כל שנה אותו סיפור – הילד לא מוכן להכין שיעורי בית ואת או אתה מוצאים עצמכם בסרט הקבוע:"שב להכין שיעורים", "למה אתה דוחה לרגע האחרון?", "אין מחשב עד שלא תכין שיעורים". במקום להנות מאחר הצהריים עם הילדים אתם עסוקים במריבות בלתי פוסקות, עבודות בילוש, אתם לא לבד, הכנת שיעורי בית היא הגורם מספר אחת לחיכוכים בין הורים לילדים בגיל ביה"ס. אבל זה לא חייב להיות כך, רוצים לדעת איך?
"למה אתה נותן להם לאכול מול הטלוויזיה?"
"למה כשאת איתם הם אף פעם לא הולכים לישון בזמן?"
"מי צודק?"
כולם צודקים, אבל יש דרך לנהל את חילוקי הדעות הללו כדי לא לפגוע בילדים ובאווירה המשפחתית.
מה עושים כשהילד לא מוכן לקבל "לא" ומתחיל לצרוח ולהשתולל בכל פעם שאינו מקבל את מה שהוא רוצה?
"את יודעת שאני בסוף אתעצבן עליך, אז למה את עושה את זה?"
מכירים את התחושה המייאשת הזו שהילדים "בכוח" סוחטים מכם תשומת לב שלילית?
תשומת הלב שלנו עבור הילדים היא כמו מים – היא צורך כל כך בסיסי, הישרדותי, היא מראה להם שאנחנו רואים אותם, שהם נמצאים אצלנו עמוק בלב, שהם לא ננטשים, שהם שייכים. ולכן הילדים שלנו מוכנים לעשות הכל! ואני מתכוונת ל*הכל* כדי לזכות בכמה שיותר תשומת לב.
"כבר אלף פעם אמרתי לך! כמה פעמים אני צריכה לחזור על אותו הדבר??"
מי שלא אמר/ה את המשפט הזה (על גרסותיו השונות) לפחות עשר פעמים בחודש האחרון שירים יד והפוסט הזה לא בשבילו.
כל השאר מוזמנים להישאר 🙂
בהנחה שהילדים שלנו אינטליגנטים (חייבים להיות, הם הרי שלנו) ושאין להם בעיית שמיעה (עברו בדיקת סקר בטיפת חלב?), הרי שאנו יכולים להסכים עם 2 דברים:
1. הם שמעו אותנו מצויין גם בפעם הראשונה
2. הם הבינו בדיוק מה שדרשנו מהם
אז למה אנחנו ממשיכים לומר שוב ושוב ושוב את אותו הדבר ומצפים שמשהו ישתנה?
ויסות רגשי מוגדר כיכולת של האדם לאזן את עוצמת רגשותיו ומשך הזמן שלהם, בהתאם למצב.
אבל יש ילדים שעוצמת הרגשות שלהם חזקה יותר והם יגיבו באופן שעלול להיתפס כחסר פרופורציה.
אז מה עושים?