הצבת גבולות
הילדים מתווכחים על כל דבר
הוא כל הזמן מתווכח איתי על כל דבר!"
בואו לא נתבלבל, הם לא מתווכחים! אנחנו מתווכחים!
הם בסה"כ מתנהגים כמו שילדים אמורים להתנהג – לבחון את הגבולות, לנסות להשיג כמה שיותר שליטה על חייהם, להשיג את תשומת ליבנו – כל מקרה והמטרה שלו או כל המטרות יחד.
למה הם לא עושים מה שאני מבקשת?
"אבל אני מבקשת שוב ושוב והם לא עושים!"
ראשית בואו נזכר מהי ההגדרה של בקשה – לפי המילון בקשה היא פנייה מילולית לאחר, על מנת שזה יבצע פעולה או ייתן מידע למבקש, מתוך בחירה חופשית, כלומר לא מתוך פחד או אשמה, ובאופן שמאפשר לו לסרב ללא השלכות מאיימות לגביו.
זאת אומרת, שאם אנחנו מבקשים מהם לעשות משהו והם מסרבים ואנחנו מתאכזבים / כועסים – הבעיה היא אצלנו לא אצלם. כי אם אני מבקשת אני צריכה להבין שבקשה היא בסך הכל בקשה – מותר לסרב לי.
לעומת זאת, אם אני דורשת שהילד יעשה משהו אני צריכה לוודא שזה משהו שיש לי את הרצון והיכולת לאכוף. אם אני לא יכולה לאכוף, רצוי מראש שלא אדרוש אלא אשנה את הפניה שלי לבקשה ואקח בחשבון סירוב ואהיה מוכנה לכבד את הסירוב!
למה בכלל צריך גבולות?
דמיינו שמנהל הבנק שלכם מתקשר ואומר לכם "אתם יכולים למשוך כמה כסף שאתם רוצים מהבנק, אבל אם תעברו את הגבול החשבון יחסם" – תרגישו מבולבלים נכון? הרי הוא לא הגדיר לכם מהו הגבול – הוא נתן לכם יד חופשית אבל איים בחסימה.
באותה מידה בוודאי הייתם מתרעמים אם שוטר היה עוצר אתכם ושולל את רשיונכם ל 30 יום כי "עברתם את המהירות המותרת" למרות שאף אחד לא הגדיר מעולם מהי.
מהצד השני תדמיינו שאתם מוזמנים למסיבת ריקודים על גג מגדלי עזריאלי אבל לגג אין מעקה – סביר להניח שלא תרגישו חופשי להסתובב ולרקוד על כל שטח הגג אלא תגבילו את עצמכם למרכז הרחבה ותוודאו כל הזמן שאתם לא מתרחקים ממנה.
באותו אופן מרגישים ילדים שלא מציבים להם גבולות.
מצד אחד הם מרגישים חוסר צדק כאשר אנו מתפרצים עליהם בכעס "עברת כל גבול!" כאשר מעולם לא סיפרנו להם מהו הגבול.
מהצד השני הם מרגישים חוסר ביטחון "לנוע במרחב" של החיים – להתנסות בדברים – כי הם מרגישים שאין את הגבול שישמור עליהם.
הגבול עבור הילדים הוא אנחנו – ילדים צריכים לדעת שאנחנו שם עבורם שמים את הגבול שיגן עליהם ובתוכו הם יכולים לבחון את יכולותיהם.
איך יראו החיים שלנו ללא גבולות?
קצת קיצוני אבל סרטון נחמד שמראה חיים בבית ללא גבולות
שיטת הרמזור להצבת גבולות
בכל משפחה צריכים להיות 3 תחומי התנהגות – כמו ברמזור:
התחום הירוק – כמו ברמזור – הוא התחום בו אני אומרת לילד "אתה חופשי לעבור" או במילים אחרות – יש לך חופש מלא לעשות מה שמתאים לך. אתה תבחר אם להפגש עם חבר או לא, אם לשחק בפאזל או בלגו ואפילו אם להכין שיעורי בית או לא, אם ללבוש מעיל או ללכת בלי.
כמובן שכמו כל דבר בחיים, לבחירה של הילד עשויה להיות תוצאה טבעית – אם הוא יבחר לא להכין שיעורים, הוא יצטרך להתמודד עם המורה (או שלא, אם המורה לא בודקת), אם היא לא תקח מעיל ייתכן שתרטב / יהיה לה קר, אבל! הבחירה מבחינתי היא של הילד בלבד והוא יצטרך להתמודד עם התוצאה.
אם נקפיד מצד אחד להמנע מ"לתקן" עבורו את המצב (לצאת מהעבודה להביא לו מעיל כי הוא התקשר מביה"ס שקר לו) ובאותה מידה לא "לחנך" אותו ("אמרתי לך! בפעם הבאה תקשיב לי!"), הילד ילמד מה כדאי לו לעשות להבא.
אם נתערב – בין אם על ידי זה שנרוץ "לחלץ" אותו או ננזוף בו, הילד לא ילמד כלום וימשיך באותה הדרך – בין כי יהיה לו נוח להפעיל אותנו או בין כי הוא ירגיש שהוא במאבק כוחות ולא ירצה לוותר.
התחום האדום – גם כן כמו ברמזור – אומר "עצור!". אלו המקומות בהם אנחנו אומרים לילדים – "את זה לא עושים! זה קו אדום!". אם תבדקו אתם תראו כי אלו המקומות שלרוב בהם אין לנו שום ויכוח עם הילדים – באופן "מפתיע" הילדים לא מתווכחים איתנו על חגירת חגורות בטיחות ברכב, על הליכה בבוקר לביה"ס וכולי.
אל תטעו, זה לא בגלל שהם שותפים לדעתנו כי זה חשוב (אולי כשהם יגדלו הם יהיו, אבל בטח לא בהתחלה). זה בגלל שאנחנו שלמים עם עצמנו לגבי הגבול הזה. וכשאנחנו שלמים עם עצמנו ואין לנו רגשות אשם נוסח "אולי הוא יכעס עלי" או "הוא מסכן / הוא לא מסוגל", אז המסר שאנו מעבירים לילדים הוא מאוד ברור והילדים החכמים שלנו קולטים אותו מיד וחוסכים לעצמם אנרגיה מיותרת בויכוח.
בחיים חשוב שיהיו לנו כמה שפחות תחומים אדומים וכמה שיותר ירוקים. מכירים את הביטוי Choose your battles? זה בדיוק זה! אי אפשר כל היום להיות שוטרים של הילדים – ילדים שגדלים ללא מרחב תנועה יחפשו למרוד. מצד שני גבולות חשובים כך שאי אפשר לוותר לגמרי על הקווים האדומים, הם הביטחון של הילדים שלנו.
מה לגבי התחום הצהוב?
התחום הצהוב הוא התחום בו אנו נותנים לילד מרחב בחירה בתוך גבולות שמקובלים עלינו. זה המקום בו אנו פתוחים להקשיב לצרכי הילד, לשמוע את דעתו, לאפשר לו בחירה בין מספר אפשרויות וכולי – הכל כמובן בהתאם לגילו.
בתחום הזה בד"כ נמצא דברים כמו "אתה רוצה חביתה או סלט לארוחת הערב?", "אתה רוצה קודם להכין שיעורים או קודם להתקלח?" "את רוצה ללכת לחברה או שנלך לבריכה?" "את רוצה להשאר במסיבה עד 12, אני אמרתי עד 10, את חושבת ש 11 זו שעה שתוכלי לחיות איתה?" ועוד ועוד.
ילדים ובוודאי מתבגרים, מחפשים להרגיש שליטה בחייהם, חשוב להם לדעת שדעתם נשמעת, לכן חשוב לתת מקום כמה שיותר רחב לתחום הצהוב.
שיטת הרמזור להצבת גבולות
בכל משפחה צריכים להיות 3 תחומי התנהגות – כמו ברמזור:
התחום הירוק – כמו ברמזור – הוא התחום בו אני אומרת לילד "אתה חופשי לעבור" או במילים אחרות – יש לך חופש מלא לעשות מה שמתאים לך. אתה תבחר אם להפגש עם חבר או לא, אם לשחק בפאזל או בלגו ואפילו אם להכין שיעורי בית או לא, אם ללבוש מעיל או ללכת בלי.
כמובן שכמו כל דבר בחיים, לבחירה של הילד עשויה להיות תוצאה טבעית – אם הוא יבחר לא להכין שיעורים, הוא יצטרך להתמודד עם המורה (או שלא, אם המורה לא בודקת), אם היא לא תקח מעיל ייתכן שתרטב / יהיה לה קר, אבל! הבחירה מבחינתי היא של הילד בלבד והוא יצטרך להתמודד עם התוצאה.
אם נקפיד מצד אחד להמנע מ"לתקן" עבורו את המצב (לצאת מהעבודה להביא לו מעיל כי הוא התקשר מביה"ס שקר לו) ובאותה מידה לא "לחנך" אותו ("אמרתי לך! בפעם הבאה תקשיב לי!"), הילד ילמד מה כדאי לו לעשות להבא.
אם נתערב – בין אם על ידי זה שנרוץ "לחלץ" אותו או ננזוף בו, הילד לא ילמד כלום וימשיך באותה הדרך – בין כי יהיה לו נוח להפעיל אותנו או בין כי הוא ירגיש שהוא במאבק כוחות ולא ירצה לוותר.
התחום האדום – גם כן כמו ברמזור – אומר "עצור!". אלו המקומות בהם אנחנו אומרים לילדים – "את זה לא עושים! זה קו אדום!". אם תבדקו אתם תראו כי אלו המקומות שלרוב בהם אין לנו שום ויכוח עם הילדים – באופן "מפתיע" הילדים לא מתווכחים איתנו על חגירת חגורות בטיחות ברכב, על הליכה בבוקר לביה"ס וכולי.
אל תטעו, זה לא בגלל שהם שותפים לדעתנו כי זה חשוב (אולי כשהם יגדלו הם יהיו, אבל בטח לא בהתחלה). זה בגלל שאנחנו שלמים עם עצמנו לגבי הגבול הזה. וכשאנחנו שלמים עם עצמנו ואין לנו רגשות אשם נוסח "אולי הוא יכעס עלי" או "הוא מסכן / הוא לא מסוגל", אז המסר שאנו מעבירים לילדים הוא מאוד ברור והילדים החכמים שלנו קולטים אותו מיד וחוסכים לעצמם אנרגיה מיותרת בויכוח.
בחיים חשוב שיהיו לנו כמה שפחות תחומים אדומים וכמה שיותר ירוקים. מכירים את הביטוי Choose your battles? זה בדיוק זה! אי אפשר כל היום להיות שוטרים של הילדים – ילדים שגדלים ללא מרחב תנועה יחפשו למרוד. מצד שני גבולות חשובים כך שאי אפשר לוותר לגמרי על הקווים האדומים, הם הביטחון של הילדים שלנו.
מה לגבי התחום הצהוב?
התחום הצהוב הוא התחום בו אנו נותנים לילד מרחב בחירה בתוך גבולות שמקובלים עלינו. זה המקום בו אנו פתוחים להקשיב לצרכי הילד, לשמוע את דעתו, לאפשר לו בחירה בין מספר אפשרויות וכולי – הכל כמובן בהתאם לגילו.
בתחום הזה בד"כ נמצא דברים כמו "אתה רוצה חביתה או סלט לארוחת הערב?", "אתה רוצה קודם להכין שיעורים או קודם להתקלח?" "את רוצה ללכת לחברה או שנלך לבריכה?" "את רוצה להשאר במסיבה עד 12, אני אמרתי עד 10, את חושבת ש 11 זו שעה שתוכלי לחיות איתה?" ועוד ועוד.
ילדים ובוודאי מתבגרים, מחפשים להרגיש שליטה בחייהם, חשוב להם לדעת שדעתם נשמעת, לכן חשוב לתת מקום כמה שיותר רחב לתחום הצהוב.
איך מגדירים גבולות?
ראשית זכרו שאין טבלה של נכון ולא נכון לגבי כל אחד מהתחומים – אדום, צהוב וירוק – כל משפחה והגבולות שלה, מה שמתאים לה.
אז מה עושים?
שלב ראשון
שבו והכינו לכם רשימה של הקווים האדומים שלכם – מה מבחינתכם יהרג ובל יעבור. שימו לב שאתם לוקחים בחשבון את מה אתם מוכנים ויכולים לאכוף במידת הצורך! אין טעם להכניס לקווים האדומים דברים שאין לכם יכולת לאכוף – אתם רק מלמדים את הילדים שלמילה שלכם אין שום ערך.
הסוד הוא בגמישות
גמישות אין פירושה "היום אסור כי יש לי כוח ומחר מותר כי אין לי כוח", זו לא גמישות אלא חוסר גבולות. גמישות אומרת שהגבול "מתקדם" בהתאם לילדים, זאת אומרת שככל שהילדים גדלים והצרכים והיכולות שלהם משתנים, כך הגבול מותאם.
לדוגמה – לילד בן 3 אפשר לקבוע שמקלחת כל יום היא קו אדום (אם זה מתאים לכם כמובן)- כי אז במידה והוא לא רוצה להכנס להתקלח, אני יכולה לקחת אותו ולקלח אותו, אבל לנער בן 13 זה גבול לא רלוונטי (מקווה מאוד בשבילכם שלא!) לכן אין טעם שאציב אותו ככזה.
שלב שני
אחרי שהכנתם רשימה כזו בדקו עם בן/בת הזוג שלכם שהיא מקובלת על שניכם. חשוב שיהיה תאום בין ההורים על הגבולות. זה לא אומר שאתם חייבים לחשוב אותו הדבר, זה אומר שאתם צריכים לכבד אחד את דעתו של האחר ולהציב חזית אחידה, בנושא הזה, מול הילדים.
אתם בהחלט יכולים, במקומות בהם זה מקובל על שניכם, שיוגדר מהו הגבול עם אמא ומה הגבול עם אבא אבל חשוב שהילדים ידעו מה הגבול כאשר שניכם נוכחים! אל תשאירו להם להיות אלה שצריכים לבחור צד!
שלב שלישי
אל תצפו שהילדים ינחשו לבד את הגבולות ואל תצפו שהם לא ינסו לחצות אותם! ילד בריא בנפשו ינסה לבדוק את הגבול.
לכן השלב האחרון לא פחות חשוב – דאגו לעדכן את הילדים מהם הקווים האדומים שהחלטתם עליהם.
את הגבול מספיק לומר פעם אחת – הילדים שלכם חכמים ומבינים, אין שום טעם לחזור עליו שוב ושוב ובוודאי שלא "להתווכח" עליו.
זכרו!
אבל הגבול הוא שלכם לא של הילד ולכן החובה לשמור עליו מוטלת עליכם.
ספרו לי – איזה אזור יותר רחב אצלכם – האדום, הצהוב או הירוק?
בתמונה – ילדה שנתקלה ב"גבול" בלתי עביר 
עוד בלוג מצויין ומאוד מאוד רלוונטי שלך, הילה! רצה להראות לבעלי. 😊❤
עינב יקרה,
שמחה לשמוע שאהבת.
מוזמנת לשתף בתגובות של הבעל 🙂