חינוך ילדים
חינוך מתחיל בדברים הקטנים
כל שנה שנגמרת ואיתה ההתרגשות לקראת השנה החדשה מעלה בי מחדש את אותו זיכרון ישן מלפני 13 שנה.
כשהבכורה שלי עלתה לכיתה א' (לא מאמינה שעברו 13 שנה מאז) ההתרגשות, שלה ושלי, הייתה בשיאה.
נוסף על ההתרגשות הטבעית שלפני כיתה א', היא ניחנה בגנים שלי והאהבה לציוד משרדי זורמת אצלה בדם 😉.
אז רגע לפני שצעדנו לחנות בהתרגשות גדולה לקנות את כל הציוד החדש לבית הספר, שוחחתי איתה ברוגע, בבית.
חינוך מתחיל בדברים הקטנים
הסברתי לה מה זה "מותגים", נתתי לה דוגמאות מחיי היום – יום שלה למותגים כמו דיסני כדי שהיא תוכל להתחבר לנושא.
הסברתי לה ש"מותג" פעמים רבות יקר יותר ממוצר שהמותג שלו אינו מוכר.
דיברנו על כך שלפעמים זה מוצדק ופעמים רבות לא.
הסברתי לה שזה בסדר לרצות גם דברים ממותגים ולכן כשנלך לחנות היא תוכל לבחור לעצמה עד 3 פריטים – איזה שהיא תרצה מתוך רשימת הציוד לבית הספר – שהם יהיו ממותגים. זה יוכל להיות ילקוט, קלמר, קלסר. יומן, סרגל, מחברת. קלסר, מחברת, תיקיה. כל שילוב מקובל עלי בתנאי שאלו יהיו רק 3 פריטים. את כל השאר, הסברתי לה, אנחנו ניקח לא ממותגים.
כשהגענו לחנות והתחלנו לשוטט בין המדפים, לקחתי מידי פעם פריט ממותג ופריט לא ממותג והראיתי לה את ההבדלים במחיר, כדי שהיא תוכל לחוש את מה שדיברנו עליו בבית.
היא התחילה לבחור לעצמה פריטים ואני הזכרתי לה שהיא יכולה לבחור 3 ממותגים. אחרי התלבטויות בינה לבין עצמה כשאני נמנעתי מלהתערב ורק חיזקתי אותה ואמרתי לה "אהובתי, את תבחרי אילו 3 פריטים את רוצה ממותגים, זו בחירה שלך בלבד", היא בחרה את השלישיה שלה.
לא היו סצנות, לא היו מריבות, כי היא ידעה מראש מה הגבול שבתוכו יש לה חופש בחירה!
כעבור שנתיים הסנדוויץ' שלי עלתה ל-א' ואני, שכבר נכנסתי לשגרה, שכחתי לעשות את השיחה. באוטו בדרך לחנות שמעתי פתאום את הגדולה (שכבר הייתה "מנוסה") מספרת לאחותה "את יודעת עמיתי, מותגים הרבה יותר יקרים מלא מותגים וזה סתם בזבוז כסף, אז את תוכלי לבחור לך 3 דברים ממותגים".
לא יכולה לתאר לכם כמה עפתי עליה (ועלי 😎) באותו רגע!
הבנתי שהצלחתי לעשות חינוך אמיתי, כי עובדה שהמסר הופנם!
מתי זה זמן טוב לחנך ילדים?
אז רגע לפני שאתם רצים לחנויות לקנות ציוד לבית הספר ומתמודדים עם סצנות של "אבל לכולם יש!" או "אני רוצה כזה!", אני רוצה לדבר אתכם על הזמן הנכון לחינוך.
יש לכולנו נטייה לנסות ולחנך את הילדים שלנו בזמן מעשה.
אם הילד משתטח על הריצפה בקניון כי הוא רוצה שאקנה לו גלידה למרות שהחלטתי שהוא כבר טחן מספיק ממתקים להיום, או אם הוא זורק צעצועים לכל עבר כי הוא הפסיד במשחק, אנחנו נוטים לפצוח בנאומים ארוכים שמסבירים לילד את משנתנו החינוכית מתוך תקווה גדולה שהוא יתעשת, יבין את ההיגיון שבדברינו ויאמר "אמא, את צודקת, אני באמת לא צריך עכשיו עוד גלידה". 🤣
בואו ננחת רגע מהפנטזיה שלנו ונפנים שזה לא קרה אף פעם באף בית וגם לא יקרה אצלנו.
לא בגלל שהילדים שלנו לא אינטליגנטים ולא מסוגלים להבין את דברי החוכמה שאנו אומרים להם, אלא בגלל שברגע שבו הם כועסים, מתוסכלים, עצובים, הם ממש לא פנויים להסברים ההגיוניים שלנו!
לכן, ברגע האמת, כשהילד בהתקף זעם, זה לא הזמן לחינוך!
מה עושים כשהילד בהתקף זעם או בכי?
כשהילד בהתקף זעם, שרוע על הרצפה וזורק דברים לכל עבר זה הזמן בו אתם צריכים ויכולים לעשות רק 2 דברים:
הראשון – זה זמן לאמפטיה – "אני מבינה שאתה רוצה גלידה, אבל אני לא אקנה לך עכשיו"
השני- זה הזמן לאכוף את הגבול שהצבתם – לא לקנות, גם אם הוא ממש עצוב וכל האנשים בקניון עכשיו מסתכלים עליכם ומצקצקים "איזו אמא רעה". שיצקצקו! אם הילד ידע שהלחץ החברתי משפיע עליכם הוא ישמור את הסצנות תמיד למצבים הללו!
מה יעזור לי לא להכנע ללחץ?
כדי שנוכל להיות במקום הזה – האמפטי והשומר על הגבולות – אנחנו חייבים קודם כל להבין:
- הוא לא עושה לי דווקא – או כמו שאומרים – זה לא נגדי זה בעדו! ברגע שאבין שהוא באמת רוצה באותו רגע את הגלידה והבכי שלו נובע מתסכול על כך שהוא לא מקבל את מבוקשו, אני אהיה פנויה לתגובה אמפטית ולא כועסת. אל תתבלבלו – אמפטיה אין פירושה למנוע ממנו את התסכול! אמפטיה אומרת שאני מבינה את המצוקה שלו, לא מבטלת אותה ("תפסיק לעשות הצגות") ושאני לא כועסת.
- אני צריכה קודם להגדיר לעצמי מה הם הגבולות שחשובים לי – אם עשיתי עם עצמי חושבים, רגע לפני שאמרתי "לא!" והבנתי עם עצמי למה חשוב לי לשמור על הגבול הזה, אז יהיה לי הרבה יותר קל לאכוף אותו וגם לילד לקבל אותו. (מוזמנים לקרוא עוד על הצבת גבולות באופן יעיל בפוסט על גבולות)
מתי זה זמן מתאים להסביר לילד?
את החינוך וההסברים צריך לשמור לזמן בו הילד פנוי להקשיב.
תחשבו על עצמכם, אתם בעצבים על משהו (הבוס בעבודה, הילדים, כל דבר אחר) ועכשיו בן הזוג יבוא ויסביר לכם שאתם סתם כועסים, שבעצם זה לטובתכם.
במקרה הטוב לא תהיו פנויים להקשיב במקרה הפחות טוב כדאי שהוא יתפנה לכם מהעיניים לכמה שעות 😜
אותו הדבר עם הילדים שלנו. כשהם בעיצומו של התקף זעם / בכי, הם לא פנויים להקשיב. כל מה שנאמר במקרה הטוב לא יקלט ובמקרה הפחות טוב רק יתדלק אותם יותר.
לכן, אם זה משהו שאתם צופים מראש שיקרה, הקדימו תרופה למכה ודברו על כך עם הילד.
הסבירו את הסיבה לגבול שאתם מציבים, לא בכעס, לא ב"הורדת ידיים". נהלו איתו שיחה, לא ויכוח או מאבק, הקשיבו למה שיש לו לומר, אם לילד יש שאלות תתייחסו בכבוד וברצינות לשאלות והטיעונים שלו. אולי תגלו שהוא העלה טיעונים שלא חשבתם עליהם ואשר ישנו את דעתכם? במקרה כזה זה בסדר גמור לומר לו "אתה יודע, העלית טיעונים שלא חשבתי עליהם, אני אחשוב על זה עוד קצת ואעדכן אותך מה החלטתי". אם לא הצלחתם לשכנע אותו זה גם בסדר! בסוף אתם ההורים ואתם קובעים וזה הרגע לומר "שמעתי את מה שאמרת ועדיין אני חושבת שזה מה שצריך להיות ומכיוון שאני אמא שלך ואני אחראית עליך, זה מה שיהיה".
מה עושים כשנתקלים במצב לא צפוי?
הלוואי ויכולנו לצפות מראש את כל המצבים בהם ניתקל. אבל החיים חזקים מהכל ולא תמיד אנחנו יכולים לצפות הכל.
אם הופתעתם ונתקלתם במקרה שלא צפיתם מראש / לא הכנתם את הילד אליו – פשוט הציבו את הגבול בלי כעס, בלי כוחנות, בלי השפלה ובלי חפירות – זיכרו, הילד לא פנוי להקשיב לכם! אמרו פעם אחת את הטיעון שלכם וזהו, עכשיו הזמן לאכוף את הגבול שהצבתם.
אז אם אני אעשה את כל זה הילד ישתף פעולה ולא ישתטח יותר על הרצפה?
נקודה אחרונה לסיום – אל תצפו שאם עשיתם את כל ההכנה הילד לא יתאכזב, יכעס, יבכה. זה אמנם מקטין את הסיכויים אבל זה לא מונע.
מותר לילד להתאכזב!
מותר לו לכעוס!
מותר לו לבכות!
גם אם אתכם יעצור שוטר על נסיעה במהירות מופרזת אתם תתבאסו. זה שידעתם שזה מה שיכול לקרות לא מונע מכם את הבאסה.
אל תראו לו שאתם מאוכזבים ממנו. אל תהפכו את זה למוקד של מאבק.
ככל שתתמידו בכך, ככל שהילדים שלכם יבינו שאתם עומדים במילה שלכם, לא נכנעים ללחץ שלהם אבל גם לא נכנסים איתם למאבק, כך ההתפרצויות הללו ילכו ויעלמו.
לא סגורים איך לעשות את זה?
דברו איתי.
שתהיה לכולנו חופשה מהנה וחזרה ברוכה ומוצלחת לשנת לימודים חדשה.