרה הבא (הפרטים כמובן שונו כדי לשמור על פרטיותה)-

הבת שלה בת 12 שחקנית שח-מט מחוננת מרגישה שקבוצת השח של בני גילה לא מספיק מאתגרת והמדריך הזמין אותה להצטרף לקבוצה הבוגרת של בני 15-18 (מעורבת בנים ובנות). 

האמא חוששת – "אולי מישהו שם יפגע בה? נערים בני 18 יש להם מחשבות אחרות בראש" 

השיחה הזו הזכירה לי קטע מהסרט נמו בו בר-דג, אבא של נמו, שדמותו בסרט היא של אב חרד, מנהל שיחה עם דוגי (לא בטוחה שזה שמה באמת אבל תזרמו איתי), שהיא איך לומר, חסרת דאגות, אומרת כל מה שהיא חושבת. 

הדיאלוג ביניהם מגיע כשבר-דג המודאג מחליט סוף סוף לאזור אומץ ולתת לנמו ללכת לביה"ס וזה הולך בערך כך: 

בר-דג, בקול הורי מלא דאגה "אני לא רוצה שיקרה לו שום דבר" 

דוגי בתגובה, בקולה המתוק עם נימה של תהייה מלאה תום "אבל אז שום דבר לא יקרה לו"

המחיר של הגנת יתר על הילדים

לא הבנתם? 

קחו שניה לקרוא את המשפט הזה שוב.

הבנתם? 

מרוב שאנחנו רוצים לעטוף את הילדים כדי שלא יקרה להם שום דבר, רע כמובן, אנחנו עלולים לגרום לכך שלא יקרה להם שום דבר, ואז הם יחמיצו גם ובעיקר את הדברים הטובים.

חנן בן ארי סיכם את זה מצויין בשיר המרגש שלו "אמן על הילדים", כל פעם שאני שומעת את המילים

"אני לא אספיק להגיע, לשמור, להציל, להושיע

לספוג במקומם ת'קליע, אוי כמה הלב הוא פגיע"

 אני מרגישה שהוא קרא אותי כמו ספר פתוח וכתב את מה שאני מרגישה כל פעם מחדש. 

כי מי מאיתנו כהורה לא חווה לפחות פעם בשבוע (רציתי לומר פעם ביום או פעם בשעה אבל נשמור על פאסון) חשש קל, שלא לומר פחד שלא לומר חרדה לשלומו של הילד? 

זה מתחיל בדברים הכי קטנים כשהם עוד ממש צעירים – לתת להם ללכת בלי יד כי מה יקרה "אם הם יפלו ויקבלו מכה?" אני זוכרת עד היום איך הלב שלי כאב בכל פעם שהבת שלי נפלה וקיבלה מכה כשהיא רק למדה ללכת.

לתת להם לטפס על שרפרף כדי לשטוף ידיים לבד

לתת להם להחזיק לבד מזלג – "ואם זה יכנס להם לעין?" שלא לדבר על לחתוך סלט

לחצות כביש

ללכת לחוג לבד

לחזור בלילה מחברה

לנסוע באוטובוס לעיר אחרת

לצאת לטיול של תנועת הנוער ולישון בשטח בלי אמא

לנהוג בלי מלווה

גיוס לצבא, טירונות…

יכולתי להמשיך עוד ועוד, הרי זה לא נגמר אף פעם, אבל נראה לי שהבנתם את הרעיון – בכל שלב בחיים, הילדים שלנו יעמדו מול מצבים שבהם יש סיכון כלשהו.

האיזון בין הדאגה ההורית והצורך בעצמאות

לא סתם אומרים "ילדים קטנים דאגות קטנות ילדים גדולים דאגות גדולות", כי ככל שהם גדלים היכולת שלנו לעטוף אותם בכל רגע נתון הולכת ופוחתת ויחד איתה גדלה הדאגה – ואם הם לא יסתדרו? ואם יקרה להם משהו? 

אני זוכרת את היום שהבת שלי חזרה מרכיבה על אופניים עם חתך בסנטר, הלב שלי נצבט, הרגשתי כאילו אני היא זו שנחתכה, רציתי לומר לה שאף פעם יותר לא תעלה על האופניים. אבל לא עשיתי את זה, נשמתי, חיבקתי, לקחתי אותה למרפאה להדביק את החתך, דיברנו על איך זה קרה ואם יש משהו שהיא יכולה לעשות בפעם הבאה כדי שאולי זה לא יקרה (לא היה 😱) והתפללתי שזה הכי גרוע שיקרה לה אי פעם.

כל ספורטאי תחרותי וכל יזם יאמר לכם שאין סיכוי להצלחה ולמידה בלי סיכון ולהפך – בכל סיכון יש סיכוי להצלחה ובוודאי ללמידה. 

אם נחזיק לילד את היד לנצח כדי שהוא אף פעם לא יפול הוא הרי לא רק לא ילמד ללכת בכוחות עצמו, הוא גם ילמד, באופן תת הכרתי כמובן, שהוא לא מסוגל, שהוא חייב את היד של אמא שלו כדי לשרוד. 

היינו רוצים לעטוף אותם לנצח או לפחות עד שנהיה בטוחים ב 100% שהם מוכנים ושום דבר לא יקרה להם – אבל האם יש באמת אפשרות כזו? מה המחיר שהילד ישלם על חוסר התנסות?

אז נכון, לא ניתן לילד קטן לחצות כביש לבד לפני שתרגלנו איתו שוב ושוב ושוב ושוב חציה נכונה, כללי זהירות בכביש ולמדנו יחד איתו את הנתיב הכי בטיחותי. ועדיין, ברגע מסוים נצטרך לשחרר ולתת לו לחצות לבד, מתוך אמונה שציידנו אותו בכל הכלים הדרושים ויש לו את היכולת והמסוגלות להצליח, אחרת הוא לנצח ישאר תלוי בנו.

איך יודעים מתי לאפשר לילד להתנסות?

אני אתחיל מהסוף – אין נוסחת קסם ואין תשובה אחת נכונה. ההחלטה אם כן או לא, הקצב בה זה יקרה, התיזמון, כל אלה כמובן משתנים מהורה להורה ומילד לילד, אין כאן נכון או לא נכון ובוודאי לא כלל אצבע שניתן לקבוע. אבל יש כן כמה דברים שיכולים לעזור לכם להגיע לתשובה הנכונה עבורכם. 

אז מה כן אפשר לעשות?

ראשית, לנשום עמוק, להרגיע את המחשבות על כל האסונות שיכולים לקרות ולתת מקום לחשיבה שקולה ורציונלית.

הנה כמה שאלות שכדאי שתשאלו את עצמכם

  1. מה הסיכון? מה אתם באמת, עמוק בפנים מפחדים שיקרה? זה המקום להיות כנים עם עצמכם ולהתמודד עם הפחדים הכי כמוסים שלכם. האם יש בהם הגיון או שהם נובעים מחוויות ואמונות שהושרשו בכם? האם יש מקום לאמונות הללו או שהגיע הזמן להפרד מהן ולא להעביר אותן הלאה לילדיכם?
  2. האם זהו סיכון שאפשר או צריך לקחת? האם מדובר בחיים ומוות או "רק" בחוויה לא נעימה שניתן להתגבר עליה?
  3. מה אני יכולה לעשות כדי לצמצם למינימום (תזכרו שזו לא פוליסת ביטוח – זה אף פעם לא לאפס) את הסיכון? אילו דברים אני יכולה ללמד את הילדה שלי כדי שהסיכון לפגיעה יפחת? מה אני יכולה לעשות כדי ליצור לילד שלי סביבת התנסות בטוחה יותר ועדיין מאפשרת?
  4. מה הרווח שהילד יכול לקבל מההתנסות הזו? אילו יכולות הוא ירכוש בעקבותיה? אילו צדדים באישיות שלו יחוזקו בעקבות כך? מה זה יעשה לתחושת הערך והמסוגלות שלו? 
  5. מה הוא יפסיד אם הוא לא יתנסה בכך? האם הוא יחוש חסר יכולת? שהעולם הוא מקום מסוכן? או שהוא יהיה מנודה חברתית? 
  6. האם אני חושב שהילד שלי בשל? האם יש בו את האחריות, שיקול הדעת, היכולת המוטורית והשכלית הדרושות?

 

רק אחרי שנענה לעצמנו על השאלות נוכל לקבל החלטה שקולה שמתאימה לנו ולילד שלנו

צריכים עזרה?
אני כאן

הפוסט דאגה הורית הופיע לראשונה ב-Good Enough Mother.

]]>
https://goodenoughmother.club/parental-concern/feed/ 0
הילד לא נרדם https://goodenoughmother.club/how-to-get-a-child-to-go-to-sleep/ https://goodenoughmother.club/how-to-get-a-child-to-go-to-sleep/#comments Sat, 10 Jul 2021 15:08:25 +0000 https://goodenoughmother.club/?p=1021 "אני מותשת! הילד לא נרדם כל לילה לפני 11 ואפילו אחרי!! הוא גומר לי את הערב! אוף!!!"
אחת הבעיות הכי נפוצות היא ילדים שלא הולכים לישון בזמן.
אז קודם כל בואו נתחיל עם מה זה בזמן? כמה שעות שינה צריך לישון?
ולמה השינה חשובה?
אחרי שנבין את אלו נהיה פנויים להבין מה מפריע לילד שלנו לישון ומה ניתן לעשות עם ילדים שכבר התרגלו להירדם רק עם ההורים.

הפוסט הילד לא נרדם הופיע לראשונה ב-Good Enough Mother.

]]>

הילד לא נרדם

איך לגרום לילד ללכת לישון?

"אני מותשת! הילד לא נרדם כל לילה לפני 11 ואפילו אחרי!! הוא גומר לי את הערב! אוף!!!"

מוכר לכם?

אחת הבעיות הכי נפוצות איתן הורים לילדים צעירים מתמודדים, היא ילדים שלא הולכים לישון בזמן, או מתעוררים פעמים רבות לאורך הלילה.

אני זוכרת את עצמי שנה שלמה מבלה לילה לילה שעות עם עמיתי בידיים מנסה להרדים אותה עד שהחלטתי שזהו! אני שמה לזה סוף!
הכנתי את עצמי לשבוע קשה ובסוף זה נגמר בשני לילות בלבד.
לא בגלל שאני מוכשרת אלא בגלל שהייתי נחושה!
תקראו עד הסוף ותראו שגם אתם יכולים!

כמה שעות ילדים צריכים לישון?

לפני שמדברים על איך בואו נדבר על כמה ולמה.

קודם כל נתחיל עם מה זה "ללכת לישון בזמן"? כמה שעות שינה הילד צריך לישון? 

ילדים סביב גיל 3 זקוקים ל 12 שעות שינה בלילה. בגיל 5 עד 8 מדברים על 11 שעות. 

הטבלה הבאה מציגה את כמות שעות השינה הממומלצת לפי גיל

* הנתונים הינם ממוצעים ומתבססים על מקורות שונים.

חשיבותה של שנת לילה להתפתחות הילד

אחרי שהבנו את ה"כמה", בואו נדבר על ה"למה"?

לשינה ישנה חשיבות עצומה עבור כולנו ועבור ילדים בפרט. 

  • אבא שלי תמיד אמר ש"ילדים גדלים בלילה" ובתור רופא ילדים הוא ידע מה הוא אומר – הורמון הגדילה, שהינו קריטי להתפתחות כלל מערכות הגוף מופרש בשינה. לכן, שינה טובה ומספקת חשובה להתפתחות ילדינו.
  • לשינה יש גם השפעות קוגניטיביות – המוח שלנו קולט לאורך היום אינספור גירויים, כדי שתתבצע למידה, המוח צריך לארגן את הגירויים הללו למידע. עיבוד המידע מתבצע בזמן שינה בלבד! החלומות שלנו הם בעצם תוצר של עיבוד המידע הזה, לכן אנו לרוב חולמים על דברים שקשורים לחוויות הימים האחרונים.
  • מחקרים כבר הראו שעייפות שקולה למצב שיכרות חריף. ילדים והורים שלא ישנים מספיק לאורך זמן הבריאות הנפשית והפיזית שלהם נפגעת. תחשבו עליכם כשאתם עייפים – אני יכולה להעיד על עצמי שכאשר אני עייפה אני חסרת סבלנות, עצבנית, לא מרוכזת. הילדים שלנו מגיבים אותו הדבר והתוצאה היא ילד עצבני, שלא קשוב לנעשה בגן ובביה"ס, מתקשה להתרכז, זועף, "מתבכיין" וכולי.
  • בנוסף לכל אלה חשוב להבין ששיגרה עבור ילדים (במידה רבה גם עבורנו המבוגרים) מקנה ביטחון רגשי. ילד שיודע מה הולך לקרות ולמה לצפות מרגיש ביטחון. זה נכון לגבי סדר היום, זה נכון כמובן גם לגבי מצבים רבים אחרים.
  • ודבר אחרון – הירדמות מהווה אימון מצוין לוויסות עצמי והרגעות אשר חשובה גם למצבים חברתיים שונים כגון פרידה מההורים בגן.

הילד לא מוכן ללכת לישון בזמן

אם אתם עדיין איתי אז אני מניחה שהשתכנעתם ששינה היא דבר טוב ואף חיוני עבור ילדינו. 
ועדיין, אומרים לי הורים "הילד לא מוכן ללכת לישון בזמן!"

עכשיו, כשאתם מבינים שהשינה היא לא עונש אלא לטובת הילד, אפשר לדבר על מה עושים כשהוא לא נרדם, איך עוזרים לו להכנס למיטה בזמן?

לא סתם כתבתי להכנס למיטה בזמן ולא להירדם או לישון בזמן. כמו דברים אחרים שכבר כתבתי עליהם – כמו אוכל – אין לי שליטה על האם הילד שלי ירדם או לא, הירדמות הילד לא בשליטתי! יש לי שליטה על השעה בה הוא יכנס למיטה.

אבל אל דאגה – שינה היא צורך הישרדותי ומולד שטבוע בכולנו ולכן, אם אנחנו לא נפריע בתהליך, הילד ירדם.

כמו בהמון דברים אחרים כל ילד הוא מיוחד ויש לו הורה מיוחד ולכן הדרך להגיע לשינה המיוחלת צריכה להיות מותאמת לשילוב בין ההורה והילד. יש הורים שאוהבים להרדים את הילד עם סיפור, יש הדוגלים בעיקרון הרצף ויש כאלה שמאמינים שילדים צריכים לישון במיטה שלהם. אין נכון ולא נכון – יש מה שמתאים לכם. ועדיין, ישנם כמה כללים בסיסיים שניתן ללמוד וליישם כדי לעזור לכם להגיע ליעד הנכסף – שנת לילה רציפה ללא מאבקים מתישים.

מה מפריע לילד לישון?

יש כמה דברים מאוד בסיסיים שמשפיעים על יכולתם של ילדים לישון שנת לילה רציפה וטובה ואשר התעלמות מהם היא המפתח ל 99% מבעיות השינה בילדים.

  1. פיספוס נקודת העייפות של הילד

רובנו מגיעים מהעבודה מאוחר ומנסים למשוך כמה שיותר זמן איכות עם הילדים לפני שהיום נגמר והם נכנסים למיטה. אנו מרגישים נקיפות מצפון שלא הספקנו להיות איתם מספיק ולכן מנסים למשוך עוד קצת ולהאריך את הערב כדי להרגיש שהשלמנו עבור הילדים את החסר. באופן זה אנחנו נוטים להתעלם, שלא בכוונה, מסימני העייפות שהילד משדר לנו. 

מה הם סימני העייפות?

התבוננו בילדכם בשעות אחהר הצהריים ונסו לראות – האם הוא מתחיל לפהק? לשפשף את העיניים? להתבכיין ללא סיבה? להמרח על הספה ולנקר? כל אלה הם סימנים כי הילד עייף!

כאשר מופיעים סימני העייפות זה הזמן בו הגוף התחיל להפריש את הורמון המלוטונין האחראי על השינה. הגוף שלנו מתוכנן לתיפקוד הישרדותי ולכן, אם לאחר כמה דקות / חצי שעה הגוף לא נכנס למצב של מנוחה המוח מבין שהוא לא יכול כרגע לישון וחייב להיות עירני ובתגובה מפריש אדרנלין. אני מניחה שכולכם מבינים מה קורה לגוף שלנו כשהוא מקבל מנה של אדרנלין! אנו נראה ילד במצב של עירנות מוגברת וזה בדיוק המצב בו נשמע הורים אומרים "הוא עבר את שעת השינה שלו" או "הוא עירני כמו שד".

לכן הגדירו קודם כל לעצמכם מה יותר חשוב לכם – עוד "שעה של משחק" שתעלה לילד ולכם בסיוט ארוך שיסתיים במקרה הטוב ב 22:00 או שמירה על הבריאות של הילד ועל השפיות שלכם.

במידה ובחרתם באפשרות השניה – נסו לזהות מהי השעה הזו שבה הילד מראה סימני עייפות ראשונים והתאימו את לוח הזמנים של הערב בהתאם – התחילו את ההתארגנות לקראת סיום הערב כך שתגיעו לשעת הכניסה למיטה כשהילד עייף.

בהמשך אתן כמה דגשים והמלצות לטקס שינה.

2. אכילה במהלך הלילה

החל מגיל כמה חודשים הילד אינו זקוק לאוכל במהלך הלילה. לא רק שהוא לא זקוק לאוכל, אכילה בלילה אינה בריאה לו.

  1.  הקיבה צריכה לנוח – מערכת העיכול שלנו אינה בנויה לאכילה רציפה, היא חייבת זמן מנוחה כדי לעכל את המזון באופן נכון.
  2. נוכחות של מזון בפה במהלך ההירדמות עלולה לגרום לנזקים בלתי הפיכים לשיניים (גם אלה שטרם בקעו).
  3. אכילה כתנאי להרדמות עלולה להפוך לאכילה רגשית ובהמשך להביא להשמנת יתר.
  4. אכילה במהלך הלילה משבשת את סדר היום של הילד וגורמת לכך שהוא לא יאכל מספיק במהלך היום.

אם אתם לא בטוחים שהילד שלכם מקבל את כמות המזון לה הוא זקוק וחוששים שהילד אכן זקוק לארוחות הליליות הללו, היוועצו ברופא הילדים שלכם לפני שתעשו שינוי.

3. תלות בגורם חיצוני לצורך הרדמות

השינה של כולנו, ילדים ומבוגרים, בנויה ממחזורים כאשר כל מחזור מורכב מחמישה שלבים. אחד השלבים כולל רגעים קצרים – 1-3 שניות, של עירות. במצב תקין אנו חוזרים לישון בלי שאפילו נרגיש בהם, אלו הרגעים בהם אנו מתהפכים, מושכים את השמיכה וכולי. אם הילד נרדם באמצעות גורם חיצוני – נענוע, טלויזיה, משחק עם השיער של אימו, אוכל וכולי, כאשר הוא יגיע במהלך הלילה ליקיצות הקצרות הללו, הוא יהיה זקוק לאותו גורם מרגיע כדי לשוב ולהרדם והתוצאה תהיה התעוררות מכיוון שזה לא יהיה בהישג ידו. הדבר האחרון שהרגיע אותו יהיה הדבר הראשון שהוא יחפש כשהוא יתעורר וכך נמצא את עצמנו מטיילים עשר פעמים בלילה למיטת התינוק / הילד בכדי להרדימו. התוצאה של לילות כאלה היא כמובן איומה הן עבור ההורה המותש והן עבור הילד שלא מקבל את שנת הלילה הרציפה לה הוא זקוק.

4. חרדת נטישה

הורים רבים נוטים לחשוב שאם הם ישמרו על דממת אלחוט אחרי שהשכיבו את הילד במיטה הוא ירדם ביתר קלות.

סביב גיל חצי שנה הילד מתחיל לחוות חרדת נטישה, זה השלב בו ילד שאימו תעלם לו משדה הראיה יבכה כי עוד לא התפתחה אצלו ההבנה של קביעות האובייקט. חרדת הנטישה עשויה להופיע גם בעת מעברים (התחלת גן חדש) ושינויים בחיי הילד (מעבר דירה וכולי).

לכן, כאשר ההורה יוצא מהחדר והילד לא שומע אותו הוא חווה פחד – מבחינתו ההורים נעלמו ונטשו אותו.

הילד שנמצא במצב של חרדה אינו מסוגל להרגע והרגעות היא תנאי הכרחי להירדמות בקלות ושינה טובה.

לכן ההמלצה היא לצאת מהחדר ולהמשיך להתנהל כרגיל בבית כך שהילד ישמע שאתם שם. אין זה אומר כמובן לשים מוזיקה בקולי קולות אך גם לא צריך לעבור ללחישות.

איך עוזרים לילד ללכת לישון בזמן?​

ההמלצה היא ליצור טקס שינה. הכוונה היא לשגרת ערב קבועה, בה בשעה קבועה הילד אוכל ארוחת ערב, הולך להתקלח ומשם עובר באווירה רגועה ישירות לחדר (שלו! לא של ההורים) ונשאר במיטה עד שהוא נרדם.

כמה דגשים:

    1. אין הכוונה שעליכם להיות מקובעים ולהתאים את החיים לאותה שגרה – מותר לכם לצאת לארוחות משפחתיות וכולי. קיבעון אינו מומלץ בחיים בכלל וכמובן גם לא בשינה. זוהי המלצה לשגרה, בה אין אילוצים שמונעים מכם את ההתנהלות באופן הזה.
    2. אחרי המקלחת עוברים לחדר של הילד ולא לסלון / חדר משחקים – זה הזמן להוריד את הקצב והאדרנלין. זה לא הזמן לריקודים והשתוללויות. אפשר (ורצוי) להקריא סיפור שהילד אוהב, לשיר לו שיר, לשוחח מעט, אבל הכל במיטה.
    3. עמעמו את האורות – כאשר הילד יוצא מהמקלחת רצוי שהאור בחדר יהיה מעומם – אם יש לכם מנורת לילה, הדליקו אותה וכבו את האור בתקרה. תאורה נכונה תעזור לילד להכנס לאוירת שינה.
    4. סיימו בנשיקת לילה טוב ואימרו לו "לילה טוב מתוק, אני הולכת להתקלח / לפנות את המטבח / לסלון, אני אבוא בעוד כמה דקות לתת לך שוב נשיקה" וצאו מהחדר.
    5. אם הילד רגיל לצאת מהמיטה אל תצפו שבגלל שעשיתם טקס שינה הוא יבין וילך לישון – תצפו שהוא יצא גם 1000 פעמים בלילה הראשון! בכל פעם כזו אתם תחזירו אותו למיטה – בפעם / פעמיים הראשונות אפשר לחזור בקצרה על האמירה "עכשיו הזמן להיות במיטה". בלי כעס, בלי נאומים! אם תקפידו על כך אתם תראו שמלילה ללילה כמות הפעמים תלך ותפחת עד שהוא לא יצא יותר מהמיטה.
    6. מזכירה לכם – אתם לא שולטים בהירדמות שלו! אתם יכולים לשלוט בכך שהוא יהיה במיטה! באופן טבעי אם הוא יהיה במיטה בסופו של דבר הטבע יעשה את שלו והוא ירדם.

הילד לא נרדם בלי שאני יושבת לידו

אומרים לי הורים – הכל טוב ויפה אם הייתי יודע את זה קודם, אבל עכשיו הילד כבר רגיל להרדם רק אם אני שוכב לידו.

אם הילד שלכם רגיל כבר להירדם רק כשאתם לידו ההמלצה היא לעשות את המעבר הדרגתי.

התחילו בשיחה בה תציגו בפניו את השינוי שהולך להיות – אימרו לו כי מעתה אתם תשבו לידו במשך X דקות (הגדירו מראש – זה לא פתוח למשא ומתן) ואח"כ תצאו.

כשאתם בחדר – שימו כסא ליד המיטה (לא לשבת במיטה שלו ובוודאי לא לשכב לצידו!), רצוי במקביל כך שפניכם לא יהיו מופנות אליו.

בזמן שאתם יושבים – אתם לא יוצרים קשר עין, לא מגיבים לפרובוקציות של הילד, לא מנהלים איתו שיחות. קחו איתכם ספר / עיתון (רצוי לא נייד) והעסיקו את עצמכם בשקט.

אם הילד יורד מהמיטה – החזירו אותו.

אל תאבקו איתו על כך שהוא ישכב / יניח ראש – רק הקפידו על כך שיהיה במיטה.

בתום פרק הזמן שהגדרתם, תנו לו נשיקה ואמרו "לילה טוב, אני עכשיו הולכת לסלון".

כשתראו התקדמות, תוכלו לאט לאט להרחיק את הכסא מהמיטה לעבר הדלת עד שתצאו לגמרי מהחדר.

תזכרו:

כדי שזה יצליח אתם חייבים להיות שלמים עם התהליך. אם יהיו לכם נקיפות מצפון הילד יחוש זאת והתהליך לא יצליח.

המנעו ממאבק כוחות – אתם לא נלחמים בילד, אתם פועלים למענו – באסרטיביות ואמפטיה. הימנעו מאמירות כגון "שים ראש" שאין לכם עליהן שום שליטה והתמקדו ב"עכשיו לא יורדים מהמיטה". אל דאגה – הילד לא ישן בעמידה 😜

ולבסוף – כמו בכל דבר בהורות – התמדה היא שם המשחק. אם תתמידו ותהיו עקביים ונחושים, בסוף זה יצליח. אם "תזגזגו" הילד יבין שאתם לא החלטיים והמצב רק יחמיר.

מאחלת לכם לשוב במהרה לשנת לילה רציפה וטובה ואם יש לכם שאלות, אני כאן.

בתמונה3 ילדות שישנות כל הלילה

 

הפוסט הילד לא נרדם הופיע לראשונה ב-Good Enough Mother.

]]>
https://goodenoughmother.club/how-to-get-a-child-to-go-to-sleep/feed/ 2
הצבת גבולות https://goodenoughmother.club/setting-boundaries/ https://goodenoughmother.club/setting-boundaries/#comments Tue, 25 May 2021 16:30:35 +0000 https://goodenoughmother.club/?p=898 הוא כל הזמן מתווכח איתי על כל דבר!"
בואו לא נתבלבל, הם לא מתווכחים! אנחנו מתווכחים!
הם בסה"כ מתנהגים כמו שילדים אמורים להתנהג - לבחון את הגבולות, לנסות להשיג כמה שיותר שליטה על חייהם, להשיג את תשומת ליבנו - כל מקרה והמטרה שלו או כל המטרות יחד.
אם אנחנו מבקשים מהם לעשות משהו והם מסרבים - הבעיה היא אצלנו לא אצלם.
כי אם אני מבקשת אני צריכה להבין שבקשה היא בסך הכל בקשה - מותר לסרב לה.

הפוסט הצבת גבולות הופיע לראשונה ב-Good Enough Mother.

]]>

הצבת גבולות

הילדים מתווכחים על כל דבר

הוא כל הזמן מתווכח איתי על כל דבר!"

בואו לא נתבלבל, הם לא מתווכחים! אנחנו מתווכחים! 

הם בסה"כ מתנהגים כמו שילדים אמורים להתנהג – לבחון את הגבולות, לנסות להשיג כמה שיותר שליטה על חייהם, להשיג את תשומת ליבנו – כל מקרה והמטרה שלו או כל המטרות יחד.

למה הם לא עושים מה שאני מבקשת?

"אבל אני מבקשת שוב ושוב והם לא עושים!"

ראשית בואו נזכר מהי ההגדרה של בקשה – לפי המילון בקשה היא פנייה מילולית לאחר, על מנת שזה יבצע פעולה או ייתן מידע למבקש, מתוך בחירה חופשית, כלומר לא מתוך פחד או אשמה, ובאופן שמאפשר לו לסרב ללא השלכות מאיימות לגביו.

זאת אומרת, שאם אנחנו מבקשים מהם לעשות משהו והם מסרבים ואנחנו מתאכזבים / כועסים – הבעיה היא אצלנו לא אצלם. כי אם אני מבקשת אני צריכה להבין שבקשה היא בסך הכל בקשה – מותר לסרב לי. 

לעומת זאת, אם אני דורשת שהילד יעשה משהו אני צריכה לוודא שזה משהו שיש לי את הרצון והיכולת לאכוף. אם אני לא יכולה לאכוף, רצוי מראש שלא אדרוש אלא אשנה את הפניה שלי לבקשה ואקח בחשבון סירוב ואהיה מוכנה לכבד את הסירוב!

למה בכלל צריך גבולות?

דמיינו שמנהל הבנק שלכם מתקשר ואומר לכם "אתם יכולים למשוך כמה כסף שאתם רוצים מהבנק, אבל אם תעברו את הגבול החשבון יחסם" – תרגישו מבולבלים נכון? הרי הוא לא הגדיר לכם מהו הגבול – הוא נתן לכם יד חופשית אבל איים בחסימה.

באותה מידה בוודאי הייתם מתרעמים אם שוטר היה עוצר אתכם ושולל את רשיונכם ל 30 יום כי "עברתם את המהירות המותרת" למרות שאף אחד לא הגדיר מעולם מהי.

מהצד השני תדמיינו שאתם מוזמנים למסיבת ריקודים על גג מגדלי עזריאלי אבל לגג אין מעקה – סביר להניח שלא תרגישו חופשי להסתובב ולרקוד על כל שטח הגג אלא תגבילו את עצמכם למרכז הרחבה ותוודאו כל הזמן שאתם לא מתרחקים ממנה.

באותו אופן מרגישים ילדים שלא מציבים להם גבולות.

מצד אחד הם מרגישים חוסר צדק כאשר אנו מתפרצים עליהם בכעס "עברת כל גבול!" כאשר מעולם לא סיפרנו להם מהו הגבול.

מהצד השני הם מרגישים חוסר ביטחון "לנוע במרחב" של החיים – להתנסות בדברים – כי הם מרגישים שאין את הגבול שישמור עליהם.

הגבול עבור הילדים הוא אנחנו – ילדים צריכים לדעת שאנחנו שם עבורם שמים את הגבול שיגן עליהם ובתוכו הם יכולים לבחון את יכולותיהם.

איך יראו החיים שלנו ללא גבולות?

קצת קיצוני אבל סרטון נחמד שמראה חיים בבית ללא גבולות

שיטת הרמזור להצבת גבולות

בכל משפחה צריכים להיות 3 תחומי התנהגות – כמו ברמזור

התחום הירוק – כמו ברמזור – הוא התחום בו אני אומרת לילד "אתה חופשי לעבור" או במילים אחרות – יש לך חופש מלא לעשות מה שמתאים לך. אתה תבחר אם להפגש עם חבר או לא, אם לשחק בפאזל או בלגו ואפילו אם להכין שיעורי בית או לא, אם ללבוש מעיל או ללכת בלי. 

כמובן שכמו כל דבר בחיים, לבחירה של הילד עשויה להיות תוצאה טבעית – אם הוא יבחר לא להכין שיעורים, הוא יצטרך להתמודד עם המורה (או שלא, אם המורה לא בודקת), אם היא לא תקח מעיל ייתכן שתרטב / יהיה לה קר, אבל! הבחירה מבחינתי היא של הילד בלבד והוא יצטרך להתמודד עם התוצאה. 

אם נקפיד מצד אחד להמנע מ"לתקן" עבורו את המצב (לצאת מהעבודה להביא לו מעיל כי הוא התקשר מביה"ס שקר לו) ובאותה מידה לא "לחנך" אותו ("אמרתי לך! בפעם הבאה תקשיב לי!"), הילד ילמד מה כדאי לו לעשות להבא. 

אם נתערב – בין אם על ידי זה שנרוץ "לחלץ" אותו או ננזוף בו, הילד לא ילמד כלום וימשיך באותה הדרך – בין כי יהיה לו נוח להפעיל אותנו או בין כי הוא ירגיש שהוא במאבק כוחות ולא ירצה לוותר. 

התחום האדום – גם כן כמו ברמזור – אומר "עצור!". אלו המקומות בהם אנחנו אומרים לילדים – "את זה לא עושים! זה קו אדום!". אם תבדקו אתם תראו כי אלו המקומות שלרוב בהם אין לנו שום ויכוח עם הילדים – באופן "מפתיע" הילדים לא מתווכחים איתנו על חגירת חגורות בטיחות ברכב, על הליכה בבוקר לביה"ס וכולי. 

אל תטעו, זה לא בגלל שהם שותפים לדעתנו כי זה חשוב (אולי כשהם יגדלו הם יהיו, אבל בטח לא בהתחלה). זה בגלל שאנחנו שלמים עם עצמנו לגבי הגבול הזה. וכשאנחנו שלמים עם עצמנו ואין לנו רגשות אשם נוסח "אולי הוא יכעס עלי" או "הוא מסכן / הוא לא מסוגל", אז המסר שאנו מעבירים לילדים הוא מאוד ברור והילדים החכמים שלנו קולטים אותו מיד וחוסכים לעצמם אנרגיה מיותרת בויכוח. 

בחיים חשוב שיהיו לנו כמה שפחות תחומים אדומים וכמה שיותר ירוקים. מכירים את הביטוי Choose your battles? זה בדיוק זה! אי אפשר כל היום להיות שוטרים של הילדים – ילדים שגדלים ללא מרחב תנועה יחפשו למרוד. מצד שני גבולות חשובים כך שאי אפשר לוותר לגמרי על הקווים האדומים, הם הביטחון של הילדים שלנו. 

מה לגבי התחום הצהוב? 

התחום הצהוב הוא התחום בו אנו נותנים לילד מרחב בחירה בתוך גבולות שמקובלים עלינו. זה המקום בו אנו פתוחים להקשיב לצרכי הילד, לשמוע את דעתו, לאפשר לו בחירה בין מספר אפשרויות וכולי – הכל כמובן בהתאם לגילו. 

בתחום הזה בד"כ נמצא דברים כמו "אתה רוצה חביתה או סלט לארוחת הערב?", "אתה רוצה קודם להכין שיעורים או קודם להתקלח?" "את רוצה ללכת לחברה או שנלך לבריכה?" "את רוצה להשאר במסיבה עד 12, אני אמרתי עד 10, את חושבת ש 11 זו שעה שתוכלי לחיות איתה?" ועוד ועוד. 

ילדים ובוודאי מתבגרים, מחפשים להרגיש שליטה בחייהם, חשוב להם לדעת שדעתם נשמעת, לכן חשוב לתת מקום כמה שיותר רחב לתחום הצהוב.

שיטת הרמזור להצבת גבולות

בכל משפחה צריכים להיות 3 תחומי התנהגות – כמו ברמזור

התחום הירוק – כמו ברמזור – הוא התחום בו אני אומרת לילד "אתה חופשי לעבור" או במילים אחרות – יש לך חופש מלא לעשות מה שמתאים לך. אתה תבחר אם להפגש עם חבר או לא, אם לשחק בפאזל או בלגו ואפילו אם להכין שיעורי בית או לא, אם ללבוש מעיל או ללכת בלי. 

כמובן שכמו כל דבר בחיים, לבחירה של הילד עשויה להיות תוצאה טבעית – אם הוא יבחר לא להכין שיעורים, הוא יצטרך להתמודד עם המורה (או שלא, אם המורה לא בודקת), אם היא לא תקח מעיל ייתכן שתרטב / יהיה לה קר, אבל! הבחירה מבחינתי היא של הילד בלבד והוא יצטרך להתמודד עם התוצאה. 

אם נקפיד מצד אחד להמנע מ"לתקן" עבורו את המצב (לצאת מהעבודה להביא לו מעיל כי הוא התקשר מביה"ס שקר לו) ובאותה מידה לא "לחנך" אותו ("אמרתי לך! בפעם הבאה תקשיב לי!"), הילד ילמד מה כדאי לו לעשות להבא. 

אם נתערב – בין אם על ידי זה שנרוץ "לחלץ" אותו או ננזוף בו, הילד לא ילמד כלום וימשיך באותה הדרך – בין כי יהיה לו נוח להפעיל אותנו או בין כי הוא ירגיש שהוא במאבק כוחות ולא ירצה לוותר. 

התחום האדום – גם כן כמו ברמזור – אומר "עצור!". אלו המקומות בהם אנחנו אומרים לילדים – "את זה לא עושים! זה קו אדום!". אם תבדקו אתם תראו כי אלו המקומות שלרוב בהם אין לנו שום ויכוח עם הילדים – באופן "מפתיע" הילדים לא מתווכחים איתנו על חגירת חגורות בטיחות ברכב, על הליכה בבוקר לביה"ס וכולי. 

אל תטעו, זה לא בגלל שהם שותפים לדעתנו כי זה חשוב (אולי כשהם יגדלו הם יהיו, אבל בטח לא בהתחלה). זה בגלל שאנחנו שלמים עם עצמנו לגבי הגבול הזה. וכשאנחנו שלמים עם עצמנו ואין לנו רגשות אשם נוסח "אולי הוא יכעס עלי" או "הוא מסכן / הוא לא מסוגל", אז המסר שאנו מעבירים לילדים הוא מאוד ברור והילדים החכמים שלנו קולטים אותו מיד וחוסכים לעצמם אנרגיה מיותרת בויכוח. 

בחיים חשוב שיהיו לנו כמה שפחות תחומים אדומים וכמה שיותר ירוקים. מכירים את הביטוי Choose your battles? זה בדיוק זה! אי אפשר כל היום להיות שוטרים של הילדים – ילדים שגדלים ללא מרחב תנועה יחפשו למרוד. מצד שני גבולות חשובים כך שאי אפשר לוותר לגמרי על הקווים האדומים, הם הביטחון של הילדים שלנו. 

מה לגבי התחום הצהוב? 

התחום הצהוב הוא התחום בו אנו נותנים לילד מרחב בחירה בתוך גבולות שמקובלים עלינו. זה המקום בו אנו פתוחים להקשיב לצרכי הילד, לשמוע את דעתו, לאפשר לו בחירה בין מספר אפשרויות וכולי – הכל כמובן בהתאם לגילו. 

בתחום הזה בד"כ נמצא דברים כמו "אתה רוצה חביתה או סלט לארוחת הערב?", "אתה רוצה קודם להכין שיעורים או קודם להתקלח?" "את רוצה ללכת לחברה או שנלך לבריכה?" "את רוצה להשאר במסיבה עד 12, אני אמרתי עד 10, את חושבת ש 11 זו שעה שתוכלי לחיות איתה?" ועוד ועוד. 

ילדים ובוודאי מתבגרים, מחפשים להרגיש שליטה בחייהם, חשוב להם לדעת שדעתם נשמעת, לכן חשוב לתת מקום כמה שיותר רחב לתחום הצהוב.

איך מגדירים גבולות?

ראשית זכרו שאין טבלה של נכון ולא נכון לגבי כל אחד מהתחומים – אדום, צהוב וירוק – כל משפחה והגבולות שלה, מה שמתאים לה. 

אז מה עושים? 

שלב ראשון

שבו והכינו לכם רשימה של הקווים האדומים שלכם – מה מבחינתכם יהרג ובל יעבור. שימו לב שאתם לוקחים בחשבון את מה אתם מוכנים ויכולים לאכוף במידת הצורך! אין טעם להכניס לקווים האדומים דברים שאין לכם יכולת לאכוף – אתם רק מלמדים את הילדים שלמילה שלכם אין שום ערך.

הסוד הוא בגמישות

גמישות אין פירושה "היום אסור כי יש לי כוח ומחר מותר כי אין לי כוח", זו לא גמישות אלא חוסר גבולות. גמישות אומרת שהגבול "מתקדם" בהתאם לילדים, זאת אומרת שככל שהילדים גדלים והצרכים והיכולות שלהם משתנים, כך הגבול מותאם.  

לדוגמה – לילד בן 3 אפשר לקבוע שמקלחת כל יום היא קו אדום (אם זה מתאים לכם כמובן)- כי אז במידה והוא לא רוצה להכנס להתקלח, אני יכולה לקחת אותו ולקלח אותו, אבל לנער בן 13 זה גבול לא רלוונטי (מקווה מאוד בשבילכם שלא!) לכן אין טעם שאציב אותו ככזה.

שלב שני

אחרי שהכנתם רשימה כזו בדקו עם בן/בת הזוג שלכם שהיא מקובלת על שניכם. חשוב שיהיה תאום בין ההורים על הגבולות. זה לא אומר שאתם חייבים לחשוב אותו הדבר, זה אומר שאתם צריכים לכבד אחד את דעתו של האחר ולהציב חזית אחידה, בנושא הזה, מול הילדים.

אתם בהחלט יכולים, במקומות בהם זה מקובל על שניכם, שיוגדר מהו הגבול עם אמא ומה הגבול עם אבא אבל חשוב שהילדים ידעו מה הגבול כאשר שניכם נוכחים! אל תשאירו להם להיות אלה שצריכים לבחור צד!

שלב שלישי

אל תצפו שהילדים ינחשו לבד את הגבולות ואל תצפו שהם לא ינסו לחצות אותם! ילד בריא בנפשו ינסה לבדוק את הגבול.

לכן השלב האחרון לא פחות חשוב – דאגו לעדכן את הילדים מהם הקווים האדומים שהחלטתם עליהם.

את הגבול מספיק לומר פעם אחת – הילדים שלכם חכמים ומבינים, אין שום טעם לחזור עליו שוב ושוב ובוודאי שלא "להתווכח" עליו.

זכרו!

אבל הגבול הוא שלכם לא של הילד ולכן החובה לשמור עליו מוטלת עליכם. 

ספרו לי – איזה אזור יותר רחב אצלכם – האדום, הצהוב או הירוק?

בתמונה – ילדה שנתקלה ב"גבול" בלתי עביר 😝

הפוסט הצבת גבולות הופיע לראשונה ב-Good Enough Mother.

]]>
https://goodenoughmother.club/setting-boundaries/feed/ 2
להקשיב ולא להשיא עצות https://goodenoughmother.club/listening/ https://goodenoughmother.club/listening/#comments Sun, 11 Apr 2021 15:23:48 +0000 https://goodenoughmother.club/?p=566 בכל פעם שהבת שלי באה אלי עם בעיה הנטייה הטבעית שלי היא למצוא לה פתרון.
סוג של "מרשם מהרופא" שיקל עליה את הקשיים עימם היא מתמודדת.
פעם לא הבנתי למה היא מתעצבנת כל כך - הרי היא באה אלי עם בעיה ואני מצאתי לה את הפתרון המושלם!
אז זהו שלא!
למה לא?

הפוסט להקשיב ולא להשיא עצות הופיע לראשונה ב-Good Enough Mother.

]]>

הקשבה - מלחמת השחרור והעצמאות שלי

מה עושים כשהילדה משתפת בבעיה?

פעם, בכל פעם שהבת שלי באה אלי עם בעיה הנטייה הטבעית שלי הייתה לרוץ ולמצוא לה פתרון שיקל עליה את המעמסה.

תחשבו איזה מעולה זה – סוג של "מתכון לעוגה" שתמיד מצליח או "מרשם מהרופא" שיקל את הכאב.

הרי לי יש ניסיון חיים עשיר וגם הבנה הרבה יותר רחבה של הבעיה והחיים, אז כמו שאומרים בפרסומת "למה לסבול אם יש אקמול?"

למה היא מתעצבנת?

אז אם אני כזו חכמה והפתרון שלי כזה מושלם והיא פנתה אלי לבקש עזרה – אז למה היא מתעצבנת כשאני מגישה לה אותה??

אז זהו, שיש כאן כמה הנחות שגויות:

א. הפתרון לא בהכרח מושלם

ב. היא לא בהכרח רוצה שאתן לה אותו

מבולבלים? אז בואו נעשה סדר

מה הם באמת רוצים?

כשהילד שלנו, וזה נכון גם לגבי מבוגרים, בא אלינו לשתף אותנו בבעיה, שליפת פתרון היא בדרך כלל לא הדבר הנכון לעשות.

למה?

ראשית – חכמים ממני כבר אמרו דברים שרואים משם לא רואים מכאן ולהפך.

מה שעשוי להראות כמו הפתרון המושלם בעיניי הוא לא בהכרח הפתרון הנכון, שלא לדבר על המושלם, עבורה. היא רואה את המציאות בעיניים של ילדה / נערה, אלו לא יכולות להיות אותן עיניים שלי ולכן מה שאציע סביר שלא יובן באותו אופן שחשבתי / קיוויתי.

סיבה שניה- גם אם הפתרון שלי הוא הפתרון הנכון, אם הוא לא בא ממנה הסיכוי שהיא תסכים לאמץ אותו הוא נמוך. ולא, זה לא בגלל שהיא עושה לי דווקא.

יש לי דוגמה מצוינת שאולי תעזור לכם להבין את זה – פעם עבדתי עם מישהי שכל הזמן היו לנו "היתקלויות" על רקע חילוקי דעות לגבי הדרך הנכונה לעשות דברים. אני כמובן ניסיתי להסביר באופן "הגיוני" את הדרך שלי אבל גיליתי שככל שהתעקשתי כך הצד השני התבצר בהתנגדותו. בשלב מסוים הבנתי שבאופן הזה אני הופכת את זה מדיון ענייני למאבק ובמאבק, כאשר אכפת לנו מהיחסים עם הצד השני, אין באמת מנצחים. החלטתי לנקוט בדרך אחרת – במקום לבוא עם הפתרון לבעיה באתי להתייעץ – שאלתי שאלות שעזרו לצד השני לחשוב על נקודת המבט שלי ולהגיע לבסוף לבד לתובנה שזהו הפתרון הנכון.

אז בואו נהיה ריאליים – האמת לא בבעלות אף אחד מאיתנו ובהחלט יכול להיות שנגלה שיש פתרון אחר שלא חשבנו עליו. אבל הרעיון הוא אותו רעיון – אם נדון בנושא על ידי שאילת שאלות התשובות שניתן לעצמנו יעזרו לנו לעבד את המידע ובכך לאמץ את הפתרון כשלנו. ברגע שאימצנו את הפתרון המחויבות שלנו לביצוע עולה פלאים וכך הסיכוי שלנו להצליח.

אותו הדבר עם הילדים שלנו – ברגע שהם שותפים לתהליך מציאת הפתרון הם יאמצו אותו.

דבר שלישי – ומבחינתי זו התובנה הכי חשובה שהגעתי אליה – במרבית המקרים כאשר מישהו משתף בבעיה כל מה שהוא רוצה זה לשתף! הוא מחפש אוזן קשבת, כתף לבכות עליה ואמפתיה! ברגע שאני עסוקה בפתרון הבעיה אני מסיטה את השיח למקום אחר ולא מאפשרת לו את הפורקן שהוא באמת מחפש.

למה מלחמה? כי זה לא קל, בטח ובטח לחולי שליטה כמוני, שהדבר שהכי רוצים זה לשלוף פתרון ולפתור את הבעיה.

אבל אם יש משהו שלמדתי (וכן, כמו בכל גמילה, גם אני עדיין מפספסת לפעמים) זה לשחרר את האוטומט שלי ופשוט להקשיב ולשתוק (או לומר מילים של אמפתיה אבל לא פתרונות).

השבוע נציין 73 שנה למלחמת השחרור שבזכותה אנו חוגגים כל שנה את עצמאותנו בטקס הדלקת משואות – אז הנה עבורכם 3 הטיפים שלי הפעם:

  1. שחררו את הצורך להיות בשליטה על המצב – הבעיה היא של הילד ולא תמיד אתם צריכים למצוא את הפתרון.
  2. תנו לילדים את העצמאות למצוא את הפתרון הנכון להם. אתם יכולים לעזור להם על ידי הקשבה ושאילת שאלות.
  3. אל תשיאו עצות – פשוט תהיו שם בשבילם ותשתקו! לפעמים זה כל מה שהם צריכים.

ספרו לי – איזה סוג של הורים אתם – משיאי עצות או משחררים?

 

והתמונה? זו ילדת הסנדוויץ' שלי שלימדה אותי מגיל צעיר עצמאות מהי.

חג עצמאות שמח

הפוסט להקשיב ולא להשיא עצות הופיע לראשונה ב-Good Enough Mother.

]]>
https://goodenoughmother.club/listening/feed/ 2
מאבקי שליטה – אוכל https://goodenoughmother.club/control-struggles-food/ https://goodenoughmother.club/control-struggles-food/#respond Wed, 31 Mar 2021 17:33:50 +0000 https://goodenoughmother.club/?p=368 כילדה הייתי הסיוט של כל אמא פולניה, הרי מה הכי מטריד כל אמא מהרגע שהילד שלה נולד?
שיאכל!
ואני לא אכלתי כלום!
מה ההורים שלי לא ניסו? שום דבר לא הועיל.

כי יש 3 דברים בהם אף אחד לא יכול לשלוט על האחר - מה הוא יכניס לפה, אילו מילים יצאו לו מהפה וכמובן שליטה בצרכים.

הפוסט מאבקי שליטה – אוכל הופיע לראשונה ב-Good Enough Mother.

]]>

מאבקי שליטה - אוכל

כשהילד לא רוצה לאכול

כילדה הייתי הסיוט של כל אמא פולניה (או מרוקאית במקרה שלי)

הרי מה הכי מטריד כל אמא מהרגע שהילד שלה נולד?

שיאכל!

ואני לא אכלתי כלום!

רוצים לדעת מה זה כלום?

אכלתי, כפי שההורים שלי נהגו לומר, רק "אוכל מכובס" – אף טיפת צבע!

שום פרי

שום ירק

לא מתובל

חס וחלילה בלי בצל, בלי פטרוזיליה

שניצל היה הצבע היחיד שהכנסתי לפה (וגם הוא רק אם הוא בלי אף גיד/שומן ועשוי דק דק כמו שאני אוהבת) וכמובן שוקולד.

מה ההורים שלי לא ניסו? שום דבר לא הועיל.

מתי אין לנו שום שליטה על הילד?

תזכרו! יש 3 דברים בהם אף אחד לא יכול לשלוט על האחר

מה הוא יכניס לפה, אילו מילים יצאו לו מהפה וכמובן שליטה בצרכים. 

ילדים מוכנים לשלם מחיר כבד מאוד ובלבד שיחושו שליטה בחייהם. אם הם ירגישו שאין להם שליטה במקומות אחרים הם עלולים לגרור את המאבק לאחד או יותר מהשדות הללו. כי במקומות הללו להורה, לא משנה כמה יתאמץ, אין שליטה על הילד.

ככל שנלחץ יותר כך הילד יתבצר בסירובו

לפני כעשור זכיתי ב 1000 ₪ לקניות בטויז אר אס בתוכנית הרדיו של טל ואביעד. הנושא של התוכנית היה אוכל והם ביקשו ממאזינים לספר על "השקרים שאנחנו מספרים לילדים כדי לגרום להם לאכול". סיפרתי כי בתור ילדה שלא אכלה כלום והאוכל היה נושא למאבק בלתי פוסק, קיבלתי החלטה, עוד לפני שהפכתי לאמא בעצמי, כי אני עם הילדים שיהיו לי לא אריב על אוכל!

אז בכל פעם שהייתי מבשלת משהו שידעתי שיגרום לבנות לעקם פרצוף (למשל במיה) לא אמרתי כלום. הבנות באופן טבעי הריחו את הסיר על האש ובאו לרחרח ואז התחיל תסריט שהיה פחות או יותר קבוע:

הבנות: "אמא מה זה?"

אני (בטון תמים): "אה, זה משהו בשביל אבא ובשבילי"

הבנות (מתחילות להסתקרן): "כן, אבל מה זה?" 

אני (ממשיכה את המשחק): "עזבו זה לא יהיה לכן טעים, זה רק לנו".

הבנות- שכבר הכירו את התסריט מפעמים קודמות: "נו אמא, את סתם אומרת"

אני – לא נשברת וממשיכה את המשחק: "באמת, זה לא יהיה לכן טעים"

ואז..

הבנות: "אני רוצה לטעום!"

ביותר מ 90% מהמקרים הן גם הכתירו את האוכל כטעים וביקשו עוד, וגם אם לא, הן לפחות ניסו.

גם בתקופות בהן אחת מהן פתחה בשביתת רעב והכריזה "כרעם ביום בהיר" שפתאום היא לא אוהבת קציצות (שאתמול היא עוד אכלה בשמחה) לא נשברתי. לא הסרתי אותן מהתפריט אבל גם לא שידלתי ובוודאי לא ניסיתי להכריח אותה לאכול. אחרי שנתיים (כן! שנתיים!!) כשהיא ראתה שאני לא נכנסת איתה למאבק על האוכל, הקציצות חזרו לצלחת באותה פתאומיות שבה הן יצאו.

מאבקים שנועדו לכישלון

הטיפ הכי חשוב שאני יכולה לתת לכם הוא – אל תכנסו עם הילדים למאבק בדברים האלה:

לא במה הם יאכלו

לא בשליטה בצרכים (פיפי/קקי)

לא על מה שהם אומרים

כי אם יש דבר אחד שאני יכולה להבטיח לכם – בסוף הם תמיד, אבל תמיד, ינצחו אבל המחיר שהם ישלמו הוא לא מחיר שאתם רוצים עבורם.

איך גורמים לילד לאכול?

אז מה כן עושים? איך אני אגרום לילד שלי לאכול?

בואו נתחיל מכך שנפסיק לנסות "לגרום" לו לאכול. נזכור שזה לא בשליטתנו אלא בשליטתו.

נמשיך להכין את אותם הדברים – אם בתפריט השבועי תמיד היו קציצות, נמשיך להכין אותן, לא נוציא אותן מהתפריט רק בגלל שהוא לא אוהב, אבל נדאג שבכל ארוחה תהיה לפחות מנה אחת שאנחנו יודעים שהוא מוכן לאכול – זו יכולה להיות הפחממה או מנת ירק. 

הקפידו לאכול יחד עם הילדים, אם לא שניכם בבית בזמן הארוחה, אז מי שנמצא שישב לאכול איתם. דוגמה אישית חשובה מאוד. ילדים אוכלים יותר טוב, כשאנחנו איתם, זה גם זמן מצויין לשיחה, אבל זה כבר נושא אחר. תגישו לשולחן את כל המאכלים ותציעו אותם, לילד כמו שאתם מציעים לכולם: "אמא, להגיש לך סלט? עוף?, עדי, להגיש לך סלט? עוף?" באותו הטון שתציעו לבן הזוג / לשאר הילדים, כך תציעו גם לאותו ילד שלא אוכל. אל תדלגו עליו בגלל שאתם יודעים שהוא לא אוהב, אל תתרגשו אם הוא יענה "אבל את יודעת שאני לא אוהב!!" אמרו ברוגע "הכל בסדר, אני רק מציעה", בלי כעס, בלי לנסות לשכנע! "אבל כדאי לך, זה בריא, אולי תנסה?" בלי מבט מאוכזב, בלי טון זועף. הילדים שלנו רגישים לכל הניואנסים הללו ויקלטו אותנו בשנייה. אם תכניסו את סממני המאבק הללו לתוך הארוחה, המאבק ימשיך. אם הילד יבחר לאכול רק את הפסטה ולא את הבשר, אל תדאגו שהילד אוכל "רק פחממות", הרי אם תריבו איתו זה לא ישתנה אבל אם תשחררו בסוף המגוון יגדל. תזכרו שמה שיותר חשוב ברגע זה הוא לעזור לילד לשחרר את המאבק. הילד לא מודע לכך שהוא נאבק בכם, אין לו את התובנה הזו ולכן לחשוב שהוא עושה דווקא או לדבר להגיון שלו, לא יעזור. 

להכין לכל ילד את מה שהוא רוצה

הורים אומרים לי – "אז אני אכין לו מה שהוא אוהב וזהו. הכי חשוב שיאכל בריא".

זה אמנם מאוד מפתה אבל אל תכינו לו מנות אחרות במיוחד עבורו, אפשר מידי פעם, אבל לא כשגרה, זה יתיש אתכם ויוציא מכם רגשות תסכול שאסור שיכנסו לשולחן  כי אז הנזק רב על התועלת. אתם לא מסעדה ואין סיכוי שתעמדו בתפריט מגוון לכל ארוחה, מה יקרה אם ילד אחר יחליט שיש לו מאכלים אחרים שהוא מוכן/ לא מוכן לאכול? תכינו כל יום 3 מנות בשריות שונות? יום אחרי יום במשך חודשים ושנים? 99% מההורים לא יעמדו בזה, לכן, וותרו על כך מראש כי זה רק יקבע את הדפוס.

הילד מתעקש ש"אין לי מה לאכול"?

אמא שלי תמיד אמרה שבבית שבו יש אוכל אף ילד לא מת מרעב. תזכרו את המשפט הזה כשאתם מרחמים עליו ורוצים לרוץ להכין לו את המנה שהוא אוהב. אמרו לו בנחת שהוא מוזמן לבחור ממה שיש בשולחן או לקחת משהו אחר בריא – גבינה, ביצה, פרוסת לחם, אבל לא ממתק או קינוח כי קינוח אוכלים בסוף הארוחה. אל תעצרו הכל ותכינו לו משהו אחר, אם הוא קטן תגישו לו משהו זמין ופשוט ואם הוא גדול מספיק לקום ולקחת בעצמו, תנו לו לעשות זאת.

ממתק זה לא אוכל

מכירים את האמירה – "לא אכלת אז אין קינוח"?

אז נכון ש"ממתק זה לא אוכל", אבל אל תתנו את קבלת הקינוח במה שהוא אכל או לא אכל בארוחה, קינוח הוא לא פרס ולא דרך להעניש אותו על מה שהוא אוכל. הסבירו שקינוח אוכלים במידה (כל בית והמינון שלו) ולכן אם הוא עדיין רעב הוא לא יכול לקחת עוד מנה של קינוח אלא לחפש משהו בריא אחר לאכול. אל תתרגשו מבכי, צעקות או עצבים של הילד, תזכרו שהבחירה היא שלו, אתם שם כדי להציב לו את הגבול שהוא כל כך זקוק לו.

זה קשה, אני יודעת, אבל אם תקחו נשימה עמוקה ותתאזרו בסבלנות זה יקרה. זה יכול לקחת הרבה זמן, תלוי בהתקבעות המאבק עם הילד, בעקשנותו ובגילו, אבל אם תקפידו על הכללים – בסוף התוצאה תגיע. 

כתבו לי – איפה אתם מוצאים עצמכם נאבקים עם האוכל ומה הדרכים שלכם להתמודד עם זה?

בתמונה ילדה שהמאכל הצבעוני היחיד שהסכימה לאכול היה שוקולד.

הפוסט מאבקי שליטה – אוכל הופיע לראשונה ב-Good Enough Mother.

]]>
https://goodenoughmother.club/control-struggles-food/feed/ 0