הבנתי אותה כל כך – לפני שנים, כשהבנות היו קטנות, הגיע שלב בו הרגשתי שאני לא האמא שאני רוצה להיות – שאני כועסת וצועקת, שבמקום להנות איתן אני במלחמה בלתי פוסקת על כל דבר ודבר ושאני מסיימת את היום עם הלשון בחוץ. הרגשתי כישלון, הרגשתי אמא גרועה.
זה השלב בו החלטתי לפנות לקבל עזרה – אני זוכרת את השיחה הטלפונית שלי עם הפסיכולוגית, כשהתקשרתי לתאם, אמרתי לה "יש לי ילדות מקסימות, אבל אני צריכה עזרה כי משהו בתקשורת שלי איתן לא עובד".
אני לא זוכרת אם זה לקח שלוש או ארבע פגישות עד שגיא אמר לי "אני לא יודע מה עשית אבל משהו בבית השתנה, האווירה נרגעה, הילדות נרגעו". 

אני זוכרת שהתחושה שלי הייתה כאילו מישהו פיזר אבקת פיות על הבית כי השינוי שאני עשיתי היה כל כך מזערי, כמעט לא מורגש למתבונן מהצד, אבל הוא היה מאוד מאוד מורגש! הוא פעל כמו קובית דומינו קטנה שנופלת וסוחפת איתה את כל שאר המערך.