"אני אמורה לשמוח לבלות איתם את אחר הצהריים ובמקום זאת אני מפחדת מהשעות הללו" אמרה לי אמא. היא לא ידעה באותו הרגע עד כמה השינוי בידיים שלה ועד כמה הוא נגיש. שינויים גדולים יכולים לקרות אם רק נשנה כמה דברים קטנים.
מי מאיתנו לא חווה התלבטות בין הצורך לאפשר לילדים מרחב למידה והתנסות והצורך לגונן עליהם?
מרוב שאנחנו רוצים לעטוף את הילדים כדי שלא יקרה להם שום דבר, רע כמובן, אנחנו עלולים לגרום לכך שלא יקרה להם שום דבר, ואז הם יחמיצו גם ובעיקר את הדברים הטובים.
אז מה עושים ומה לנמו יש לומר בעניין? כנסו וקראו
יש לכולנו נטייה לנסות ולחנך את הילדים שלנו בזמן מעשה.
אם הילד משתטח על הרצפה בקניון כי הוא רוצה שאקנה לו גלידה למרות שהחלטתי שהוא כבר טחן מספיק ממתקים להיום, או אם הוא זורק צעצועים לכל עבר כי הוא הפסיד במשחק, אנחנו נוטים לפצוח בנאומים ארוכים שמסבירים לילד את משנתנו החינוכית מתוך תקווה גדולה שהוא יתעשת, יבין את ההיגיון שבדברינו ויאמר "אמא, את צודקת, אני באמת לא צריך עכשיו עוד גלידה".
בואו, זה לא קרה אף פעם באף בית וגם לא יקרה אצלכם.
אז מה עושים?
מוזמנים לקרוא
"את יודעת שאני בסוף אתעצבן עליך, אז למה את עושה את זה?"
מכירים את התחושה המייאשת הזו שהילדים "בכוח" סוחטים מכם תשומת לב שלילית?
תשומת הלב שלנו עבור הילדים היא כמו מים – היא צורך כל כך בסיסי, הישרדותי, היא מראה להם שאנחנו רואים אותם, שהם נמצאים אצלנו עמוק בלב, שהם לא ננטשים, שהם שייכים. ולכן הילדים שלנו מוכנים לעשות הכל! ואני מתכוונת ל*הכל* כדי לזכות בכמה שיותר תשומת לב.
איך אתם רואים את הילדים שלכם בגיל 25?
אילו אנשים הייתם רוצים שהם יהיו?
חברות עסקיות יודעות שכדי להגיע להישגים משמעותיים צריך להגדיר חזון.
זה לא שונה כשמדובר בילדים שלנו.
אחרי הכל תחשבו על זה רגע – הילדים שלנו הם הסטארטאפ הכי חשוב שלנו.
אבל למה חזון הורי חשוב ואיך זה משפיע על ההתנהגות שלנו?
"אם הוא ירחץ כלים הוא גם ירטיב את כל הרצפה, גם הכלים לא יצאו נקיים כמו שאני אוהבת וגם אני אצטרך לעמוד שם ולהשגיח! תודה רבה אבל אני מעדיפה לעשות את זה לבד".
מוכר לכם?
אין מי שלא עמד במצב בו הרגיש שיותר קל לעשות לבד מאשר לתת לילד לעשות את זה.
איזה חינוך בדיוק מתרחש כשהילד עוזר ולמה זה חשוב?
הרשת געשה ובצדק סביב הפרסומים על "יום האונס" אשר בו, למי שפספס את הידיעות, "מותר" לאנוס נשים וילדות.
גם אני כמוכם נחרדתי ולא יכולתי שלא לתהות מי המוח המעוות שהכריז על יום כזה.
אבל אני לא יכולה ולא מתיימרת לשנות את כל האנשים בעולם.
אני מאמינה שחינוך מתחיל בבית – ויש לנו כהורים מה לעשות כדי למנוע את המקרה הבא.
"כבר אלף פעם אמרתי לך! כמה פעמים אני צריכה לחזור על אותו הדבר??"
מי שלא אמר/ה את המשפט הזה (על גרסותיו השונות) לפחות עשר פעמים בחודש האחרון שירים יד והפוסט הזה לא בשבילו.
כל השאר מוזמנים להישאר 🙂
בהנחה שהילדים שלנו אינטליגנטים (חייבים להיות, הם הרי שלנו) ושאין להם בעיית שמיעה (עברו בדיקת סקר בטיפת חלב?), הרי שאנו יכולים להסכים עם 2 דברים:
1. הם שמעו אותנו מצויין גם בפעם הראשונה
2. הם הבינו בדיוק מה שדרשנו מהם
אז למה אנחנו ממשיכים לומר שוב ושוב ושוב את אותו הדבר ומצפים שמשהו ישתנה?
"אמא!! הוא מציק לי!", "אבאאאא!!!! הוא חטף לי!"
כשהייתי ילדה, לא פעם דמיינתי איך היו נראים החיים שלי אם האחים שלי לא היו נולדים. אני בת שנייה לאח בכור ועוד 2 אחים צעירים יותר, וכמו בכל בית נורמלי, גם אנחנו רבנו, והמון. כמובן שישר רצנו / צרחנו להורים שיתערבו.
באופן טבעי, הורים שמרגישים שנעשה עוול לאחד הילדים, או שמרגישים שיש צד אחד חלש שצריך לגונן עליו, מתערבים. וזו רבותיי, טעות!
"מה אתה בוכה כמו ילדה?"
כולנו מרגישים מגוון רחב של רגשות. חלקנו משתפים בהם בשיחה, במילים ("אני עצובה, אני כועסת") וחלקנו שומרים הכל בבטן.
אבל הבטן היא לא בור ללא תחתית, ומה שאנחנו שומרים שם מתבשל ומגיע לרתיחה עד שהוא מתפרץ החוצה כמו לבה רותחת שזולגת לכל עבר ללא שליטה.
לכן, רגשות צריך להביע ולא לשמור!