הרשת געשה ובצדק סביב הפרסומים על "יום האונס" אשר בו, למי שפספס את הידיעות, "מותר" לאנוס נשים וילדות.
גם אני כמוכם נחרדתי ולא יכולתי שלא לתהות מי המוח המעוות שהכריז על יום כזה.
אבל אני לא יכולה ולא מתיימרת לשנות את כל האנשים בעולם.
אני מאמינה שחינוך מתחיל בבית – ויש לנו כהורים מה לעשות כדי למנוע את המקרה הבא.

"מה אתה בוכה כמו ילדה?"
כולנו מרגישים מגוון רחב של רגשות. חלקנו משתפים בהם בשיחה, במילים ("אני עצובה, אני כועסת") וחלקנו שומרים הכל בבטן.
אבל הבטן היא לא בור ללא תחתית, ומה שאנחנו שומרים שם מתבשל ומגיע לרתיחה עד שהוא מתפרץ החוצה כמו לבה רותחת שזולגת לכל עבר ללא שליטה.
לכן, רגשות צריך להביע ולא לשמור!

אתמול כשישבנו סביב שולחן החג הסתכלתי סביב על הבנות שלי והודתי לעצמי.
כן, לעצמי. על כל אותן הפעמים שנשכתי שפתיים. על כל אותן הפעמים שבלעתי צפרדעים. על כל אותן הפעמים שנשמתי עמוק וספרתי עד עשר.
כי בואו נודה – הילדים שלנו, שאנחנו אוהבים עד אין סוף, גם יכולים להטריף אותנו.
כי בסופו של יום אני המבוגר האחראי והן הילדות שלי.