מאבקי שליטה - אוכל
כשהילד לא רוצה לאכול
כילדה הייתי הסיוט של כל אמא פולניה (או מרוקאית במקרה שלי)
הרי מה הכי מטריד כל אמא מהרגע שהילד שלה נולד?
שיאכל!
ואני לא אכלתי כלום!
רוצים לדעת מה זה כלום?
אכלתי, כפי שההורים שלי נהגו לומר, רק "אוכל מכובס" – אף טיפת צבע!
שום פרי
שום ירק
לא מתובל
חס וחלילה בלי בצל, בלי פטרוזיליה
שניצל היה הצבע היחיד שהכנסתי לפה (וגם הוא רק אם הוא בלי אף גיד/שומן ועשוי דק דק כמו שאני אוהבת) וכמובן שוקולד.
מה ההורים שלי לא ניסו? שום דבר לא הועיל.
מתי אין לנו שום שליטה על הילד?
תזכרו! יש 3 דברים בהם אף אחד לא יכול לשלוט על האחר –
מה הוא יכניס לפה, אילו מילים יצאו לו מהפה וכמובן שליטה בצרכים.
ילדים מוכנים לשלם מחיר כבד מאוד ובלבד שיחושו שליטה בחייהם. אם הם ירגישו שאין להם שליטה במקומות אחרים הם עלולים לגרור את המאבק לאחד או יותר מהשדות הללו. כי במקומות הללו להורה, לא משנה כמה יתאמץ, אין שליטה על הילד.
ככל שנלחץ יותר כך הילד יתבצר בסירובו
לפני כעשור זכיתי ב 1000 ₪ לקניות בטויז אר אס בתוכנית הרדיו של טל ואביעד. הנושא של התוכנית היה אוכל והם ביקשו ממאזינים לספר על "השקרים שאנחנו מספרים לילדים כדי לגרום להם לאכול". סיפרתי כי בתור ילדה שלא אכלה כלום והאוכל היה נושא למאבק בלתי פוסק, קיבלתי החלטה, עוד לפני שהפכתי לאמא בעצמי, כי אני עם הילדים שיהיו לי לא אריב על אוכל!
אז בכל פעם שהייתי מבשלת משהו שידעתי שיגרום לבנות לעקם פרצוף (למשל במיה) לא אמרתי כלום. הבנות באופן טבעי הריחו את הסיר על האש ובאו לרחרח ואז התחיל תסריט שהיה פחות או יותר קבוע:
הבנות: "אמא מה זה?"
אני (בטון תמים): "אה, זה משהו בשביל אבא ובשבילי"
הבנות (מתחילות להסתקרן): "כן, אבל מה זה?"
אני (ממשיכה את המשחק): "עזבו זה לא יהיה לכן טעים, זה רק לנו".
הבנות- שכבר הכירו את התסריט מפעמים קודמות: "נו אמא, את סתם אומרת"
אני – לא נשברת וממשיכה את המשחק: "באמת, זה לא יהיה לכן טעים"
ואז..
הבנות: "אני רוצה לטעום!"
ביותר מ 90% מהמקרים הן גם הכתירו את האוכל כטעים וביקשו עוד, וגם אם לא, הן לפחות ניסו.
גם בתקופות בהן אחת מהן פתחה בשביתת רעב והכריזה "כרעם ביום בהיר" שפתאום היא לא אוהבת קציצות (שאתמול היא עוד אכלה בשמחה) לא נשברתי. לא הסרתי אותן מהתפריט אבל גם לא שידלתי ובוודאי לא ניסיתי להכריח אותה לאכול. אחרי שנתיים (כן! שנתיים!!) כשהיא ראתה שאני לא נכנסת איתה למאבק על האוכל, הקציצות חזרו לצלחת באותה פתאומיות שבה הן יצאו.
מאבקים שנועדו לכישלון
הטיפ הכי חשוב שאני יכולה לתת לכם הוא – אל תכנסו עם הילדים למאבק בדברים האלה:
לא במה הם יאכלו
לא בשליטה בצרכים (פיפי/קקי)
לא על מה שהם אומרים
כי אם יש דבר אחד שאני יכולה להבטיח לכם – בסוף הם תמיד, אבל תמיד, ינצחו אבל המחיר שהם ישלמו הוא לא מחיר שאתם רוצים עבורם.
איך גורמים לילד לאכול?
אז מה כן עושים? איך אני אגרום לילד שלי לאכול?
בואו נתחיל מכך שנפסיק לנסות "לגרום" לו לאכול. נזכור שזה לא בשליטתנו אלא בשליטתו.
נמשיך להכין את אותם הדברים – אם בתפריט השבועי תמיד היו קציצות, נמשיך להכין אותן, לא נוציא אותן מהתפריט רק בגלל שהוא לא אוהב, אבל נדאג שבכל ארוחה תהיה לפחות מנה אחת שאנחנו יודעים שהוא מוכן לאכול – זו יכולה להיות הפחממה או מנת ירק.
הקפידו לאכול יחד עם הילדים, אם לא שניכם בבית בזמן הארוחה, אז מי שנמצא שישב לאכול איתם. דוגמה אישית חשובה מאוד. ילדים אוכלים יותר טוב, כשאנחנו איתם, זה גם זמן מצויין לשיחה, אבל זה כבר נושא אחר. תגישו לשולחן את כל המאכלים ותציעו אותם, לילד כמו שאתם מציעים לכולם: "אמא, להגיש לך סלט? עוף?, עדי, להגיש לך סלט? עוף?" באותו הטון שתציעו לבן הזוג / לשאר הילדים, כך תציעו גם לאותו ילד שלא אוכל. אל תדלגו עליו בגלל שאתם יודעים שהוא לא אוהב, אל תתרגשו אם הוא יענה "אבל את יודעת שאני לא אוהב!!" אמרו ברוגע "הכל בסדר, אני רק מציעה", בלי כעס, בלי לנסות לשכנע! "אבל כדאי לך, זה בריא, אולי תנסה?" בלי מבט מאוכזב, בלי טון זועף. הילדים שלנו רגישים לכל הניואנסים הללו ויקלטו אותנו בשנייה. אם תכניסו את סממני המאבק הללו לתוך הארוחה, המאבק ימשיך. אם הילד יבחר לאכול רק את הפסטה ולא את הבשר, אל תדאגו שהילד אוכל "רק פחממות", הרי אם תריבו איתו זה לא ישתנה אבל אם תשחררו בסוף המגוון יגדל. תזכרו שמה שיותר חשוב ברגע זה הוא לעזור לילד לשחרר את המאבק. הילד לא מודע לכך שהוא נאבק בכם, אין לו את התובנה הזו ולכן לחשוב שהוא עושה דווקא או לדבר להגיון שלו, לא יעזור.
להכין לכל ילד את מה שהוא רוצה
הורים אומרים לי – "אז אני אכין לו מה שהוא אוהב וזהו. הכי חשוב שיאכל בריא".
זה אמנם מאוד מפתה אבל אל תכינו לו מנות אחרות במיוחד עבורו, אפשר מידי פעם, אבל לא כשגרה, זה יתיש אתכם ויוציא מכם רגשות תסכול שאסור שיכנסו לשולחן כי אז הנזק רב על התועלת. אתם לא מסעדה ואין סיכוי שתעמדו בתפריט מגוון לכל ארוחה, מה יקרה אם ילד אחר יחליט שיש לו מאכלים אחרים שהוא מוכן/ לא מוכן לאכול? תכינו כל יום 3 מנות בשריות שונות? יום אחרי יום במשך חודשים ושנים? 99% מההורים לא יעמדו בזה, לכן, וותרו על כך מראש כי זה רק יקבע את הדפוס.
הילד מתעקש ש"אין לי מה לאכול"?
אמא שלי תמיד אמרה שבבית שבו יש אוכל אף ילד לא מת מרעב. תזכרו את המשפט הזה כשאתם מרחמים עליו ורוצים לרוץ להכין לו את המנה שהוא אוהב. אמרו לו בנחת שהוא מוזמן לבחור ממה שיש בשולחן או לקחת משהו אחר בריא – גבינה, ביצה, פרוסת לחם, אבל לא ממתק או קינוח כי קינוח אוכלים בסוף הארוחה. אל תעצרו הכל ותכינו לו משהו אחר, אם הוא קטן תגישו לו משהו זמין ופשוט ואם הוא גדול מספיק לקום ולקחת בעצמו, תנו לו לעשות זאת.
ממתק זה לא אוכל
מכירים את האמירה – "לא אכלת אז אין קינוח"?
אז נכון ש"ממתק זה לא אוכל", אבל אל תתנו את קבלת הקינוח במה שהוא אכל או לא אכל בארוחה, קינוח הוא לא פרס ולא דרך להעניש אותו על מה שהוא אוכל. הסבירו שקינוח אוכלים במידה (כל בית והמינון שלו) ולכן אם הוא עדיין רעב הוא לא יכול לקחת עוד מנה של קינוח אלא לחפש משהו בריא אחר לאכול. אל תתרגשו מבכי, צעקות או עצבים של הילד, תזכרו שהבחירה היא שלו, אתם שם כדי להציב לו את הגבול שהוא כל כך זקוק לו.
זה קשה, אני יודעת, אבל אם תקחו נשימה עמוקה ותתאזרו בסבלנות זה יקרה. זה יכול לקחת הרבה זמן, תלוי בהתקבעות המאבק עם הילד, בעקשנותו ובגילו, אבל אם תקפידו על הכללים – בסוף התוצאה תגיע.
כתבו לי – איפה אתם מוצאים עצמכם נאבקים עם האוכל ומה הדרכים שלכם להתמודד עם זה?
בתמונה ילדה שהמאכל הצבעוני היחיד שהסכימה לאכול היה שוקולד.