דאגה הורית
לדאוג שלא יקרה להם כלום
ראיתם פעם את הסרט "נמו"?
השבוע פנתה אלי אמא מודאגת שרצתה שאומר לה מה לעשות במקרה הבא (הפרטים כמובן שונו כדי לשמור על פרטיותה)-
הבת שלה בת 12 שחקנית שח-מט מחוננת מרגישה שקבוצת השח של בני גילה לא מספיק מאתגרת והמדריך הזמין אותה להצטרף לקבוצה הבוגרת של בני 15-18 (מעורבת בנים ובנות).
האמא חוששת – "אולי מישהו שם יפגע בה? נערים בני 18 יש להם מחשבות אחרות בראש"
השיחה הזו הזכירה לי קטע מהסרט נמו בו בר-דג, אבא של נמו, שדמותו בסרט היא של אב חרד, מנהל שיחה עם דוגי (לא בטוחה שזה שמה באמת אבל תזרמו איתי), שהיא איך לומר, חסרת דאגות, אומרת כל מה שהיא חושבת.
הדיאלוג ביניהם מגיע כשבר-דג המודאג מחליט סוף סוף לאזור אומץ ולתת לנמו ללכת לביה"ס וזה הולך בערך כך:
בר-דג, בקול הורי מלא דאגה "אני לא רוצה שיקרה לו שום דבר"
דוגי בתגובה, בקולה המתוק עם נימה של תהייה מלאה תום "אבל אז שום דבר לא יקרה לו"
המחיר של הגנת יתר על הילדים
לא הבנתם?
קחו שניה לקרוא את המשפט הזה שוב.
הבנתם?
מרוב שאנחנו רוצים לעטוף את הילדים כדי שלא יקרה להם שום דבר, רע כמובן, אנחנו עלולים לגרום לכך שלא יקרה להם שום דבר, ואז הם יחמיצו גם ובעיקר את הדברים הטובים.
חנן בן ארי סיכם את זה מצויין בשיר המרגש שלו "אמן על הילדים", כל פעם שאני שומעת את המילים
"אני לא אספיק להגיע, לשמור, להציל, להושיע
לספוג במקומם ת'קליע, אוי כמה הלב הוא פגיע"
אני מרגישה שהוא קרא אותי כמו ספר פתוח וכתב את מה שאני מרגישה כל פעם מחדש.
כי מי מאיתנו כהורה לא חווה לפחות פעם בשבוע (רציתי לומר פעם ביום או פעם בשעה אבל נשמור על פאסון) חשש קל, שלא לומר פחד שלא לומר חרדה לשלומו של הילד?
זה מתחיל בדברים הכי קטנים כשהם עוד ממש צעירים – לתת להם ללכת בלי יד כי מה יקרה "אם הם יפלו ויקבלו מכה?" אני זוכרת עד היום איך הלב שלי כאב בכל פעם שהבת שלי נפלה וקיבלה מכה כשהיא רק למדה ללכת.
לתת להם לטפס על שרפרף כדי לשטוף ידיים לבד
לתת להם להחזיק לבד מזלג – "ואם זה יכנס להם לעין?" שלא לדבר על לחתוך סלט
לחצות כביש
ללכת לחוג לבד
לחזור בלילה מחברה
לנסוע באוטובוס לעיר אחרת
לצאת לטיול של תנועת הנוער ולישון בשטח בלי אמא
לנהוג בלי מלווה
גיוס לצבא, טירונות…
יכולתי להמשיך עוד ועוד, הרי זה לא נגמר אף פעם, אבל נראה לי שהבנתם את הרעיון – בכל שלב בחיים, הילדים שלנו יעמדו מול מצבים שבהם יש סיכון כלשהו.
האיזון בין הדאגה ההורית והצורך בעצמאות
לא סתם אומרים "ילדים קטנים דאגות קטנות ילדים גדולים דאגות גדולות", כי ככל שהם גדלים היכולת שלנו לעטוף אותם בכל רגע נתון הולכת ופוחתת ויחד איתה גדלה הדאגה – ואם הם לא יסתדרו? ואם יקרה להם משהו?
אני זוכרת את היום שהבת שלי חזרה מרכיבה על אופניים עם חתך בסנטר, הלב שלי נצבט, הרגשתי כאילו אני היא זו שנחתכה, רציתי לומר לה שאף פעם יותר לא תעלה על האופניים. אבל לא עשיתי את זה, נשמתי, חיבקתי, לקחתי אותה למרפאה להדביק את החתך, דיברנו על איך זה קרה ואם יש משהו שהיא יכולה לעשות בפעם הבאה כדי שאולי זה לא יקרה (לא היה 😱) והתפללתי שזה הכי גרוע שיקרה לה אי פעם.
כל ספורטאי תחרותי וכל יזם יאמר לכם שאין סיכוי להצלחה ולמידה בלי סיכון ולהפך – בכל סיכון יש סיכוי להצלחה ובוודאי ללמידה.
אם נחזיק לילד את היד לנצח כדי שהוא אף פעם לא יפול הוא הרי לא רק לא ילמד ללכת בכוחות עצמו, הוא גם ילמד, באופן תת הכרתי כמובן, שהוא לא מסוגל, שהוא חייב את היד של אמא שלו כדי לשרוד.
היינו רוצים לעטוף אותם לנצח או לפחות עד שנהיה בטוחים ב 100% שהם מוכנים ושום דבר לא יקרה להם – אבל האם יש באמת אפשרות כזו? מה המחיר שהילד ישלם על חוסר התנסות?
אז נכון, לא ניתן לילד קטן לחצות כביש לבד לפני שתרגלנו איתו שוב ושוב ושוב ושוב חציה נכונה, כללי זהירות בכביש ולמדנו יחד איתו את הנתיב הכי בטיחותי. ועדיין, ברגע מסוים נצטרך לשחרר ולתת לו לחצות לבד, מתוך אמונה שציידנו אותו בכל הכלים הדרושים ויש לו את היכולת והמסוגלות להצליח, אחרת הוא לנצח ישאר תלוי בנו.
איך יודעים מתי לאפשר לילד להתנסות?
אני אתחיל מהסוף – אין נוסחת קסם ואין תשובה אחת נכונה. ההחלטה אם כן או לא, הקצב בה זה יקרה, התיזמון, כל אלה כמובן משתנים מהורה להורה ומילד לילד, אין כאן נכון או לא נכון ובוודאי לא כלל אצבע שניתן לקבוע. אבל יש כן כמה דברים שיכולים לעזור לכם להגיע לתשובה הנכונה עבורכם.
אז מה כן אפשר לעשות?
ראשית, לנשום עמוק, להרגיע את המחשבות על כל האסונות שיכולים לקרות ולתת מקום לחשיבה שקולה ורציונלית.
הנה כמה שאלות שכדאי שתשאלו את עצמכם
- מה הסיכון? מה אתם באמת, עמוק בפנים מפחדים שיקרה? זה המקום להיות כנים עם עצמכם ולהתמודד עם הפחדים הכי כמוסים שלכם. האם יש בהם הגיון או שהם נובעים מחוויות ואמונות שהושרשו בכם? האם יש מקום לאמונות הללו או שהגיע הזמן להפרד מהן ולא להעביר אותן הלאה לילדיכם?
- האם זהו סיכון שאפשר או צריך לקחת? האם מדובר בחיים ומוות או "רק" בחוויה לא נעימה שניתן להתגבר עליה?
- מה אני יכולה לעשות כדי לצמצם למינימום (תזכרו שזו לא פוליסת ביטוח – זה אף פעם לא לאפס) את הסיכון? אילו דברים אני יכולה ללמד את הילדה שלי כדי שהסיכון לפגיעה יפחת? מה אני יכולה לעשות כדי ליצור לילד שלי סביבת התנסות בטוחה יותר ועדיין מאפשרת?
- מה הרווח שהילד יכול לקבל מההתנסות הזו? אילו יכולות הוא ירכוש בעקבותיה? אילו צדדים באישיות שלו יחוזקו בעקבות כך? מה זה יעשה לתחושת הערך והמסוגלות שלו?
- מה הוא יפסיד אם הוא לא יתנסה בכך? האם הוא יחוש חסר יכולת? שהעולם הוא מקום מסוכן? או שהוא יהיה מנודה חברתית?
- האם אני חושב שהילד שלי בשל? האם יש בו את האחריות, שיקול הדעת, היכולת המוטורית והשכלית הדרושות?
רק אחרי שנענה לעצמנו על השאלות נוכל לקבל החלטה שקולה שמתאימה לנו ולילד שלנו
צריכים עזרה?
אני כאן