"אני אמורה לשמוח לבלות איתם את אחר הצהריים ובמקום זאת אני מפחדת מהשעות הללו" אמרה לי אמא. היא לא ידעה באותו הרגע עד כמה השינוי בידיים שלה ועד כמה הוא נגיש. שינויים גדולים יכולים לקרות אם רק נשנה כמה דברים קטנים.
כל שנה אותו סיפור – הילד לא מוכן להכין שיעורי בית ואת או אתה מוצאים עצמכם בסרט הקבוע:"שב להכין שיעורים", "למה אתה דוחה לרגע האחרון?", "אין מחשב עד שלא תכין שיעורים". במקום להנות מאחר הצהריים עם הילדים אתם עסוקים במריבות בלתי פוסקות, עבודות בילוש, אתם לא לבד, הכנת שיעורי בית היא הגורם מספר אחת לחיכוכים בין הורים לילדים בגיל ביה"ס. אבל זה לא חייב להיות כך, רוצים לדעת איך?
"למה אתה נותן להם לאכול מול הטלוויזיה?"
"למה כשאת איתם הם אף פעם לא הולכים לישון בזמן?"
"מי צודק?"
כולם צודקים, אבל יש דרך לנהל את חילוקי הדעות הללו כדי לא לפגוע בילדים ובאווירה המשפחתית.
"אני מותשת! הילד לא נרדם כל לילה לפני 11 ואפילו אחרי!! הוא גומר לי את הערב! אוף!!!"
אחת הבעיות הכי נפוצות היא ילדים שלא הולכים לישון בזמן.
אז קודם כל בואו נתחיל עם מה זה בזמן? כמה שעות שינה צריך לישון?
ולמה השינה חשובה?
אחרי שנבין את אלו נהיה פנויים להבין מה מפריע לילד שלנו לישון ומה ניתן לעשות עם ילדים שכבר התרגלו להירדם רק עם ההורים.
יש לכולנו נטייה לנסות ולחנך את הילדים שלנו בזמן מעשה.
אם הילד משתטח על הרצפה בקניון כי הוא רוצה שאקנה לו גלידה למרות שהחלטתי שהוא כבר טחן מספיק ממתקים להיום, או אם הוא זורק צעצועים לכל עבר כי הוא הפסיד במשחק, אנחנו נוטים לפצוח בנאומים ארוכים שמסבירים לילד את משנתנו החינוכית מתוך תקווה גדולה שהוא יתעשת, יבין את ההיגיון שבדברינו ויאמר "אמא, את צודקת, אני באמת לא צריך עכשיו עוד גלידה".
בואו, זה לא קרה אף פעם באף בית וגם לא יקרה אצלכם.
אז מה עושים?
מוזמנים לקרוא
"את יודעת שאני בסוף אתעצבן עליך, אז למה את עושה את זה?"
מכירים את התחושה המייאשת הזו שהילדים "בכוח" סוחטים מכם תשומת לב שלילית?
תשומת הלב שלנו עבור הילדים היא כמו מים – היא צורך כל כך בסיסי, הישרדותי, היא מראה להם שאנחנו רואים אותם, שהם נמצאים אצלנו עמוק בלב, שהם לא ננטשים, שהם שייכים. ולכן הילדים שלנו מוכנים לעשות הכל! ואני מתכוונת ל*הכל* כדי לזכות בכמה שיותר תשומת לב.
הוא כל הזמן מתווכח איתי על כל דבר!"
בואו לא נתבלבל, הם לא מתווכחים! אנחנו מתווכחים!
הם בסה"כ מתנהגים כמו שילדים אמורים להתנהג – לבחון את הגבולות, לנסות להשיג כמה שיותר שליטה על חייהם, להשיג את תשומת ליבנו – כל מקרה והמטרה שלו או כל המטרות יחד.
אם אנחנו מבקשים מהם לעשות משהו והם מסרבים – הבעיה היא אצלנו לא אצלם.
כי אם אני מבקשת אני צריכה להבין שבקשה היא בסך הכל בקשה – מותר לסרב לה.
"אם הוא ירחץ כלים הוא גם ירטיב את כל הרצפה, גם הכלים לא יצאו נקיים כמו שאני אוהבת וגם אני אצטרך לעמוד שם ולהשגיח! תודה רבה אבל אני מעדיפה לעשות את זה לבד".
מוכר לכם?
אין מי שלא עמד במצב בו הרגיש שיותר קל לעשות לבד מאשר לתת לילד לעשות את זה.
איזה חינוך בדיוק מתרחש כשהילד עוזר ולמה זה חשוב?
"כבר אלף פעם אמרתי לך! כמה פעמים אני צריכה לחזור על אותו הדבר??"
מי שלא אמר/ה את המשפט הזה (על גרסותיו השונות) לפחות עשר פעמים בחודש האחרון שירים יד והפוסט הזה לא בשבילו.
כל השאר מוזמנים להישאר 🙂
בהנחה שהילדים שלנו אינטליגנטים (חייבים להיות, הם הרי שלנו) ושאין להם בעיית שמיעה (עברו בדיקת סקר בטיפת חלב?), הרי שאנו יכולים להסכים עם 2 דברים:
1. הם שמעו אותנו מצויין גם בפעם הראשונה
2. הם הבינו בדיוק מה שדרשנו מהם
אז למה אנחנו ממשיכים לומר שוב ושוב ושוב את אותו הדבר ומצפים שמשהו ישתנה?
"אמא!! הוא מציק לי!", "אבאאאא!!!! הוא חטף לי!"
כשהייתי ילדה, לא פעם דמיינתי איך היו נראים החיים שלי אם האחים שלי לא היו נולדים. אני בת שנייה לאח בכור ועוד 2 אחים צעירים יותר, וכמו בכל בית נורמלי, גם אנחנו רבנו, והמון. כמובן שישר רצנו / צרחנו להורים שיתערבו.
באופן טבעי, הורים שמרגישים שנעשה עוול לאחד הילדים, או שמרגישים שיש צד אחד חלש שצריך לגונן עליו, מתערבים. וזו רבותיי, טעות!