אתמול כשישבנו סביב שולחן החג הסתכלתי סביב על הבנות שלי והודתי לעצמי.
כן, לעצמי. על כל אותן הפעמים שנשכתי שפתיים. על כל אותן הפעמים שבלעתי צפרדעים. על כל אותן הפעמים שנשמתי עמוק וספרתי עד עשר.
כי בואו נודה – הילדים שלנו, שאנחנו אוהבים עד אין סוף, גם יכולים להטריף אותנו.
כי בסופו של יום אני המבוגר האחראי והן הילדות שלי.

להיות אמא מספיק טובה ולא הכי טובה.
אם יש משהו שאני לא, זה מושלמת.
אני טועה, אני פוגעת, ולעיתים גם מפספסת. אני לומדת כל יום מחדש, נופלת וקמה ולא מפחדת להתנצל ולנסות לתקן.