"אני אמורה לשמוח לבלות איתם את אחר הצהריים ובמקום זאת אני מפחדת מהשעות הללו" אמרה לי אמא. היא לא ידעה באותו הרגע עד כמה השינוי בידיים שלה ועד כמה הוא נגיש. שינויים גדולים יכולים לקרות אם רק נשנה כמה דברים קטנים.
כל שנה אותו סיפור – הילד לא מוכן להכין שיעורי בית ואת או אתה מוצאים עצמכם בסרט הקבוע:"שב להכין שיעורים", "למה אתה דוחה לרגע האחרון?", "אין מחשב עד שלא תכין שיעורים". במקום להנות מאחר הצהריים עם הילדים אתם עסוקים במריבות בלתי פוסקות, עבודות בילוש, אתם לא לבד, הכנת שיעורי בית היא הגורם מספר אחת לחיכוכים בין הורים לילדים בגיל ביה"ס. אבל זה לא חייב להיות כך, רוצים לדעת איך?
"למה אתה נותן להם לאכול מול הטלוויזיה?"
"למה כשאת איתם הם אף פעם לא הולכים לישון בזמן?"
"מי צודק?"
כולם צודקים, אבל יש דרך לנהל את חילוקי הדעות הללו כדי לא לפגוע בילדים ובאווירה המשפחתית.
"את יודעת שאני בסוף אתעצבן עליך, אז למה את עושה את זה?"
מכירים את התחושה המייאשת הזו שהילדים "בכוח" סוחטים מכם תשומת לב שלילית?
תשומת הלב שלנו עבור הילדים היא כמו מים – היא צורך כל כך בסיסי, הישרדותי, היא מראה להם שאנחנו רואים אותם, שהם נמצאים אצלנו עמוק בלב, שהם לא ננטשים, שהם שייכים. ולכן הילדים שלנו מוכנים לעשות הכל! ואני מתכוונת ל*הכל* כדי לזכות בכמה שיותר תשומת לב.
"אם הוא ירחץ כלים הוא גם ירטיב את כל הרצפה, גם הכלים לא יצאו נקיים כמו שאני אוהבת וגם אני אצטרך לעמוד שם ולהשגיח! תודה רבה אבל אני מעדיפה לעשות את זה לבד".
מוכר לכם?
אין מי שלא עמד במצב בו הרגיש שיותר קל לעשות לבד מאשר לתת לילד לעשות את זה.
איזה חינוך בדיוק מתרחש כשהילד עוזר ולמה זה חשוב?