ארכיון יחסים - Good Enough Mother https://goodenoughmother.club/category/relations/ יעוץ משפחתי והדרכת הורים - בלוג יעוץ להורות מאושרת Thu, 15 Sep 2022 17:53:53 +0000 he-IL hourly 1 https://wordpress.org/?v=6.5.3 https://goodenoughmother.club/wp-content/uploads/2022/08/cropped-New-logo-icon-only-1-32x32.png ארכיון יחסים - Good Enough Mother https://goodenoughmother.club/category/relations/ 32 32 שינוי גדול מתחיל בקטן https://goodenoughmother.club/making-a-change/ https://goodenoughmother.club/making-a-change/#respond Wed, 07 Sep 2022 15:20:32 +0000 https://goodenoughmother.club/?p=2087 "אני אמורה לשמוח לבלות איתם את אחר הצהריים ובמקום זאת אני מפחדת מהשעות הללו" אמרה לי אמא. היא לא ידעה באותו הרגע עד כמה השינוי בידיים שלה ועד כמה הוא נגיש. שינויים גדולים יכולים לקרות אם רק נשנה כמה דברים קטנים.

הפוסט שינוי גדול מתחיל בקטן הופיע לראשונה ב-Good Enough Mother.

]]>

שינוי גדול מתחיל בקטן

כשאנחנו מרגישים שמשהו לא עובד ביחסים

התקשר אלי אבא אחד, ביקש לקבוע פגישת יעוץ. כן, לצערי זה עוד לא לגמרי נפוץ שאבות הם אלה שמתקשרים, לרוב אלו האמהות, אבל כמובן שהסכמתי. נפגשנו – הוא, אשתו ואני. האמא ישבה מכונסת בתוך עצמה, כמעט ולא שיתפה בהתחלה, כשלאט לאט הצלחתי להביא אותה לשתף, לא יכולתי שלא להרגיש מבין המילים שהיא אמרה, דווקא את המילים שלא נאמרו – את תחושת הכישלון שלה כאמא, את האכזבה שלה מעצמה. בשלב מסויים היא אמרה בקול מלא בושה והתנצלות "אני אמורה לשמוח לבלות איתם את אחר הצהריים ובמקום זאת אני מפחדת מהשעות הללו".

הקושי להודות שאני לא יודעת

הבנתי אותה כל כך – לפני שנים, כשהבנות היו קטנות, הגיע שלב בו הרגשתי שאני לא האמא שאני רוצה להיות – שאני כועסת וצועקת, שבמקום להנות איתן אני במלחמה בלתי פוסקת על כל דבר ודבר ושאני מסיימת את היום עם הלשון בחוץ. הרגשתי כישלון, הרגשתי אמא גרועה.
זה השלב בו החלטתי לפנות לקבל עזרה – אני זוכרת את השיחה הטלפונית שלי עם הפסיכולוגית, כשהתקשרתי לתאם, אמרתי לה "יש לי ילדות מקסימות, אבל אני צריכה עזרה כי משהו בתקשורת שלי איתן לא עובד".
אני לא זוכרת אם זה לקח שלוש או ארבע פגישות עד שגיא אמר לי "אני לא יודע מה עשית אבל משהו בבית השתנה, האווירה נרגעה, הילדות נרגעו". 

אני זוכרת שהתחושה שלי הייתה כאילו מישהו פיזר אבקת פיות על הבית כי השינוי שאני עשיתי היה כל כך מזערי, כמעט לא מורגש למתבונן מהצד, אבל הוא היה מאוד מאוד מורגש! הוא פעל כמו קובית דומינו קטנה שנופלת וסוחפת איתה את כל שאר המערך. 

הכוח לשנות נמצא בתוכנו

באותו הרגע כשהתבוננתי באותה אמא נמלאתי חמלה ואמונה – הבנתי את המקום הכואב שהיא נמצאת בו ויחד עם זאת, ידעתי שהשינוי אפשרי והרבה יותר קל ממה שהיא כרגע מדמיינת לעצמה. 

הם היו זוג מקסים, חדור מוטיבציה, ישבו מולי עם דף ועט ולא הפסיקו לרשום. התהליך איתם היה מאוד קצר – 4 פגישות בסה"כ ובפגישה האחרונה כשסיכמנו את התהליך, האמא לראשונה הזדקפה ועם מבט מלא אושר היא אמרה לי "אני לא מבינה, כאילו לא שיניתי כמעט כלום, רק בקטנה, ופתאום נהיה לי כיף לבלות איתם את אחר הצהריים, פתאום אני אמא אחרת, כיפית יותר, שמחה יותר, כועסת הרבה פחות".

זה מה שאני כל כך אוהבת בגישה האדליראנית (הגישה שאומצה על ידי מיכל דליות) – היא פרקטית, קלה ליישום ורואים תוצאות.

לא מלמדים אותנו להיות הורים

הדור של ההורים שלנו האמין שלא צריך ללמוד להיות הורים, היום מבינים שזה המקצוע הכי חשוב שכל הורה צריך לרכוש. 

בשלוש שנים האחרונות אני נפעמת כל פעם מחדש לראות בפועל כמה כוח יש לנו, ההורים, בידיים ביכולת לקבוע איך יראו החיים שלנו ושל הילדים שלנו.
אני רואה כל פעם מחדש עד כמה שינויים קטנים שהורים עושים, יוצרים גל של שינוי משמעותי ביחסים שלהם עם הילדים. 

ספרו לי איזה שינוי אתם עשיתם שעזר לכם להיות הורים טובים יותר.

מאמרים נוספים בנושא

ויסות רגשי

ויסות רגשי מוגדר כיכולת של האדם לאזן את עוצמת רגשותיו ומשך הזמן שלהם, בהתאם למצב.
אבל יש ילדים שעוצמת הרגשות שלהם חזקה יותר והם יגיבו באופן שעלול להיתפס כחסר פרופורציה.
אז מה עושים?

לקריאה

עונשים

בואו נדבר על עונשים
לעונשים יש מטרה אחת – לגרום לילד לעשות את מה שאני רוצה.
אבל האם זו הדרך הנכונה להשיג את המטרה?
בטווח הקצר יש מצב שאכן הילד יעשה את השיקול של מה כדאי לו ויחליט לסדר.
אבל מה בהמשך?

לקריאה

מאבקי שליטה – אוכל

כילדה הייתי הסיוט של כל אמא פולניה, הרי מה הכי מטריד כל אמא מהרגע שהילד שלה נולד?
שיאכל!
ואני לא אכלתי כלום!
מה ההורים שלי לא ניסו? שום דבר לא הועיל.

כי יש 3 דברים בהם אף אחד לא יכול לשלוט על האחר – מה הוא יכניס לפה, אילו מילים יצאו לו מהפה וכמובן שליטה בצרכים.

לקריאה

התחלות חדשות

התחלות חדשות תמיד קשות, לחלק יותר לחלק פחות אבל אין מי שלא חושש אפילו קצת מפני הלא נודע.
איך עוזרים לילדים לצלוח כניסה לגן חדש, בי"ס חדש?
הכנתי עבורכם כמה כלים בסיסיים שיעזרו לכם לעזור להם

לקריאה

הפוסט שינוי גדול מתחיל בקטן הופיע לראשונה ב-Good Enough Mother.

]]>
https://goodenoughmother.club/making-a-change/feed/ 0
שיעורי בית https://goodenoughmother.club/homework/ https://goodenoughmother.club/homework/#respond Mon, 05 Sep 2022 16:19:02 +0000 https://goodenoughmother.club/?p=2073 כל שנה אותו סיפור - הילד לא מוכן להכין שיעורי בית ואת או אתה מוצאים עצמכם בסרט הקבוע:"שב להכין שיעורים", "למה אתה דוחה לרגע האחרון?", "אין מחשב עד שלא תכין שיעורים". במקום להנות מאחר הצהריים עם הילדים אתם עסוקים במריבות בלתי פוסקות, עבודות בילוש, אתם לא לבד, הכנת שיעורי בית היא הגורם מספר אחת לחיכוכים בין הורים לילדים בגיל ביה"ס. אבל זה לא חייב להיות כך, רוצים לדעת איך?

הפוסט שיעורי בית הופיע לראשונה ב-Good Enough Mother.

]]>

שיעורי בית

"הכנת שיעורים?"

כל שנה אותו סיפור – הילד לא מוכן להכין שיעורי בית ואת או אתה מוצאים עצמכם בסרט הקבוע:
"שב להכין שיעורים"

"למה אתה דוחה לרגע האחרון?"

"אין מחשב עד שלא תכין שיעורים"

במקום להנות מאחר הצהריים עם הילדים אתם עסוקים במריבות בלתי פוסקות, עבודות בילוש (יש לך שיעורים? למה אמרת שאין אם אני רואה במחברת שיש?). 

אתם לא לבד, הכנת שיעורי בית היא הגורם מספר אחת לחיכוכים בין הורים לילדים בגיל ביה"ס. אבל זה לא חייב להיות כך, רוצים לדעת איך? תמשיכו לקרוא.

למה הוא לא מבין ששיעורי בית זה חשוב?

בואו ננסה להיזכר בנו, כשהיינו ילדים – האם נהננו להכין שיעורים?
מה בכל זאת, אם בכלל, גרם לנו להכין?

אתם צריכים להבין – שיעורי בית זה לא כיף ולכן ילדים לא יכינו אותם אם אין להם מוטיבציה לעשות זאת. המוטיבציה יכולה להגיע מכמה כיוונים –

מוטיבציה שמקורה ברצון להשיג תגמולים חיוביים

  • הצלחה בלימודים (נדירים הילדים שמפנימים את זה בגיל היסודי)
  • שבח מהמורה (זוכרים את הסמיילי שהמורה ציירה בראש העמוד?)
  • פרס /שוחד מההורים
  • רצון לא לאכזב את ההורים / המורה 

מהצד השני ישנה מוטיבציה שמקורה בהימנעות ממצבים שליליים

  • פחד מכישלון (שוב, בגיל בית הספר היסודי מעטים הילדים שיודעים לחבר בין הכנת שיעורי בית להצלחה או כישלון בלימודים)
  • פחד שהמורה תשאיר אותי בהפסקה או תרשום לי הערה ביומן או תעיר לי מול כל הכיתה
  • עונש מההורים / שהם יתאכזבו ממני

יש ילדים שהמוטיבציה שלהם נוכחת עוד לפני שהם חוו על בשרם את התוצאות ולכן בכלל לא נמצא עצמנו "נלחמים" איתם על שיעורי הבית, אלו לרוב ילדים שהכל אצלם צריך להיות מושלם, שחשוב להם מה יגידו עליהם, שלא רוצים לאכזב את המורה או ההורה, שיש להם מצפן פנימי מאוד חזק. אבל אלו הנדירים שבנדירים, הילדים של השכנים. 

מרבית הילדים צריכים לפגוש את המציאות כדי לעשות לעצמם את החושבים אם כדאי להם או לא להכין שיעורים.

מי אחראי על הכנת שיעורי הבית?

יש כמה דברים שאני רוצה להבהיר – הראשון והחשוב שבהם הוא – שיעורי הבית הם של הילדים! זו לא מטלה שלכם, אתם לא אמורים להכין אותם במקומם ואם נודה על האמת אין לכם באמת שליטה האם הם יכינו או לא – גם אם תושיבו את הילד על הכסא, בסוף הוא יצטרך לאחוז בעפרון ולכתוב, אם הוא לא ירצה לעשות זאת, לא משנה כמה חזק תרצו, זה לא יקרה.

דבר שני שחשוב לי להדגיש הוא שבסופו של דבר ילד שירצה ללמוד ימצא את הזמן ללמוד – גם אם זה אומר להשלים בגרויות אחרי הצבא.

לכן, לפני שאתם ממשיכים הלאה לקרוא מה ניתן לעשות – תחליטו קודם כל עם עצמכם אם שיעורי הבית של הילדים חשובים לכם מספיק.

אני תמיד אמרתי לבנותי "אני את ביה"ס כבר סיימתי, את שיעורי הבית שלי כבר עשיתי (ולפעמים גם לא). אלו השיעורים שלכן". 

אם החלטתם שהכנת שיעורי בית היא ערך חשוב עבורכם ואתם לא מעוניינים להשאיר את זה בין הילד לבין המורה, תקפידו לא לקלקל את היחסים עם הילד בגללם.

מה עושים כדי שהילד יכין שיעורים?

אחרי שהבנו שהשיעורים הם שלהם ולא שלכם, עדיין יש משהו שאתם יכולים לעשות כדי לעודד אותם להכין שיעורי בית.
ילדים רבים לא מכינים שיעורים כי קשה להם – או החומר או לשבת לבד, אם תציעו להם את עצמכם – את העזרה הלימודית אך לא פחות מכך את תשומת הלב שלכם, יגברו הסיכויים (בוודאי אצל תלמידי היסודי) שהם יסכימו לשבת להכין, לפחות חלק.

אז מה עושים?

כמו בכל שינוי שאנו עושים, מתחילים משיחה בה מציגים לילד מה היה ומה הולך להיות מעכשיו – משהו בסגנון הזה:

"אהובה שלי, אני לאחרונה מוצאת את עצמי מתעצבנת שאת לא יושבת להכין שיעורים. זה לא נעים לי ואני בטוחה שגם לך. אני לא רוצה לצעוק ולהתרגז. לכן, מהיום בכל יום בשעה X (תבחרו שעה שאתם פנויים ושהילד עוד מרוכז), למשך Y דקות (ממליצה על חצי שעה) אני אפנה את כל כולי רק עבורך כדי לעזור לך להכין שיעורי בית. את כמובן יכולה לבחור אם לשבת איתי או לא אבל זה הזמן שאני אהיה פנויה רק אליך. כמובן שאם תסיימי את שיעורי הבית מהר יותר וישאר זמן נוכל בזמן שנותר (בכיתות הנמוכות חצי שעה זה דיי והותר) לשחק/לעשות משהו אחר שתבחרי"
ואז מגיע השלב, שגם אותו אם עקבתם אחרי עד היום אתם כבר מכירים, בו אתם עושים בדיוק את מה שהתחייבתם שתעשו – אתם יושבים במקום שהגדרתם, בשעה שהגדרתם, מכריזים בחיוך "אהובה שלי, השעה
X, אני פה בשבילך אם את רוצה להכין שיעורים יחד" וזהו! בפעמים הראשונות סביר מאוד להניח שהילד שרגיל למלחמה הקבועה לא יגיע. גם יתכן שהוא יזכר מאוחר יותר שפתאום הוא רוצה שתשבו איתו להכין. אבל אתם לא!!! אתם תאמרו בנועם, בלי כעס, בלי תוכחה, בלי הסברים מיותרים "אהובה שלי, עכשיו אני עייפה/לא מרוכזת/צריכה להכין אוכל/רוצה לראות טלויזיה. אני סומכת עליך שתסתדרי לבד ואם תרצי מחר יש לנו שוב זמן".
אם הילד שלכם עקשן סביר שזה לא יעבור לכם בשלום – יהיו עצבים, נידנודים, בכי "אבל המורה תכעס עלי". אבל אם אתם רוצים שזה יגמר – תהיו עקביים.
זה יקח זמן, 4, 7, ואפילו 10 ימים, אבל הילד שלכם בסוף יעשה את החשבון של עצמו אם הוא רוצה את הזמן אתכם או לא. מה שבטוח – אתם תרוויחו מריבה אחת פחות.

כאשר הילד סוף סוף יגיע לשבת איתכם בזמן שהגדרתם – תהיו כל כולכם רק שלו! בלי טלפון, בלי עבודות בית, בלי טלויזיה ובלי אחים – רק איתו. אתם תגלו מהר מאוד כמה הקשב הזה שמוקדש רק לו יקר לו מפז ושווה את העול של הכנת השיעורים (אם עוד לא קראתם את הפוסט על תשומת לב – זה הזמן). 

בהצלחה וספרו לי איך הכנת שיעורי הבית מתקיימת אצלכם

הפוסט שיעורי בית הופיע לראשונה ב-Good Enough Mother.

]]>
https://goodenoughmother.club/homework/feed/ 0
התחלות חדשות https://goodenoughmother.club/new-beginning/ https://goodenoughmother.club/new-beginning/#respond Wed, 31 Aug 2022 16:32:35 +0000 https://goodenoughmother.club/?p=2057 התחלות חדשות תמיד קשות, לחלק יותר לחלק פחות אבל אין מי שלא חושש אפילו קצת מפני הלא נודע.
איך עוזרים לילדים לצלוח כניסה לגן חדש, בי"ס חדש?
הכנתי עבורכם כמה כלים בסיסיים שיעזרו לכם לעזור להם

הפוסט התחלות חדשות הופיע לראשונה ב-Good Enough Mother.

]]>

התחלות חדשות

התחלה חדשה קשה בכל גיל

בואו נודה על האמת – התחלות חדשות קשות לכולם – כן, גם לנו המבוגרים. נכון, לחלקנו קל יותר מאשר לאחרים אבל אין מי שלא חש פרפרים של התרגשות מלווה בקצת חשש מפני הלא נודע.
תנסו להזכר בעצמכם כשהתחלתם עבודה חדשה, הגעתם ביום הראשון ללימודים בתואר הראשון/שני/שלישי. 
אמרתי פעם לביתי שבכל פעם שהתחלתי עבודה חדשה הרגשתי קצת כמו ביום הראשון בכיתה א':
לא הכרתי אף אחד מהעמיתים שלי

  • עוד לא ממש הכרתי את המנהל שלי
  • לא ידעתי מה מקובל ומה לא מבחינת הכללים ה"לא כתובים" של המקום
  • עם מי מכל הסובבים ארגיש יום אחד קרבה לשתף חוויות?
  • ליד מי אשב בארוחת הצהריים?
  • האם אעמוד בציפיות ממני?

זה בדיוק מה שהילדים שלנו מרגישים כשהם מתחילים גן/בי"ס חדש.

ואל תתנו למבט הקשוח של "הכל בסדר" להטעות אתכם, גם הקשוחים ביותר, חוששים.

איך עוזרים לילדים להסתגל להתחלה חדשה?

קודם כל, כמו כל דבר שקשור בהורות – מה שאנחנו נשדר, הילד יקלוט! כן, גם אם לא נאמר את המילים המפורשות – הם קולטים אותנו כמו לווינים עם חיישנים סופר רגישים ומרגישים את מה שאנחנו מרגישים. 

אז לפני שאתם מתחילים לנאום להם נאום חוצב להבות על כמה שאתם מאמינים בהם – תעשו עבודה עם עצמכם – סמנו לעצמכם את כל המקומות בהם, גם אם היה קשה, הם בסוף התגברו, תזכירו לכם שיש להם את היכולת, שהם מגיעים עם ארגז כלים מלא וגם אם הם עוד לא יודעים להשתמש בכולו הם ימצאו את הדרך.

לתת מקום לרגשות

ילדים לא תמיד ממהרים לשתף ברגשות שלהם – מהמון סיבות –

כי הם חושבים שלא נבין אותם, כי הם בעצמם לא יודעים לתמלל את מה שהם מרגישים, כי הם חוששים שיאכזבו אותנו.

לא משנה מה הסיבה, הדרך לעזור להם היא על ידי כך שתעודדו אותם לדבר על הרגשות שלהם – אתם יכולים להתחיל בשיתוף כיצד אתם הרגשתם ביום הראשון. תנו מקום לחששות ואל תבטלו אותם ב"יהיה לך כיף". כן תדגישו להם את האמונה שלכם שגם אם יהיה קשה בהתחלה אתם בטוחים שהם יסתדרו. הביעו ביטחון ביכולות שלהם.

איך לצלוח את ההסתגלות בגן

לגבי ילדי הגנים מצד אחד הם קטנים יותר ולכן נראה לנו שקשה להם יותר, מצד שני המערכת פתוחה יותר לאפשר לנו לעזור להם.

הנה כמה דברים שתוכלו לעשות-

נוכחות בגן – אם יש שעת הסתגלות בה אתם יכולים להיות איתם – תהיו איתם! לא עם הטלפון, לא עומדים באמצע החדר משדרים ש"עוד רגע אני בורח". תנו להם להוביל אתכם לפינה שקורצת להם, שחקו איתם. תשאלו אותם אם הם רוצים להזמין מישהו למשחק. אם אתם רואים ילד אחר שמתבייש להצטרף, זו הזדמנות מצויינת ללמד אותם איך מזמינים למשחק על ידי דוגמה אישית – שאלו אותם אם הם רוצים להזמין את הילד להצטרף ואם הם מסכימים אך מתביישים הזמינו אותו אתם. 

הכינו אותם למה שעומד לקרות – הסבירו להם מראש שבשעה X אתם תצטרכו ללכת. 

ספרו להם מתי ומי יגיע לאסוף אותם

אל תעלמו – אל תתנו לקושי שלכם להתמודד עם הפרידה לנהל את המצב – תאמרו להם "ביי" עם נשיקה וחיבוק לפני שאתם הולכים. הורים חושבים ש"הוא עסוק ולא שם לב, זה זמן מצויין ללכת" לא! כך אתם מלמדים אותו שהוא צריך להשאר דרוך בפעמים הבאות כי הוא לא יודע מתי תעלמו לו!

עשו את זה קצר וקולע ולא ארוך וצולע – ברגע שהודעתם על פרידה – עשו את זה קצר והחלטי. חזרה אחורה כי הוא בוכה רק מקשה עליו יותר. תאמרו לו "אני מבין שאתה רוצה שאני אשאר אבל עכשיו אני צריך ללכת ואני (או מי שהודעתם לו) אבוא לקחת אותך בשעה XX. לילדים קטנים שאין מושג של שעות רצוי לומר "אחרי ארוחת הצהריים" או "אחרי שתקום מהשינה" וכולי.

תחושה של בית – אם יש חפץ שהילד אוהב (והוא לא מנקר עיניים) הציעו לו לקחת אותו/שימו לו אותו בתיק. גם אם אין חפץ ספציפי, הציעו לו להביא משהו לבחירתו – זו יכולה להיות תמונה או משחק. חפץ שיזכיר לו את הבית יעזור לו להתנחם בשעת הגעגוע.

משהו קטן וטוב – שנים שמתי לבנות שלי מידי בוקר, בקופסת האוכל פתק קטן ממני – לפעמים זה היה רק "בתאבון", לפעמים משהו שקשור באופן ספציפי לדברים הצפויים להם באותו היום. בהתחלה הן הופתעו, בהמשך הן חיכו לארוחת העשר בציפיה. כשהן היו בגן ולא ידעו לקרוא הן ביקשו מהגננת להקריא. אז כן, זה מתאים לגדולים ולקטנים כאחד – זו תהיה דרישת שלום קטנה ומלאה אהבה באמצע היום שתזכיר להם שאתם איתם בלב.

איך לצלוח את ההסתגלות בגן

לגבי ילדי הגנים מצד אחד הם קטנים יותר ולכן נראה לנו שקשה להם יותר, מצד שני המערכת פתוחה יותר לאפשר לנו לעזור להם.

הנה כמה דברים שתוכלו לעשות-

נוכחות בגן – אם יש שעת הסתגלות בה אתם יכולים להיות איתם – תהיו איתם! לא עם הטלפון, לא עומדים באמצע החדר משדרים ש"עוד רגע אני בורח". תנו להם להוביל אתכם לפינה שקורצת להם, שחקו איתם. תשאלו אותם אם הם רוצים להזמין מישהו למשחק. אם אתם רואים ילד אחר שמתבייש להצטרף, זו הזדמנות מצויינת ללמד אותם איך מזמינים למשחק על ידי דוגמה אישית – שאלו אותם אם הם רוצים להזמין את הילד להצטרף ואם הם מסכימים אך מתביישים הזמינו אותו אתם. 

הכינו אותם למה שעומד לקרות – הסבירו להם מראש שבשעה X אתם תצטרכו ללכת. 

ספרו להם מתי ומי יגיע לאסוף אותם

אל תעלמו – אל תתנו לקושי שלכם להתמודד עם הפרידה לנהל את המצב – תאמרו להם "ביי" עם נשיקה וחיבוק לפני שאתם הולכים. הורים חושבים ש"הוא עסוק ולא שם לב, זה זמן מצויין ללכת" לא! כך אתם מלמדים אותו שהוא צריך להשאר דרוך בפעמים הבאות כי הוא לא יודע מתי תעלמו לו!

עשו את זה קצר וקולע ולא ארוך וצולע – ברגע שהודעתם על פרידה – עשו את זה קצר והחלטי. חזרה אחורה כי הוא בוכה רק מקשה עליו יותר. תאמרו לו "אני מבין שאתה רוצה שאני אשאר אבל עכשיו אני צריך ללכת ואני (או מי שהודעתם לו) אבוא לקחת אותך בשעה XX. לילדים קטנים שאין מושג של שעות רצוי לומר "אחרי ארוחת הצהריים" או "אחרי שתקום מהשינה" וכולי.

תחושה של בית – אם יש חפץ שהילד אוהב (והוא לא מנקר עיניים) הציעו לו לקחת אותו/שימו לו אותו בתיק. גם אם אין חפץ ספציפי, הציעו לו להביא משהו לבחירתו – זו יכולה להיות תמונה או משחק. חפץ שיזכיר לו את הבית יעזור לו להתנחם בשעת הגעגוע.

משהו קטן וטוב – שנים שמתי לבנות שלי מידי בוקר, בקופסת האוכל פתק קטן ממני – לפעמים זה היה רק "בתאבון", לפעמים משהו שקשור באופן ספציפי לדברים הצפויים להם באותו היום. בהתחלה הן הופתעו, בהמשך הן חיכו לארוחת העשר בציפיה. כשהן היו בגן ולא ידעו לקרוא הן ביקשו מהגננת להקריא. אז כן, זה מתאים לגדולים ולקטנים כאחד – זו תהיה דרישת שלום קטנה ומלאה אהבה באמצע היום שתזכיר להם שאתם איתם בלב.

בתמונה זו הבת שלי מציגה לראווה את אוסף הפתקים שהיא שמרה בקנאות.

שינוי אחד בכל פעם

דבר אחרון אך חשוב – התחלות חדשות הן לא זמן טוב לשינויים נוספים שאינם הכרחיים. לכן, חכו עם הגמילה – מהמוצץ, חיתול, בקבוק, תנו להם להתמודד כל פעם עם משהו אחד. 

ותזכרו – הם מסוגלים!

בהצלחה

הפוסט התחלות חדשות הופיע לראשונה ב-Good Enough Mother.

]]>
https://goodenoughmother.club/new-beginning/feed/ 0
חילוקי דעות בין הורים https://goodenoughmother.club/disagreements-between-parents/ https://goodenoughmother.club/disagreements-between-parents/#respond Fri, 12 Aug 2022 08:27:21 +0000 https://goodenoughmother.club/?p=1200 "למה אתה נותן להם לאכול מול הטלוויזיה?"
"למה כשאת איתם הם אף פעם לא הולכים לישון בזמן?"
"מי צודק?"
כולם צודקים, אבל יש דרך לנהל את חילוקי הדעות הללו כדי לא לפגוע בילדים ובאווירה המשפחתית.

הפוסט חילוקי דעות בין הורים הופיע לראשונה ב-Good Enough Mother.

]]>

חילוקי דעות בין הורים

חילוקי דעות בין הורים

האם הורים חייבים להסכים על כל דבר?

השבוע היה אצלי זוג מקסים לשני ילדים קטנים שמטריפים אותם. הם אמנם באו לקבל יעוץ מה לעשות עם הילדים אבל, דיי מהר נחשפתי לחילוקי דעות על גבול האשמות הדדיות בין ההורים –

"למה את צועקת עליהם?"

"למה אתה נותן להם לאכול מול הטלוויזיה?"

"למה כשאת איתם הם אף פעם לא הולכים לישון בזמן?"

"למה אתה תמיד מוותר להם?"

ועוד כהנה וכהנה הטחות הדדיות שבוודאי מוכרות גם לכם.

אז לכבוד ט"ו באב, יום האהבה, בחרתי להקדיש את הפוסט הזה לשיפור הזוגיות ההורית שמשפיעה בין אם נרצה בכך ובין אם לא, על האווירה בבית ורווחתם של הילדים.

איך יודעים מי מההורים צודק?

אז נחזור רגע לזוג המקסים שבא אלי לייעוץ, "מי צודק?" הם ניסו לקבל ממני תשובה, כאילו אני לא מדריכת הורים אלא שופטת בבית משפט להורות.

שניכם צודקים, עניתי להם. לכל אחד מכם אני בטוחה שיש טיעונים מעולים למה מה שאתם עושים הוא נכון. הבעיה היא, המשכתי, היא לא מי צודק, אלא איך אתם מנהלים את חילוקי הדעות הללו מבלי לפגוע בילדים. 

שנינו יחד וכל אחד לחוד

כל אחד מאיתנו הוא שונה. זה שבחרנו אחד בשנייה לא הופך אותנו ליישות אחת עם מחשבה אחידה, העדפות זהות ואמונות זהות. לכן, כל אחד מאיתנו רואה את טובת הילד באופן שונה בתחומים שונים, וזה בסדר!! 

מה שלא בסדר זה שאנחנו מנהלים את הדיונים האלה מעל ראשם של הילדים ובעצם אומרים להם "תבחר מתוק שלי מי אוהב אותך יותר, מי מאיתנו צודק". 

כשאנחנו עושים את זה אנחנו בעצם מעמידים את הילדים שלנו מול "משפט שלמה" – ילד בן 5 ואפילו 15 לא יכול ולא אמור לבחור בין הוריו!

איך מתגברים על חילוקי דעות בנוגע לחינוך הילדים?

קודם כל מפרידים בין דברים שמתרחשים כשכל אחד מבני הזוג לבד עם הילדים – למשל – אם אני רוצה שהבנות יהיו במיטה ב 20:00, אז כשאני איתן אני אדאג לכך (גבולות כבר אמרנו?) אבל כשבעלי איתן, זו בחירה שלו ואני לא אתערב.

"הילדים יתבלבלו" אומרים לי הורים, "אי אפשר לשגע אותם שלפעמים כן הולכים לישון ב 20:00 ולפעמים לא."

הילדים ממש לא מתבלבלים כשאנחנו לא מבולבלים – הם יודעים מהר מאוד להפריד מה מותר לעשות עם אמא ומה עם אבא ומה כשנמצאים אצל סבא וסבתא.

מתי כן צריך לדבר בקול אחד?

יש כאן סייג אחד חשוב – אם מדובר במשהו שהוא קריטי, משהו שמעביר מסר של שמירה על הבריאות (למשל נסיעה ברכב בלי חגורת בטיחות), כאן חייבת להיות עמדה אחידה כי אחרת המסר לילד הוא "אמא מסכנת את חייך", קרי פחות אכפת לה ממך, וזה מסר שאסור לנו להעביר לילדים.

עמדה אחידה אינה אומרת שאנחנו חושבים אותו הדבר אלא אני מכבד את דעתו של ההורה השני כי אני יודע שהוא אוהב אותך ולכן נעשה את מה שהוא אמר.

מה קורה כאשר שני ההורים בבית?

הרי הילד לא יכול גם להתקלח וגם לא להתקלח בו-זמנית. כאן ההורים צריכים לשבת בינם לבין עצמם ולהחליט יחד מה הכללים בבית – אין נכון ולא נכון, יש התחשבות, יש פשרה, יש דיון. אבל בסוף צריך להגיע להחלטה ואותה לשדר לילדים. 

אם, וזה דבר שקורה הרבה, מגיעים למצב שלא דנתם בו מראש, הכלל הוא לא לשבור את המילה של ההורה השני – אם האבא אמר "לא אוכלים בסלון", גם אם זה נראה לך טיפשי, מיותר, לא שווה את העצבים של הילדים, את לא שוברת לו את המילה! הילדים באותו הרגע לא יאכלו בסלון. אח"כ, ב 4 עיניים תוכלו לדבר על זה ולהחליט מה יקרה בפעם הבאה.

אהבה זה כל הסוד

"רק האהבה תנצח" אמרו אטניקס, וגם כאן, הסוד להצלחה טמון באהבה. זה לא קשה כמו שזה אולי נשמע, זה בסה"כ דורש תרגול, כבוד הדדי ובעיקר להזכיר לעצמנו שההורה השני אוהב את הילדים שלנו לא פחות ממה שאנחנו אוהבים אותם ורוצה בטובתם בדיוק כמונו.

כדי להקל עליכם את התהליך, אני מזמינה אתכם לקרוא על שיטת הרמזור שתעזור לכם לעשות סדר בדברים.

וכרגיל, אני פה לכל שאלה

בהצלחה וחג אהבה שמח

הפוסט חילוקי דעות בין הורים הופיע לראשונה ב-Good Enough Mother.

]]>
https://goodenoughmother.club/disagreements-between-parents/feed/ 0
מה משפיע על אופיו של הילד? https://goodenoughmother.club/child-character/ https://goodenoughmother.club/child-character/#respond Fri, 22 Jul 2022 05:32:19 +0000 https://goodenoughmother.club/?p=1159 מדוע ילד אחד שלנו ביישן והשני מוחצן? למה אחד אחראי והשני מעופף? אילו גורמים אובייקטיביים וסובייקטיביים משפיעים על אופיים של ילדינו? והכי חשוב - איך אנחנו כהורים יכולים להשפיע על עיצוב אופיו של הילד?

הפוסט מה משפיע על אופיו של הילד? הופיע לראשונה ב-Good Enough Mother.

]]>

מה משפיע על אופיו של הילד?

למה ילד אחד שלי שמח וחברותי והשני שקט ומופנם?

כל הורה תוהה לפעמים – איך זה שכל ילד יצא שונה? הרי אני אותו הורה, הגנטיקה אותה גנטיקה – אז למה אחד חברותי והשני ביישן?
למה אחד מלא אנרגיה והשני שקט ורגוע?
למה אחד עושה מה שאני מבקש והשני כל כך דעתן?

חוקרים יודעים היום לומר כי סגנון האישיות שלנו מושפע משלושה גורמים עיקריים שעל רובם יש לנו כהורים השפעה רבה.

הגורמים הם:

  1. המערך המשפחתי
  2. האווירה המשפחתית
  3. התפיסה החינוכית

במאמר הנוכחי אני אתמקד במערך המשפחתי, במאמרים הבאים ארחיב על נושא האווירה המשפחתית והתפיסה החינוכית.

לאורך השנים הפסיכולוגיה לא ייחסה חשיבות לנושא המערך המשפחתי, הראשון שהתייחס אליו היה אדלר שהבין כי המערך המשפחתי הינו גורם המשפיע על התפתחות אישיותו של הילד. אדלר זיהה כי בנוסף להורים, גם לכל אחד מהאחים ישנה השפעה משמעותית על התפתחותם הנפשית של יתר הילדים במשפחה.

מה זה אומר מערך משפחתי?

כשאנחנו מדברים על מערך משפחתי, למה הכוונה?

מערך משפחתי הינו המבנה של המשפחה, הכולל גורמים שונים – חלקם אובייקטיביים וחלקם סובייקטיביים.
הגורמים האובייקטיביים הם אותם דברים שאין עליהם ויכוח – הילד הוא הבכור. 
הגורמים הסובייקטיביים הם תוצר של הפרשנות שניתנת לאותם גורמים אובייקטיביים או לאירועים שמתרחשים בחייו של הילד (אסביר בהמשך).

הגורמים האובייקטיביים שמשפיעים על אופיו של הילד

ברשימת הגורמים האובייקטיביים ניתן למנות גורמים כגון:

  1. סדר הלידה של הילדים – מי ראשון, מי אחרון, כמה ילדים, האם יש ילד יחיד, תאומים וכולי.
  2. הפרשי הגילאים בין הילדים – האם הם צמודים? האם יש שניים צמודים ואחד "בן זקונים"/גדול במיוחד? מומחים מתייחסים לילד שהפרש הגילאים בינו לבין הבא לפניו/אחריו כילד יחיד מבחינת חווית הילדות שלו, זאת אומרת שילד שגדל בפער גדול מאחיו חווה את ילדותו כילד יחיד בהרבה מאוד מובנים, היות ואחיו, לרוב, אינם שותפים לחוויות הילדות שלו. מצד שני אחים הגדלים יחד מהווים חממה חברתית שאין לה תחליף.

מכיוון שסדר הלידה ומספר האחים משפיע, ניתן להבין מדוע כל ילד נולד "להורים אחרים" – הבכור נולד לזוג צעיר שעוד לא חווה הורות – סוג של לוח חלק, השני כבר נולד למשפחה, להורים עם "ניסיון", אחד נולד להורים צעירים ואנרגטיים והאחר לזוג מבוגר ועייף או לחילופין שקול ומרוסן וכולי. לכן אמירות כגון "אני אותה אמא לכל הילדים שלי, אז למה אחד עקשן ומרדן והשני צייתן?" הן שגויות מייסודן וחשוב שהורים יבינו זאת.

  1. מגדר – מרביתנו מתייחסים, לרוב באופן לא מודע, לבנים ולבנות באופן שונה. זהו עניין תרבותי לחלוטין – יש תרבויות שבהן ההבדלים ביחס בין המינים יותר קיצוניים, בעיקר בחברות מסורתיות – בהן למשל לא ירשו לבנות לשחק בכדור ויש תרבויות בהן המסר יהיה יותר "סמוי" ולעיתים אפילו בלתי מודע על ידי ההורים עצמם ויבוא לידי ביטוי באמירות כגון "אל תבכה אתה לא ילדה!". כך או כך, ההבדלים קיימים ומשפיעים על עיצוב אופיו של הילד/ה.
  2. חריגות של אחד הילדים – כאשר אחד הילדים במשפחה "שונה" מיתר הילדים, הוא זוכה ליחס אחר – מופלה או מועדף והדבר משפיע כמו דומינו ראלי על יתר הילדים. חריגות יכולה להיות צרכים מיוחדים כמו לקויות למידה, הפרעות קשב וריכוז וגם מחוננות (על כל קשת האינטליגנציות הקיימת), מחלה או נכות פיזית. כאשר אחד הילדים במשפחה בעל צרכים מיוחדים כל המשפחה מתארגנת סביב הצרכים של החריג ולתפישת שאר הילדים הוא הילד המועדף והאהוב יותר על ההורים מכיוון שבו מושקעים כל המשאבים המשפחתיים – זמן, כסף ותשומת לב.
  3. מוות של אחד הילדים – בין אם לפני שיתר הילדים נולדו או בזמן שהם כבר היו, בין אם מדובר בלידה שקטה ואפילו הפלה, מוות בעריסה או מוות כתוצאה מתאונה או מחלה. הנטייה שלנו היא לחשוב שהילד המת אינו נוכח אבל נוכחותו במערך המשפחתי מאוד משמעותית, למשל גם אם המוות היה לפני הולדת הילד הראשון, הורים עשויים לגונן על הילד שנולד אחרי המקרה יתר על המידה. גם אם ההורים שומרים את המקרה בסוד -הסוד הזה נוכח בבית ויש לו השפעה חזקה מאוד על יתר הילדים, גם אם הם לא יודעים להצביע עליו באופן מפורש ולומר זאת. במשך שנים נטו להתעלם בישראל מאחים שכולים, לא ראו בהם גורם רלוונטי להתמודדות עם השכול, היום יודעים שזו טעות, מוות של אח משפיעה גם על הילדים הנותרים. ההשפעה תלויה בהמון גורמים אבל היא קיימת. מתי לספר לילדים ואיך? כל מקרה לגופו, אין כאן כלל אצבע שניתן להצביע עליו.
  4. חזות מיוחדת של אחד הילדים – ילד יפה במיוחד לאחים "רגילים" או להפך, ילד שזוכה להתפעלות מהסובבים אותו באופן מודגש יחסית לאחיו. מכירים את זה שהורים אומרים "הוא 2 טיפות מים אבא שלו"? אז גם דמיון של ילד למישהו במשפחה, הורה / דוד / סבא, עשוי להשפיע על ההתייחסות אליו וכתוצאה מכך על התפתחות אישיותו. הדברים יכולים להתעצם כאשר מדובר בדמיון למישהו יקר שמת.
  5. האם ההיריון הוא בחירה או טעות? האם הילד הגיע אחרי טיפולי פוריות ארוכים ומפרכים? האם ההורים חיכו לו המון זמן? ילד שהגיע אחרי "הריון יקר" הוריו עלולים "לעטוף אותו בצמר גפן" ולמנוע ממנו לחוות חוויות שהיה חווה אילו ההיריון היה טבעי וקל.
  6. ילדים מאומצים – האם הם ילדים מאומצים במשפחה שיש בה גם ילדים ביולוגיים? הגיל בו הם אומצו, הנסיבות בהן הם אומצו ועוד, לכל אלו השפעה גם כן.
  7. משפחות מורכבות – משפחה בה יש הורים מפרק ב' עם / בלי ילדים נוספים, גירושים, אלמנות.
  8. ילד במשפחה יחידנית – לילדים אלו אין להם דמות של אחד ההורים ולעולם לא תהיה להם, בניגוד להורה שנפטר אשר דמותו גם אם היא רק בסיפורים ותמונות, עדיין קיימת. ילד במשפחה יחידנית חסר את היכולת לראות את דמות ההורה השני, זה עבורו תמיד יהיה ריבוע שחור והוא יצטרך להשלים עם העובדה שהוא לעולם לא ידע מיהו אותו הורה שהגנים שלו מרכיבים אותו.
  9. משפחות חד מיניות – היום זה כבר יותר ויותר נפוץ כך שההשפעה מאוד תלויה בסביבת המגורים.

כל אלו מצטרפים לגורמים הסובייקטיביים ויחד בונים את אישיותו של הילד מעצם התייחסות ההורה אל הילד בהשפעתם של אותם גורמים.

הגורמים הסובייקטיביים שמשפיעים על אופיו של הילד

כאשר מדברים על הגורם הסובייקטיבי מדברים על האופן בו הילד חווה מבחינה רגשית , פסיכולוגית, את אותם גורמים אובייקטיביים ואת היחס של ההורה אליו באותם הקשרים. מדובר בחוויה של הילד את תחושת הערך והשייכות כתוצאה ממיקומו האובייקטיבי במערך המשפחתי ואת הפירוש שהוא נותן להתייחסות ההורים אליו והמסקנות שהוא מסיק כתוצאה מכך הן מבחינת עצמו והן מבחינת הקשר שלו עם ההורים ועם האחים – קרי קבוצת השווים. האופן בו הילד יחווה ויפרש את היחס של ההורים מושפע גם מהטמפרמנט שלו.

אמנם אין לנו ההורים שליטה על הפירוש הסובייקטיבי שהילד יבחר אבל יש לנו השפעה עליו!

יש המדמים את מיקום הילדים במשפחה לבריכת שחיה- הילד שנולד עומד על שפת הבריכה והמטרה שלו היא להגיע אל הצד השני כי שם נמצאים הוריו ורק שם יוכלו להתממש כל צרכיו הנפשיים (ביטחון, שייכות, נראות וכולי).

הבכור עומד על שפת הבריכה, מביט בהוריו שבצד השני, מביט מטה ולפניו פרושים כל המסלולים, כולם פנויים ועומדים לרשותו. המסלול אותו הילד יבחר מושפע אך ורק מהטמפרמנט האישי שלו שמגדיר עבורו איזה מסלול הכי מתאים לציפיות של ההורים ממנו ואיזה הכי קל לו.

כאשר הילד השני נולד והוא מגיע לשפת הבריכה, הוא רואה שמסלול אחד כבר תפוס, נדיר ביותר שילד יבחר לקפוץ לאותו מסלול! הילדים יחפשו מסלול בו הם יוכלו להיות ייחודיים ולא לחוש תחרות.

לכן, כפי שציינתי כבר קודם – שני ילדים שגדלים באותו בית פיזי אינם באמת גדלים באותו בית מבחינה רגשית. בנוסף לטמפרמנט השונה של כל אחד מהם, כל אחד מהם נולד לתוך מציאות חיים אחרת. ההורה שהרגיש כי עם הילד הראשון הגישה שלו הצליחה ועכשיו נתקל בקשיים עם הילד השני, נוטה להאשים את הילד בקושי, הרי הוא, ההורה, יודע מה צריך לעשות ויש לו הוכחות לכך!

למרות השוני בטמפרמנט בין הילדים, ניתן למצוא כמה מאפיינים משותפים בהתאם למיקום הילד במשפחה. צריך לזכור כמובן שמדובר בהכללה, כל ילד הוא עולם ומלואו ולא בהכרח עונה על כל המאפיינים הללו.

מאפיינים של ילדים בכורים

מהם המאפיינים של ילדים בכורים?

דמיינו לכם שבן הזוג שלכם מביא יום אחד הבייתה בת זוג חדשה ואומר לכם בשמחה "תכירי, זו אשתי השנייה, אני אוהב אותה בדיוק כפי שאני אוהב אותך, אתן תהיינה חברות טובות, תחלקו הכול ביניכן ויהיה לכן כיף ביחד". לא יודעת לגביכן אבל אם בעלי היה אומר לי כזה דבר אני בטוחה שלא הייתי מקבלת את זה בהבנה, שלא לדבר אהבה .😊 זה בדיוק מה שמרגיש ילד בכור כשנולד לו אח/ות. עד לאותו הרגע הוא היה מרכז היקום עבור הוריו (ולעיתים גם עבור הסבים / סבתות אם מדובר בנכד ראשון) ופתאום הוא צריך לחלוק את כס המלכות עם איזה יצור קטן ותובעני. ילד בכור הוא היחיד מבין כל הילדים שמתמודד עם אובדן הבלעדיות על הוריו! הוא זה שהפך את 2 האנשים הללו שהיו בסה"כ זוג עד לאותו רגע, להורים ולמשפחה. יש הורים שחווים צורך לפצות את הבכור מתוך תחושת אשמה על מה שהם "עוללו" לו. בנוסף ילד ראשון נושא עימו את כל הפנטזיות הכי גדולות של הוריו בכל הקשור לאיזה הורים הם יהיו ואיזה ילד ייוולד להם.  המשא הזה של הציפיות והפנטזיות בשילוב חוסר הניסיון ההורי שמביא עימו חרדה, הוא משא לא פשוט כלל לילד בכל גיל, בוודאי לילד קטן.

מאפיינים של הילדים הקטנים במשפחה

מהם המאפיינים של הקטנים, אלו שנולדו אחרונים?

אם הילד הבכור פותח את הדלת להורים לכל החוויות החדשות בחיים – פעם ראשונה פוסע צעד ראשון, פרידה ראשונה בגן, כיתה א', רישיון נהיגה, סיום י"ב ועוד ועוד, הרי שהילד הכי קטן הוא ההזדמנות האחרונה של ההורים לחוות את אותם הדברים וזה מרגש לא פחות.

הילד הזה הוא האפשרות האחרונה מבחינת ההורים להרגיש עוד קצת "בעלי משמעות" ושצריכים אותם ולכן הם פעמים רבות לא ימהרו לשחרר. אנו נראה ילדים יחסית יותר מפונקים, פחות עצמאיים. יש ילדים שידרשו מהאחים הגדולים שיוותרו להם, לעיתים קרובות בתמיכת ההורים – בינינו, מי לא שמע / אמר "תוותר לו הוא קטן"?

לפעמים נראה ילדים שדואגים רק לעצמם כי מעולם לא ציפו מהם לדאוג לאחרים. הם יחושו תמיד, בעיקר בשנים הראשונות לחייהם כשהפערים עוד גדולים, שיש מי שעושה הכול טוב יותר מהם ומוקדם יותר מהם – כשהם עוד נאבקים בצעד הראשון האחים הגדולים כבר רצים וקופצים, כשהם עוד מגמגמים בקריאה האחים הגדולים קוראים בשטף ספרים שלמים בלי תמונות וכולי.  מצד שני הם גדלים למערך משפחתי עשיר דבר המאלץ אותם מגיל צעיר לדעת להסתדר עם אחרים, להיות רגישים לסובבים אותם, הם נולדים לתוך שדה חברתי עשיר יותר ולכן נוטים להיות חברותיים יותר. הם עשויים להיות מאוד הישרדותיים / עצמאיים או לחילופין מאוד תלותיים, תלוי ביחס של ההורים אליהם.

מאפיינים של ילדי הסנדוויץ'

מה כל כך מיוחד בילדי הסנדוויץ'?

רבות מדברים על תופעת ילדי הסנדוויץ', אלו שהם לא בכורים ולא הכי צעירים. כל מי שהוא ילד סנדוויץ' בוודאי יזדהה עם הדברים. לבכור יש את ייתרון הראשוניות והבלעדיות, לאחרון את המקום של ה"קטן" ואילו הסנדוויץ', שמעולם לא זכה להיות הכי גדול, אז גם את המקום של הקטן לוקחים ממנו כשנולד הילד השלישי. ילדים אלו נוטים לתחושות תחרות וקינאה מול הבכור, קיפוח-  "לא רואים אותי", אין להם לא את זכויות הייתר של הבכור ולא את אלו של הצעיר. תלוי בטמפרמנט והמגדר של הילד אבל את ילדי הסנדוויץ' נראה לא פעם כילדים המרדנים של המשפחה או בקצה השני, הילדים המרצים (pleasers). לילדי הסנדוויץ' שמורה הפריווילגיה לבחור עם מי הם רוצים לכרות "ברית" – עם הגדול או הקטן וכמובן לשנות בהתאם למה שמתאים להם באותו שלב.

בדרך כלל נראה שילדים נמצאים בתחרות עם הצמודים אליהם בסדר הלידה – השני יהיה בתחרות עם הראשון / השלישי, לעומת זאת הראשון לא ירגיש בתחרות עם השלישי כי הפער ביניהם גדול מידי. מסיבה זו נראה הרבה פעמים קואליציות בין הראשון והשלישי והשני עם הרביעי וכולי כי איתם הם לא מרגישים בתחרות ישירה.

מאפיינים של ילד יחיד במשפחה

ילד יחיד דומה מאוד במאפייניו לילד בכור שטרם נולד לו אח. אולם בעוד ילד בכור בשלב מוקדם מאוד של חייו מורד מכס המלוכה, ילד יחיד חי כ"מלך" בבית לכל אורך חייו. יש ממנו ציפייה לעשות הכול בבית לטוב ולרע. הוא גדל בעולם של מבוגרים שלרוב אין לו שום צורך לחלוק איתם או להתחשב בהם ולכן כשהוא נפגש בקבוצת השווים נראה לא פעם שהמציאות "מחטיפה להם סטירה". הם חסרים את המעבדה החברתית הכול כך משמעותית של "אחאות" ולכן חשוב מאוד להפגיש אותם מגיל מאוד צעיר עם ילדים אחרים.

מאפיינים של תאומים

להיות תמיד חלק משניים

בעוד שלילדים תאומים ישנה מתנה שאף ילד אחר לא יכול לחוות מעצם היותם בקשר כל כך סימביוטי אחד עם השני, המצב מביא עימו גם לא מעט אתגרים. תאומים הם הילדים היחידים שמיום הגיעם לעולם הם צריכים לחלוק את המשאב הכי יקר להם באופן הכי קיצוני. בעוד אחים, אשר לא משנה כמה הם קרובים בגיל, יש להם צרכים שונים בהתאם לשלב ההתפתחותי בו הם נמצאים, תאומים צריכים באותו הזמן את אותו הדבר. זו תחושה הישרדותית לא פשוטה, בנוסף לתחושה שהם תמיד חלק משלם ואשר עלולה להביא לאובדן הזהות. האתגר ההורי הוא כמובן לפתח אצלם את תחושת הנפרדות יחד עם תחושת השייכות הכול כך חשובה ומתגמלת.

מבחינת אדלר, השוני באופי של הילדים באותו הבית, בהתנהגויות שמאפיינות אותם, אינו מולד אלא תוצאה של המיקום שלהם במערך והתפקיד שהם לוקחים על עצמם כתוצאה מהפרשנות שהם מעניקים למיקום שלהם ולמסרים שהם קולטים מההורים. במקרים רבים התפקידים שהילדים לוקחים על עצמם או שהוריהם מטילים עליהם אינם מודעים ולכן הם עלולים למצוא את עצמם "תקועים" בתפקיד שהם לקחו / קיבלו בילדותם גם כאשר הם בגרו והתפקיד כבר אינו משרת אותם ואף גורם להם לתסכול וכעס.

מסיבה זו נראה לעיתים מתבגר שבילדותו היה ילד "מרצה" וכעת מורד בהוריו. הילד לא מודע לכך שהוא נלחם בתפקיד המרצה אותו הוא נושא עימו מאז הילדות, זהו תהליך בלתי מודע. פעמים רבות אחרי מרד גיל הנעורים נראה את אותו נער מעמיס על עצמו חזרה את תפקיד המרצה, עד לסבב הבא בו הוא יחליט להתנער ממנו, לרוב זה יקרה סביב העשור הרביעי לחיים.

איך ההורים יכולים להשפיע על אופיו של הילד?

מה אנו כהורים יכולים לעשות?

אז ראינו שהרבה מהגורמים הם "עובדה קיימת" שאין באפשרותנו לשנות, ובכל זאת, מה כן ניתן לעשות? 

ראשית זכרו שכל הילדים שלכם באותה סירה – סירת הילדים שלכם, אותם אתם אוהבים ואשר מבחינתכם הם כולם מוצלחים!

אחרי שהכנסתם את כולם לאותה הסירה עכשיו אתם יכולים להתמקד בייחודיות של כל אחד מהם ולשקף לו את המקום המיוחד שלו שבו הוא המקסים והנהדר עבורכם. שימו לב כי אתם עושים זאת מבלי להשוות וליצור תחרותיות בין האחים!

אפשרו לכל ילד תנועה בין המקומות השונים במשפחה- תנו לפעמים לקטן להיות הגדול ולהפך. עשו זאת בדברים הקטנים – אפשרו לקטן להחליט מה משחקים עכשיו והסירו מהגדול את האחראיות על הקטנים לפעמים.

המנעו מניצול התחרותיות הטבעית שבין הילדים לטובתכם. מכירים את זה שהגיע סוף היום, אתם רוצים לגמור כבר עם המקלחות אז אתם אומרים "בוא נראה מי נכנס ראשון למקלחת?" אם אין אווירה תחרותית בבית אז זה לא נורא להשתמש בזה מידי פעם, אבל גם רוב הסיכויים שזה לא יעבוד. אם, מצד שני, התחרותיות נוכחת וחזקה במשפחה באופן טבעי, אמירות כאלה רק יחריפו את המצב.

זכרו – גם אם לא הכול בשליטתנו, יש לנו את היכולת להשפיע על עיצוב אופיו של הילד.

כתבו לי כיצד מיקומכם במערך המשפחתי, במשפחה הגרעינית ממנה אתם הגעתם, השפיע על עיצוב אישיותכם

במאמר הבא ארחיב על יתר הגורמים המשפיעים על עיצוב אישיותו של הילד.

הפוסט מה משפיע על אופיו של הילד? הופיע לראשונה ב-Good Enough Mother.

]]>
https://goodenoughmother.club/child-character/feed/ 0
דאגה הורית https://goodenoughmother.club/parental-concern/ https://goodenoughmother.club/parental-concern/#respond Sat, 28 May 2022 07:42:47 +0000 https://goodenoughmother.club/?p=1081 מי מאיתנו לא חווה התלבטות בין הצורך לאפשר לילדים מרחב למידה והתנסות והצורך לגונן עליהם?

מרוב שאנחנו רוצים לעטוף את הילדים כדי שלא יקרה להם שום דבר, רע כמובן, אנחנו עלולים לגרום לכך שלא יקרה להם שום דבר, ואז הם יחמיצו גם ובעיקר את הדברים הטובים.
אז מה עושים ומה לנמו יש לומר בעניין? כנסו וקראו

הפוסט דאגה הורית הופיע לראשונה ב-Good Enough Mother.

]]>

דאגה הורית

לדאוג שלא יקרה להם כלום

ראיתם פעם את הסרט "נמו"?

השבוע פנתה אלי אמא מודאגת שרצתה שאומר לה מה לעשות במקרה הבא (הפרטים כמובן שונו כדי לשמור על פרטיותה)-

הבת שלה בת 12 שחקנית שח-מט מחוננת מרגישה שקבוצת השח של בני גילה לא מספיק מאתגרת והמדריך הזמין אותה להצטרף לקבוצה הבוגרת של בני 15-18 (מעורבת בנים ובנות). 

האמא חוששת – "אולי מישהו שם יפגע בה? נערים בני 18 יש להם מחשבות אחרות בראש" 

השיחה הזו הזכירה לי קטע מהסרט נמו בו בר-דג, אבא של נמו, שדמותו בסרט היא של אב חרד, מנהל שיחה עם דוגי (לא בטוחה שזה שמה באמת אבל תזרמו איתי), שהיא איך לומר, חסרת דאגות, אומרת כל מה שהיא חושבת. 

הדיאלוג ביניהם מגיע כשבר-דג המודאג מחליט סוף סוף לאזור אומץ ולתת לנמו ללכת לביה"ס וזה הולך בערך כך: 

בר-דג, בקול הורי מלא דאגה "אני לא רוצה שיקרה לו שום דבר" 

דוגי בתגובה, בקולה המתוק עם נימה של תהייה מלאה תום "אבל אז שום דבר לא יקרה לו"

המחיר של הגנת יתר על הילדים

לא הבנתם? 

קחו שניה לקרוא את המשפט הזה שוב.

הבנתם? 

מרוב שאנחנו רוצים לעטוף את הילדים כדי שלא יקרה להם שום דבר, רע כמובן, אנחנו עלולים לגרום לכך שלא יקרה להם שום דבר, ואז הם יחמיצו גם ובעיקר את הדברים הטובים.

חנן בן ארי סיכם את זה מצויין בשיר המרגש שלו "אמן על הילדים", כל פעם שאני שומעת את המילים

"אני לא אספיק להגיע, לשמור, להציל, להושיע

לספוג במקומם ת'קליע, אוי כמה הלב הוא פגיע"

 אני מרגישה שהוא קרא אותי כמו ספר פתוח וכתב את מה שאני מרגישה כל פעם מחדש. 

נגן וידאו

כי מי מאיתנו כהורה לא חווה לפחות פעם בשבוע (רציתי לומר פעם ביום או פעם בשעה אבל נשמור על פאסון) חשש קל, שלא לומר פחד שלא לומר חרדה לשלומו של הילד? 

זה מתחיל בדברים הכי קטנים כשהם עוד ממש צעירים – לתת להם ללכת בלי יד כי מה יקרה "אם הם יפלו ויקבלו מכה?" אני זוכרת עד היום איך הלב שלי כאב בכל פעם שהבת שלי נפלה וקיבלה מכה כשהיא רק למדה ללכת.

לתת להם לטפס על שרפרף כדי לשטוף ידיים לבד

לתת להם להחזיק לבד מזלג – "ואם זה יכנס להם לעין?" שלא לדבר על לחתוך סלט

לחצות כביש

ללכת לחוג לבד

לחזור בלילה מחברה

לנסוע באוטובוס לעיר אחרת

לצאת לטיול של תנועת הנוער ולישון בשטח בלי אמא

לנהוג בלי מלווה

גיוס לצבא, טירונות…

יכולתי להמשיך עוד ועוד, הרי זה לא נגמר אף פעם, אבל נראה לי שהבנתם את הרעיון – בכל שלב בחיים, הילדים שלנו יעמדו מול מצבים שבהם יש סיכון כלשהו.

האיזון בין הדאגה ההורית והצורך בעצמאות

לא סתם אומרים "ילדים קטנים דאגות קטנות ילדים גדולים דאגות גדולות", כי ככל שהם גדלים היכולת שלנו לעטוף אותם בכל רגע נתון הולכת ופוחתת ויחד איתה גדלה הדאגה – ואם הם לא יסתדרו? ואם יקרה להם משהו? 

אני זוכרת את היום שהבת שלי חזרה מרכיבה על אופניים עם חתך בסנטר, הלב שלי נצבט, הרגשתי כאילו אני היא זו שנחתכה, רציתי לומר לה שאף פעם יותר לא תעלה על האופניים. אבל לא עשיתי את זה, נשמתי, חיבקתי, לקחתי אותה למרפאה להדביק את החתך, דיברנו על איך זה קרה ואם יש משהו שהיא יכולה לעשות בפעם הבאה כדי שאולי זה לא יקרה (לא היה 😱) והתפללתי שזה הכי גרוע שיקרה לה אי פעם.

כל ספורטאי תחרותי וכל יזם יאמר לכם שאין סיכוי להצלחה ולמידה בלי סיכון ולהפך – בכל סיכון יש סיכוי להצלחה ובוודאי ללמידה. 

אם נחזיק לילד את היד לנצח כדי שהוא אף פעם לא יפול הוא הרי לא רק לא ילמד ללכת בכוחות עצמו, הוא גם ילמד, באופן תת הכרתי כמובן, שהוא לא מסוגל, שהוא חייב את היד של אמא שלו כדי לשרוד. 

היינו רוצים לעטוף אותם לנצח או לפחות עד שנהיה בטוחים ב 100% שהם מוכנים ושום דבר לא יקרה להם – אבל האם יש באמת אפשרות כזו? מה המחיר שהילד ישלם על חוסר התנסות?

אז נכון, לא ניתן לילד קטן לחצות כביש לבד לפני שתרגלנו איתו שוב ושוב ושוב ושוב חציה נכונה, כללי זהירות בכביש ולמדנו יחד איתו את הנתיב הכי בטיחותי. ועדיין, ברגע מסוים נצטרך לשחרר ולתת לו לחצות לבד, מתוך אמונה שציידנו אותו בכל הכלים הדרושים ויש לו את היכולת והמסוגלות להצליח, אחרת הוא לנצח ישאר תלוי בנו.

איך יודעים מתי לאפשר לילד להתנסות?

אני אתחיל מהסוף – אין נוסחת קסם ואין תשובה אחת נכונה. ההחלטה אם כן או לא, הקצב בה זה יקרה, התיזמון, כל אלה כמובן משתנים מהורה להורה ומילד לילד, אין כאן נכון או לא נכון ובוודאי לא כלל אצבע שניתן לקבוע. אבל יש כן כמה דברים שיכולים לעזור לכם להגיע לתשובה הנכונה עבורכם. 

אז מה כן אפשר לעשות?

ראשית, לנשום עמוק, להרגיע את המחשבות על כל האסונות שיכולים לקרות ולתת מקום לחשיבה שקולה ורציונלית.

הנה כמה שאלות שכדאי שתשאלו את עצמכם

  1. מה הסיכון? מה אתם באמת, עמוק בפנים מפחדים שיקרה? זה המקום להיות כנים עם עצמכם ולהתמודד עם הפחדים הכי כמוסים שלכם. האם יש בהם הגיון או שהם נובעים מחוויות ואמונות שהושרשו בכם? האם יש מקום לאמונות הללו או שהגיע הזמן להפרד מהן ולא להעביר אותן הלאה לילדיכם?
  2. האם זהו סיכון שאפשר או צריך לקחת? האם מדובר בחיים ומוות או "רק" בחוויה לא נעימה שניתן להתגבר עליה?
  3. מה אני יכולה לעשות כדי לצמצם למינימום (תזכרו שזו לא פוליסת ביטוח – זה אף פעם לא לאפס) את הסיכון? אילו דברים אני יכולה ללמד את הילדה שלי כדי שהסיכון לפגיעה יפחת? מה אני יכולה לעשות כדי ליצור לילד שלי סביבת התנסות בטוחה יותר ועדיין מאפשרת?
  4. מה הרווח שהילד יכול לקבל מההתנסות הזו? אילו יכולות הוא ירכוש בעקבותיה? אילו צדדים באישיות שלו יחוזקו בעקבות כך? מה זה יעשה לתחושת הערך והמסוגלות שלו? 
  5. מה הוא יפסיד אם הוא לא יתנסה בכך? האם הוא יחוש חסר יכולת? שהעולם הוא מקום מסוכן? או שהוא יהיה מנודה חברתית? 
  6. האם אני חושב שהילד שלי בשל? האם יש בו את האחריות, שיקול הדעת, היכולת המוטורית והשכלית הדרושות?

 

רק אחרי שנענה לעצמנו על השאלות נוכל לקבל החלטה שקולה שמתאימה לנו ולילד שלנו

צריכים עזרה?
אני כאן

הפוסט דאגה הורית הופיע לראשונה ב-Good Enough Mother.

]]>
https://goodenoughmother.club/parental-concern/feed/ 0
חינוך ילדים https://goodenoughmother.club/educating-children/ https://goodenoughmother.club/educating-children/#respond Fri, 25 Jun 2021 11:26:55 +0000 https://goodenoughmother.club/?p=999 יש לכולנו נטייה לנסות ולחנך את הילדים שלנו בזמן מעשה.
אם הילד משתטח על הרצפה בקניון כי הוא רוצה שאקנה לו גלידה למרות שהחלטתי שהוא כבר טחן מספיק ממתקים להיום, או אם הוא זורק צעצועים לכל עבר כי הוא הפסיד במשחק, אנחנו נוטים לפצוח בנאומים ארוכים שמסבירים לילד את משנתנו החינוכית מתוך תקווה גדולה שהוא יתעשת, יבין את ההיגיון שבדברינו ויאמר "אמא, את צודקת, אני באמת לא צריך עכשיו עוד גלידה".
בואו, זה לא קרה אף פעם באף בית וגם לא יקרה אצלכם.
אז מה עושים?
מוזמנים לקרוא

הפוסט חינוך ילדים הופיע לראשונה ב-Good Enough Mother.

]]>

חינוך ילדים

חינוך מתחיל בדברים הקטנים

כל שנה שנגמרת ואיתה ההתרגשות לקראת השנה החדשה מעלה בי מחדש את אותו זיכרון ישן מלפני 13 שנה.

כשהבכורה שלי עלתה לכיתה א' (לא מאמינה שעברו 13 שנה מאז) ההתרגשות, שלה ושלי, הייתה בשיאה.

נוסף על ההתרגשות הטבעית שלפני כיתה א', היא ניחנה בגנים שלי והאהבה לציוד משרדי זורמת אצלה בדם 😉

אז רגע לפני שצעדנו לחנות בהתרגשות גדולה לקנות את כל הציוד החדש לבית הספר, שוחחתי איתה ברוגע, בבית.

חינוך מתחיל בדברים הקטנים

הסברתי לה מה זה "מותגים", נתתי לה דוגמאות מחיי היום – יום שלה למותגים כמו דיסני כדי שהיא תוכל להתחבר לנושא.

הסברתי לה ש"מותג" פעמים רבות יקר יותר ממוצר שהמותג שלו אינו מוכר. 

דיברנו על כך שלפעמים זה מוצדק ופעמים רבות לא. 

הסברתי לה שזה בסדר לרצות גם דברים ממותגים ולכן כשנלך לחנות היא תוכל לבחור לעצמה עד 3 פריטים – איזה שהיא תרצה מתוך רשימת הציוד לבית הספר – שהם יהיו ממותגים. זה יוכל להיות ילקוט, קלמר, קלסר. יומן, סרגל, מחברת. קלסר, מחברת, תיקיה. כל שילוב מקובל עלי בתנאי שאלו יהיו רק 3 פריטים. את כל השאר, הסברתי לה, אנחנו ניקח לא ממותגים. 

כשהגענו לחנות והתחלנו לשוטט בין המדפים, לקחתי מידי פעם פריט ממותג ופריט לא ממותג והראיתי לה את ההבדלים במחיר, כדי שהיא תוכל לחוש את מה שדיברנו עליו בבית. 

היא התחילה לבחור לעצמה פריטים ואני הזכרתי לה שהיא יכולה לבחור 3 ממותגים. אחרי התלבטויות בינה לבין עצמה כשאני נמנעתי מלהתערב ורק חיזקתי אותה ואמרתי לה "אהובתי, את תבחרי אילו 3 פריטים את רוצה ממותגים, זו בחירה שלך בלבד", היא בחרה את השלישיה שלה. 

לא היו סצנות, לא היו מריבות, כי היא ידעה מראש מה הגבול שבתוכו יש לה חופש בחירה! 

כעבור שנתיים הסנדוויץ' שלי עלתה ל-א' ואני, שכבר נכנסתי לשגרה, שכחתי לעשות את השיחה. באוטו בדרך לחנות שמעתי פתאום את הגדולה (שכבר הייתה "מנוסה") מספרת לאחותה "את יודעת עמיתי, מותגים הרבה יותר יקרים מלא מותגים וזה סתם בזבוז כסף, אז את תוכלי לבחור לך 3 דברים ממותגים". 

לא יכולה לתאר לכם כמה עפתי עליה (ועלי 😎) באותו רגע! 

הבנתי שהצלחתי לעשות חינוך אמיתי, כי עובדה שהמסר הופנם!

מתי זה זמן טוב לחנך ילדים?

אז רגע לפני שאתם רצים לחנויות לקנות ציוד לבית הספר ומתמודדים עם סצנות של "אבל לכולם יש!" או "אני רוצה כזה!", אני רוצה לדבר אתכם על הזמן הנכון לחינוך.

יש לכולנו נטייה לנסות ולחנך את הילדים שלנו בזמן מעשה.

אם הילד משתטח על הריצפה בקניון כי הוא רוצה שאקנה לו גלידה למרות שהחלטתי שהוא כבר טחן מספיק ממתקים להיום, או אם הוא זורק צעצועים לכל עבר כי הוא הפסיד במשחק, אנחנו נוטים לפצוח בנאומים ארוכים שמסבירים לילד את משנתנו החינוכית מתוך תקווה גדולה שהוא יתעשת, יבין את ההיגיון שבדברינו ויאמר "אמא, את צודקת, אני באמת לא צריך עכשיו עוד גלידה". 🤣

בואו ננחת רגע מהפנטזיה שלנו ונפנים שזה לא קרה אף פעם באף בית וגם לא יקרה אצלנו.

לא בגלל שהילדים שלנו לא אינטליגנטים ולא מסוגלים להבין את דברי החוכמה שאנו אומרים להם, אלא בגלל שברגע שבו הם כועסים, מתוסכלים, עצובים, הם ממש לא פנויים להסברים ההגיוניים שלנו!

לכן, ברגע האמת, כשהילד בהתקף זעם, זה לא הזמן לחינוך!

מה עושים כשהילד בהתקף זעם או בכי?

כשהילד בהתקף זעם, שרוע על הרצפה וזורק דברים לכל עבר זה הזמן בו אתם צריכים ויכולים לעשות רק 2 דברים: 

הראשון – זה זמן לאמפטיה – "אני מבינה שאתה רוצה גלידה, אבל אני לא אקנה לך עכשיו"

השני- זה הזמן לאכוף את הגבול שהצבתם – לא לקנות, גם אם הוא ממש עצוב וכל האנשים בקניון עכשיו מסתכלים עליכם ומצקצקים "איזו אמא רעה". שיצקצקו! אם הילד ידע שהלחץ החברתי משפיע עליכם הוא ישמור את הסצנות תמיד למצבים הללו!

מה יעזור לי לא להכנע ללחץ?

כדי שנוכל להיות במקום הזה – האמפטי והשומר על הגבולות – אנחנו חייבים קודם כל להבין: 

  1. הוא לא עושה לי דווקא – או כמו שאומרים – זה לא נגדי זה בעדו! ברגע שאבין שהוא באמת רוצה באותו רגע את הגלידה והבכי שלו נובע מתסכול על כך שהוא לא מקבל את מבוקשו, אני אהיה פנויה לתגובה אמפטית ולא כועסת. אל תתבלבלו – אמפטיה אין פירושה למנוע ממנו את התסכול! אמפטיה אומרת שאני מבינה את המצוקה שלו, לא מבטלת אותה ("תפסיק לעשות הצגות") ושאני לא כועסת.
  2. אני צריכה קודם להגדיר לעצמי מה הם הגבולות שחשובים לי – אם עשיתי עם עצמי חושבים, רגע לפני שאמרתי "לא!" והבנתי עם עצמי למה חשוב לי לשמור על הגבול הזה, אז יהיה לי הרבה יותר קל לאכוף אותו וגם לילד לקבל אותו. (מוזמנים לקרוא עוד על הצבת גבולות באופן יעיל בפוסט על גבולות)

מתי זה זמן מתאים להסביר לילד?

את החינוך וההסברים צריך לשמור לזמן בו הילד פנוי להקשיב. 

תחשבו על עצמכם, אתם בעצבים על משהו (הבוס בעבודה, הילדים, כל דבר אחר) ועכשיו בן הזוג יבוא ויסביר לכם שאתם סתם כועסים, שבעצם זה לטובתכם.

במקרה הטוב לא תהיו פנויים להקשיב במקרה הפחות טוב כדאי שהוא יתפנה לכם מהעיניים לכמה שעות 😜

אותו הדבר עם הילדים שלנו. כשהם בעיצומו של התקף זעם / בכי, הם לא פנויים להקשיב. כל מה שנאמר במקרה הטוב לא יקלט ובמקרה הפחות טוב רק יתדלק אותם יותר.

לכן, אם זה משהו שאתם צופים מראש שיקרה, הקדימו תרופה למכה ודברו על כך עם הילד.

הסבירו את הסיבה לגבול שאתם מציבים, לא בכעס, לא ב"הורדת ידיים". נהלו איתו שיחה, לא ויכוח או מאבק, הקשיבו למה שיש לו לומר, אם לילד יש שאלות תתייחסו בכבוד וברצינות לשאלות והטיעונים שלו. אולי תגלו שהוא העלה טיעונים שלא חשבתם עליהם ואשר ישנו את דעתכם? במקרה כזה זה בסדר גמור לומר לו "אתה יודע, העלית טיעונים שלא חשבתי עליהם, אני אחשוב על זה עוד קצת ואעדכן אותך מה החלטתי". אם לא הצלחתם לשכנע אותו זה גם בסדר! בסוף אתם ההורים ואתם קובעים וזה הרגע לומר "שמעתי את מה שאמרת ועדיין אני חושבת שזה מה שצריך להיות ומכיוון שאני אמא שלך ואני אחראית עליך, זה מה שיהיה".

מה עושים כשנתקלים במצב לא צפוי?

הלוואי ויכולנו לצפות מראש את כל המצבים בהם ניתקל. אבל החיים חזקים מהכל ולא תמיד אנחנו יכולים לצפות הכל.

אם הופתעתם ונתקלתם במקרה שלא צפיתם מראש / לא הכנתם את הילד אליו – פשוט הציבו את הגבול בלי כעס, בלי כוחנות, בלי השפלה ובלי חפירות – זיכרו, הילד לא פנוי להקשיב לכם! אמרו פעם אחת את הטיעון שלכם וזהו, עכשיו הזמן לאכוף את הגבול שהצבתם.

אז אם אני אעשה את כל זה הילד ישתף פעולה ולא ישתטח יותר על הרצפה?

נקודה אחרונה לסיום – אל תצפו שאם עשיתם את כל ההכנה הילד לא יתאכזב, יכעס, יבכה. זה אמנם מקטין את הסיכויים אבל זה לא מונע.

מותר לילד להתאכזב!

מותר לו לכעוס!

מותר לו לבכות!

גם אם אתכם יעצור שוטר על נסיעה במהירות מופרזת אתם תתבאסו. זה שידעתם שזה מה שיכול לקרות לא מונע מכם את הבאסה.

אל תראו לו שאתם מאוכזבים ממנו. אל תהפכו את זה למוקד של מאבק.

ככל שתתמידו בכך, ככל שהילדים שלכם יבינו שאתם עומדים במילה שלכם, לא נכנעים ללחץ שלהם אבל גם לא נכנסים איתם למאבק, כך ההתפרצויות הללו ילכו ויעלמו.

לא סגורים איך לעשות את זה? 

דברו איתי. 

שתהיה לכולנו חופשה מהנה וחזרה ברוכה ומוצלחת לשנת לימודים חדשה.

הפוסט חינוך ילדים הופיע לראשונה ב-Good Enough Mother.

]]>
https://goodenoughmother.club/educating-children/feed/ 0
תשומת לב https://goodenoughmother.club/attention/ https://goodenoughmother.club/attention/#respond Wed, 02 Jun 2021 10:26:13 +0000 https://goodenoughmother.club/?p=959 "את יודעת שאני בסוף אתעצבן עליך, אז למה את עושה את זה?"
מכירים את התחושה המייאשת הזו שהילדים "בכוח" סוחטים מכם תשומת לב שלילית?
תשומת הלב שלנו עבור הילדים היא כמו מים - היא צורך כל כך בסיסי, הישרדותי, היא מראה להם שאנחנו רואים אותם, שהם נמצאים אצלנו עמוק בלב, שהם לא ננטשים, שהם שייכים. ולכן הילדים שלנו מוכנים לעשות הכל! ואני מתכוונת ל*הכל* כדי לזכות בכמה שיותר תשומת לב.

הפוסט תשומת לב הופיע לראשונה ב-Good Enough Mother.

]]>

תשומת לב

למה הילד מחפש שאתעצבן עליו?

את יודעת שאני בסוף אתעצבן עליך, אז למה את עושה את זה?" 😡

מכירים את התחושה המייאשת הזו שהילדים "בכוח" סוחטים מכם תשומת לב שלילית?

למה באמת?! 

בואו רגע נעזוב אותם ונחשוב עלינו – תזרמו איתי שניה ובואו נדמיין שיצאנו בבוקר לטיול מקסים במדבר, אחרי הליכה של שעה ב 40 מעלות בלי צל גילינו ששכחנו לקחת מים! בהעדר מקור מים באיזור המשכנו ללכת, הצמא לאט לאט הופך לבלתי נסבל, אנחנו מרגישים שעוד שניה אנחנו "מתים מצמא" ואז אנחנו מגיעים לאדם ממש לא נחמד שיש לו מספיק מים להרוות את צמאוננו אבל ברור לנו שאמנם נזכה לקבל את המים אבל המחיר יהיה שהוא יגער בנו. האם נוותר על המים ונעדיף למות מצמא? 

ברור שלא! נבקש את המים ונסבול את הצעקות / הגערות, העיקר שלא נתייבש.

נגן וידאו

ילדים יעשו הכל כדי לקבל תשומת לב

תשומת הלב שלנו היא כמו המים – היא צורך כל כך בסיסי, הישרדותי, היא מראה להם שאנחנו רואים אותם, שהם נמצאים אצלנו עמוק בלב, שהם לא ננטשים, שהם שייכים. ולכן הילדים שלנו שהם מוכנים לעשות הכל! ואני מתכוונת ל*הכל* כדי לזכות בכמה שיותר תשומת לב. 

כמו שאנחנו לעולם לא נפסיק לרצות לשתות רק בגלל שלפני שבוע שתינו, כך גם הילדים שלנו זקוקים לתשומת הלב שלנו באופן קבוע.

כמו שאנחנו נחוש דאגה קיומית אם נהיה במדבר ולא נדע מתי נגיע למקור מים ומאידך נהיה רגועים אם נדע שבכל כמה מטרים נמצא מקור מים, כך הילדים שלנו זקוקים להרגיש את תשומת הלב שלנו לא רק פעם בשבוע / חודש אלא כל יום! 

תזכרו – בעולם שלהם אין "תשומת לב שלילית" או "תשומת לב חיובית" יש תשומת לב, נקודה. בדיוק כמו שאותנו מעניין רק שיש מים שירוו את צמאוננו.

מצד שני, אם נפגוש שני אנשים שנוכל לקבל מהם מים – האחד זעוף והשני מאיר פנים – ברור שנבחר את זה שיחייך אלינו. כך גם הילדים – אם נדאג לתת להם מנות של תשומת לב, בזמנים ובמקומות שמתאימים לנו, אבל באופן מספק, הם לא ידרשו את תשומת הלב בכוח בזמנים ובאופנים שממש לא מתאימים לנו. 

אבל, אם הם לא יקבלו מאיתנו מספיק תשומת לב חיובית הם יעשו כל מה שצריך כדי להרוות את הצמא שלהם לתשומת לב, גם אם היא במחיר של צעקות / כעסים / השפלות, העיקר שהם לא ירגישו שהם מתייבשים.

אבל אם אין לי זמן?

עכשיו בואו נהיה כנים – כולנו עמוסים ועייפים – המרדף הבלתי פוסק בין הבית לעבודה, לילדים, לבן / בת הזוג שלא לדבר על קצת זמן לחברים / תחביבים, המרדף הזה גומר אותנו. לכן אם הילד התיישב לשחק בשקט בסלון / בחדר הדבר הראשון שבא לנו לעשות הוא לנצל את הזמן לנוח/ להכניס עוד מכונת כביסה / להספיק עוד שיחת טלפון חשובה. 

כולנו באופן טבעי מתעלמים מהחיובי ומגיבים לשלילי. בזה אנחנו בעצם משדרים לילד מסר שאם הוא רוצה שנראה אותו, הוא צריך להציק / לעצבן / לעשות את כל מה שאנחנו לא מוכנים שהוא יעשה כי אז נגיב אליו.

כדאי שנבין שאנחנו נצטרך לתת לילד תשומת לב בכל מקרה – אז בואו נדאג שהבחירה איך לעשות את זה ומתי תהיה שלנו.

איך גורמים לילד להפסיק לחפש תשומת לב שלילית?

אז מה עושים? 

קודם כל תפנימו – "אין לי זמן" זה לא תירוץ! כי אם לא תתנו לילד תשומת לב חיובית הוא יגרור אתכם להתייחס אליו, ולרוב הרבה יותר זמן, על ידי התנהגות שלילית.

לכן, אנחנו צריכים להעביר את המשקל מתשומת לב לדברים השליליים לתשומת לב יזומה לדברים החיוביים.

מה זה אומר?

אם למשל הילד משחק לבד – תעברו לידו ותנו לו ליטוף קטן, אמירה כמו "איזה יופי אתה משחק, אני כל כך נהנה לראות אותך כך" ואפילו חיוך אוהב.

לא כל כך משנה מה תבחרו לעשות- רק שהוא ידע שאתם רואים אותו גם כשהוא לא מפריע לכם. מכם זה יגזול שניות בודדות אבל לילד זה עולם ומלואו! אתם בעצם אומרים לו "אני רואה אותך"! 

ואז הרווחתם גם זמן לעצמכם וגם ילד שקיבל מנה של תשומת לב, עכשיו הוא רגוע ויכול להמשיך לשחק בלי לחפש דרכים להפעיל אתכם.

שיטה פשוטה להעניק תשומת לב

לסיום אני רוצה להציע לכם לאמץ הרגל קטן שיעשה שינוי גדול – אני קוראת לו "איזה כיף היה לי ש…"

איך זה עובד?

בכל יום "תרשמו" לעצמכם (יכול להיות על דף/ בנייד ויכול להיות בראש), 3 דברים קטנים שהילד עשה שהעלו לכם חיוך, גרמו לכם נחת גם אם לשבריר שניה.

לקראת סיום היום – בזמן שמתאים לכם – יכול להיות באמבטיה, בארוחת הערב או במיטה לפני השינה – אמרו לכל אחד מהילדים שלכם 3 דברים שהם עשו היום שהיה לכם כיף לראות:

  • "איזה כיף היה לי שהתארגנת הבוקר בזמן"
  • "איזה כיף היה לי לראות ששיחקת יפה עם אחותך"
  • "איזה כיף היה לי היום שעזרת לי להכין ארוחת ערב"
  • "איזה כיף היה לי היום שהלכת לאוטו לבד ולא הייתי צריכה להרים אותך"

הבנתם את העיקרון – דברים קטנים, בהתאם לגיל הילד/ה שיראו לילד שראיתם אותו בדברים הטובים שהוא עשה. 

אל תחפשו מהפכות – זה לא צריך להיות על משהו חריג, כל הרעיון הוא להכיר בדברים הקטנים אבל החיוביים שהם עושים ושנוטים לחלוף על פנינו כאילו היו מובנים מאליהם. 

ברגע שנכיר ב"מובן מאליו" ונעריך אותו, הילד ירצה להמשיך לעשות אותו ולעשות עוד אחרים.

תמחקו את ה"אבל" מלקסיקון

חשוב, חשוב, חשוב! לא משנה כמה הילד הרגיז אתכם לפני שהוא התארגן / הלך לרכב, אתם בשיחה הזו אומרים רק את הדברים הטובים! אם תכניסו למשפט "אבל" זה כאילו לחצתם במקלדת ctrl + alt delete! בזה הרגע מחקתם את כל הטוב שאמרתם לפני.

הכלל הזה נכון תמיד, בכל שיח שלכם עם הילדים וגם עם מבוגרים! אתם רוצים לומר למישהו משהו טוב? אל תוסיפו אבל!

האם זה מתאים לילדים בכל גיל?

הפעילות הזו מתאימה לילדים צעירים (עד גיל +/- 10).

מה עושים עם מתבגרים?

  • עם מתבגרים אפשר לעשות את זה פעם ביומיים / שלושה ובמקום להתמקד בפעולות יומיומיות התמקדו בתכונות ובחוזקות שלהם  "אני כל כך גאה בך שאת חברה כל כך טובה"
  • "אני גאה בך על החריצות שלך וההשקעה שלך בלימודים"
  • "אני גאה בך שאת כל כך אחראית שאת שומרת על אחותך הקטנה כשאני מבקשת"

וכולי.

התמדה וסבלנות - זה כל הסוד

כמו כל דבר, כדי לראות את השינוי צריך התמדה וסבלנות – אבל אני מבטיחה לכם שהמילים שלכם שיראו לילדים שלכם שאתם רואים אותם ירוו את הצמא שלהם לתשומת הלב במספיק תשומת לב חיובית שהם לא יצטרכו לחפש לשאוב מכם את השלילית.

נסו וחיזרו לספר לי איך זה עבד אצלכם!

בתמונה – אחות גדולה שקיבלה הערכה על כך שהיא "שומרת" על האחות הקטנה 🥰

הפוסט תשומת לב הופיע לראשונה ב-Good Enough Mother.

]]>
https://goodenoughmother.club/attention/feed/ 0
הצבת גבולות https://goodenoughmother.club/setting-boundaries/ https://goodenoughmother.club/setting-boundaries/#comments Tue, 25 May 2021 16:30:35 +0000 https://goodenoughmother.club/?p=898 הוא כל הזמן מתווכח איתי על כל דבר!"
בואו לא נתבלבל, הם לא מתווכחים! אנחנו מתווכחים!
הם בסה"כ מתנהגים כמו שילדים אמורים להתנהג - לבחון את הגבולות, לנסות להשיג כמה שיותר שליטה על חייהם, להשיג את תשומת ליבנו - כל מקרה והמטרה שלו או כל המטרות יחד.
אם אנחנו מבקשים מהם לעשות משהו והם מסרבים - הבעיה היא אצלנו לא אצלם.
כי אם אני מבקשת אני צריכה להבין שבקשה היא בסך הכל בקשה - מותר לסרב לה.

הפוסט הצבת גבולות הופיע לראשונה ב-Good Enough Mother.

]]>

הצבת גבולות

הילדים מתווכחים על כל דבר

הוא כל הזמן מתווכח איתי על כל דבר!"

בואו לא נתבלבל, הם לא מתווכחים! אנחנו מתווכחים! 

הם בסה"כ מתנהגים כמו שילדים אמורים להתנהג – לבחון את הגבולות, לנסות להשיג כמה שיותר שליטה על חייהם, להשיג את תשומת ליבנו – כל מקרה והמטרה שלו או כל המטרות יחד.

למה הם לא עושים מה שאני מבקשת?

"אבל אני מבקשת שוב ושוב והם לא עושים!"

ראשית בואו נזכר מהי ההגדרה של בקשה – לפי המילון בקשה היא פנייה מילולית לאחר, על מנת שזה יבצע פעולה או ייתן מידע למבקש, מתוך בחירה חופשית, כלומר לא מתוך פחד או אשמה, ובאופן שמאפשר לו לסרב ללא השלכות מאיימות לגביו.

זאת אומרת, שאם אנחנו מבקשים מהם לעשות משהו והם מסרבים ואנחנו מתאכזבים / כועסים – הבעיה היא אצלנו לא אצלם. כי אם אני מבקשת אני צריכה להבין שבקשה היא בסך הכל בקשה – מותר לסרב לי. 

לעומת זאת, אם אני דורשת שהילד יעשה משהו אני צריכה לוודא שזה משהו שיש לי את הרצון והיכולת לאכוף. אם אני לא יכולה לאכוף, רצוי מראש שלא אדרוש אלא אשנה את הפניה שלי לבקשה ואקח בחשבון סירוב ואהיה מוכנה לכבד את הסירוב!

למה בכלל צריך גבולות?

דמיינו שמנהל הבנק שלכם מתקשר ואומר לכם "אתם יכולים למשוך כמה כסף שאתם רוצים מהבנק, אבל אם תעברו את הגבול החשבון יחסם" – תרגישו מבולבלים נכון? הרי הוא לא הגדיר לכם מהו הגבול – הוא נתן לכם יד חופשית אבל איים בחסימה.

באותה מידה בוודאי הייתם מתרעמים אם שוטר היה עוצר אתכם ושולל את רשיונכם ל 30 יום כי "עברתם את המהירות המותרת" למרות שאף אחד לא הגדיר מעולם מהי.

מהצד השני תדמיינו שאתם מוזמנים למסיבת ריקודים על גג מגדלי עזריאלי אבל לגג אין מעקה – סביר להניח שלא תרגישו חופשי להסתובב ולרקוד על כל שטח הגג אלא תגבילו את עצמכם למרכז הרחבה ותוודאו כל הזמן שאתם לא מתרחקים ממנה.

באותו אופן מרגישים ילדים שלא מציבים להם גבולות.

מצד אחד הם מרגישים חוסר צדק כאשר אנו מתפרצים עליהם בכעס "עברת כל גבול!" כאשר מעולם לא סיפרנו להם מהו הגבול.

מהצד השני הם מרגישים חוסר ביטחון "לנוע במרחב" של החיים – להתנסות בדברים – כי הם מרגישים שאין את הגבול שישמור עליהם.

הגבול עבור הילדים הוא אנחנו – ילדים צריכים לדעת שאנחנו שם עבורם שמים את הגבול שיגן עליהם ובתוכו הם יכולים לבחון את יכולותיהם.

איך יראו החיים שלנו ללא גבולות?

קצת קיצוני אבל סרטון נחמד שמראה חיים בבית ללא גבולות

נגן וידאו

שיטת הרמזור להצבת גבולות

בכל משפחה צריכים להיות 3 תחומי התנהגות – כמו ברמזור

התחום הירוק – כמו ברמזור – הוא התחום בו אני אומרת לילד "אתה חופשי לעבור" או במילים אחרות – יש לך חופש מלא לעשות מה שמתאים לך. אתה תבחר אם להפגש עם חבר או לא, אם לשחק בפאזל או בלגו ואפילו אם להכין שיעורי בית או לא, אם ללבוש מעיל או ללכת בלי. 

כמובן שכמו כל דבר בחיים, לבחירה של הילד עשויה להיות תוצאה טבעית – אם הוא יבחר לא להכין שיעורים, הוא יצטרך להתמודד עם המורה (או שלא, אם המורה לא בודקת), אם היא לא תקח מעיל ייתכן שתרטב / יהיה לה קר, אבל! הבחירה מבחינתי היא של הילד בלבד והוא יצטרך להתמודד עם התוצאה. 

אם נקפיד מצד אחד להמנע מ"לתקן" עבורו את המצב (לצאת מהעבודה להביא לו מעיל כי הוא התקשר מביה"ס שקר לו) ובאותה מידה לא "לחנך" אותו ("אמרתי לך! בפעם הבאה תקשיב לי!"), הילד ילמד מה כדאי לו לעשות להבא. 

אם נתערב – בין אם על ידי זה שנרוץ "לחלץ" אותו או ננזוף בו, הילד לא ילמד כלום וימשיך באותה הדרך – בין כי יהיה לו נוח להפעיל אותנו או בין כי הוא ירגיש שהוא במאבק כוחות ולא ירצה לוותר. 

התחום האדום – גם כן כמו ברמזור – אומר "עצור!". אלו המקומות בהם אנחנו אומרים לילדים – "את זה לא עושים! זה קו אדום!". אם תבדקו אתם תראו כי אלו המקומות שלרוב בהם אין לנו שום ויכוח עם הילדים – באופן "מפתיע" הילדים לא מתווכחים איתנו על חגירת חגורות בטיחות ברכב, על הליכה בבוקר לביה"ס וכולי. 

אל תטעו, זה לא בגלל שהם שותפים לדעתנו כי זה חשוב (אולי כשהם יגדלו הם יהיו, אבל בטח לא בהתחלה). זה בגלל שאנחנו שלמים עם עצמנו לגבי הגבול הזה. וכשאנחנו שלמים עם עצמנו ואין לנו רגשות אשם נוסח "אולי הוא יכעס עלי" או "הוא מסכן / הוא לא מסוגל", אז המסר שאנו מעבירים לילדים הוא מאוד ברור והילדים החכמים שלנו קולטים אותו מיד וחוסכים לעצמם אנרגיה מיותרת בויכוח. 

בחיים חשוב שיהיו לנו כמה שפחות תחומים אדומים וכמה שיותר ירוקים. מכירים את הביטוי Choose your battles? זה בדיוק זה! אי אפשר כל היום להיות שוטרים של הילדים – ילדים שגדלים ללא מרחב תנועה יחפשו למרוד. מצד שני גבולות חשובים כך שאי אפשר לוותר לגמרי על הקווים האדומים, הם הביטחון של הילדים שלנו. 

מה לגבי התחום הצהוב? 

התחום הצהוב הוא התחום בו אנו נותנים לילד מרחב בחירה בתוך גבולות שמקובלים עלינו. זה המקום בו אנו פתוחים להקשיב לצרכי הילד, לשמוע את דעתו, לאפשר לו בחירה בין מספר אפשרויות וכולי – הכל כמובן בהתאם לגילו. 

בתחום הזה בד"כ נמצא דברים כמו "אתה רוצה חביתה או סלט לארוחת הערב?", "אתה רוצה קודם להכין שיעורים או קודם להתקלח?" "את רוצה ללכת לחברה או שנלך לבריכה?" "את רוצה להשאר במסיבה עד 12, אני אמרתי עד 10, את חושבת ש 11 זו שעה שתוכלי לחיות איתה?" ועוד ועוד. 

ילדים ובוודאי מתבגרים, מחפשים להרגיש שליטה בחייהם, חשוב להם לדעת שדעתם נשמעת, לכן חשוב לתת מקום כמה שיותר רחב לתחום הצהוב.

שיטת הרמזור להצבת גבולות

בכל משפחה צריכים להיות 3 תחומי התנהגות – כמו ברמזור

התחום הירוק – כמו ברמזור – הוא התחום בו אני אומרת לילד "אתה חופשי לעבור" או במילים אחרות – יש לך חופש מלא לעשות מה שמתאים לך. אתה תבחר אם להפגש עם חבר או לא, אם לשחק בפאזל או בלגו ואפילו אם להכין שיעורי בית או לא, אם ללבוש מעיל או ללכת בלי. 

כמובן שכמו כל דבר בחיים, לבחירה של הילד עשויה להיות תוצאה טבעית – אם הוא יבחר לא להכין שיעורים, הוא יצטרך להתמודד עם המורה (או שלא, אם המורה לא בודקת), אם היא לא תקח מעיל ייתכן שתרטב / יהיה לה קר, אבל! הבחירה מבחינתי היא של הילד בלבד והוא יצטרך להתמודד עם התוצאה. 

אם נקפיד מצד אחד להמנע מ"לתקן" עבורו את המצב (לצאת מהעבודה להביא לו מעיל כי הוא התקשר מביה"ס שקר לו) ובאותה מידה לא "לחנך" אותו ("אמרתי לך! בפעם הבאה תקשיב לי!"), הילד ילמד מה כדאי לו לעשות להבא. 

אם נתערב – בין אם על ידי זה שנרוץ "לחלץ" אותו או ננזוף בו, הילד לא ילמד כלום וימשיך באותה הדרך – בין כי יהיה לו נוח להפעיל אותנו או בין כי הוא ירגיש שהוא במאבק כוחות ולא ירצה לוותר. 

התחום האדום – גם כן כמו ברמזור – אומר "עצור!". אלו המקומות בהם אנחנו אומרים לילדים – "את זה לא עושים! זה קו אדום!". אם תבדקו אתם תראו כי אלו המקומות שלרוב בהם אין לנו שום ויכוח עם הילדים – באופן "מפתיע" הילדים לא מתווכחים איתנו על חגירת חגורות בטיחות ברכב, על הליכה בבוקר לביה"ס וכולי. 

אל תטעו, זה לא בגלל שהם שותפים לדעתנו כי זה חשוב (אולי כשהם יגדלו הם יהיו, אבל בטח לא בהתחלה). זה בגלל שאנחנו שלמים עם עצמנו לגבי הגבול הזה. וכשאנחנו שלמים עם עצמנו ואין לנו רגשות אשם נוסח "אולי הוא יכעס עלי" או "הוא מסכן / הוא לא מסוגל", אז המסר שאנו מעבירים לילדים הוא מאוד ברור והילדים החכמים שלנו קולטים אותו מיד וחוסכים לעצמם אנרגיה מיותרת בויכוח. 

בחיים חשוב שיהיו לנו כמה שפחות תחומים אדומים וכמה שיותר ירוקים. מכירים את הביטוי Choose your battles? זה בדיוק זה! אי אפשר כל היום להיות שוטרים של הילדים – ילדים שגדלים ללא מרחב תנועה יחפשו למרוד. מצד שני גבולות חשובים כך שאי אפשר לוותר לגמרי על הקווים האדומים, הם הביטחון של הילדים שלנו. 

מה לגבי התחום הצהוב? 

התחום הצהוב הוא התחום בו אנו נותנים לילד מרחב בחירה בתוך גבולות שמקובלים עלינו. זה המקום בו אנו פתוחים להקשיב לצרכי הילד, לשמוע את דעתו, לאפשר לו בחירה בין מספר אפשרויות וכולי – הכל כמובן בהתאם לגילו. 

בתחום הזה בד"כ נמצא דברים כמו "אתה רוצה חביתה או סלט לארוחת הערב?", "אתה רוצה קודם להכין שיעורים או קודם להתקלח?" "את רוצה ללכת לחברה או שנלך לבריכה?" "את רוצה להשאר במסיבה עד 12, אני אמרתי עד 10, את חושבת ש 11 זו שעה שתוכלי לחיות איתה?" ועוד ועוד. 

ילדים ובוודאי מתבגרים, מחפשים להרגיש שליטה בחייהם, חשוב להם לדעת שדעתם נשמעת, לכן חשוב לתת מקום כמה שיותר רחב לתחום הצהוב.

איך מגדירים גבולות?

ראשית זכרו שאין טבלה של נכון ולא נכון לגבי כל אחד מהתחומים – אדום, צהוב וירוק – כל משפחה והגבולות שלה, מה שמתאים לה. 

אז מה עושים? 

שלב ראשון

שבו והכינו לכם רשימה של הקווים האדומים שלכם – מה מבחינתכם יהרג ובל יעבור. שימו לב שאתם לוקחים בחשבון את מה אתם מוכנים ויכולים לאכוף במידת הצורך! אין טעם להכניס לקווים האדומים דברים שאין לכם יכולת לאכוף – אתם רק מלמדים את הילדים שלמילה שלכם אין שום ערך.

הסוד הוא בגמישות

גמישות אין פירושה "היום אסור כי יש לי כוח ומחר מותר כי אין לי כוח", זו לא גמישות אלא חוסר גבולות. גמישות אומרת שהגבול "מתקדם" בהתאם לילדים, זאת אומרת שככל שהילדים גדלים והצרכים והיכולות שלהם משתנים, כך הגבול מותאם.  

לדוגמה – לילד בן 3 אפשר לקבוע שמקלחת כל יום היא קו אדום (אם זה מתאים לכם כמובן)- כי אז במידה והוא לא רוצה להכנס להתקלח, אני יכולה לקחת אותו ולקלח אותו, אבל לנער בן 13 זה גבול לא רלוונטי (מקווה מאוד בשבילכם שלא!) לכן אין טעם שאציב אותו ככזה.

שלב שני

אחרי שהכנתם רשימה כזו בדקו עם בן/בת הזוג שלכם שהיא מקובלת על שניכם. חשוב שיהיה תאום בין ההורים על הגבולות. זה לא אומר שאתם חייבים לחשוב אותו הדבר, זה אומר שאתם צריכים לכבד אחד את דעתו של האחר ולהציב חזית אחידה, בנושא הזה, מול הילדים.

אתם בהחלט יכולים, במקומות בהם זה מקובל על שניכם, שיוגדר מהו הגבול עם אמא ומה הגבול עם אבא אבל חשוב שהילדים ידעו מה הגבול כאשר שניכם נוכחים! אל תשאירו להם להיות אלה שצריכים לבחור צד!

שלב שלישי

אל תצפו שהילדים ינחשו לבד את הגבולות ואל תצפו שהם לא ינסו לחצות אותם! ילד בריא בנפשו ינסה לבדוק את הגבול.

לכן השלב האחרון לא פחות חשוב – דאגו לעדכן את הילדים מהם הקווים האדומים שהחלטתם עליהם.

את הגבול מספיק לומר פעם אחת – הילדים שלכם חכמים ומבינים, אין שום טעם לחזור עליו שוב ושוב ובוודאי שלא "להתווכח" עליו.

זכרו!

אבל הגבול הוא שלכם לא של הילד ולכן החובה לשמור עליו מוטלת עליכם. 

ספרו לי – איזה אזור יותר רחב אצלכם – האדום, הצהוב או הירוק?

בתמונה – ילדה שנתקלה ב"גבול" בלתי עביר 😝

הפוסט הצבת גבולות הופיע לראשונה ב-Good Enough Mother.

]]>
https://goodenoughmother.club/setting-boundaries/feed/ 2
חזון הורי וערכים https://goodenoughmother.club/parental-vision/ https://goodenoughmother.club/parental-vision/#respond Fri, 07 May 2021 11:14:33 +0000 https://goodenoughmother.club/?p=730 איך אתם רואים את הילדים שלכם בגיל 25?
אילו אנשים הייתם רוצים שהם יהיו?

חברות עסקיות יודעות שכדי להגיע להישגים משמעותיים צריך להגדיר חזון.
זה לא שונה כשמדובר בילדים שלנו.
אחרי הכל תחשבו על זה רגע - הילדים שלנו הם הסטארטאפ הכי חשוב שלנו.

אבל למה חזון הורי חשוב ואיך זה משפיע על ההתנהגות שלנו?

הפוסט חזון הורי וערכים הופיע לראשונה ב-Good Enough Mother.

]]>

חזון הורי וערכים

הקשר בין חזון וחינוך ילדים

איך אתם רואים את הילדים שלכם בגיל 25? 

אילו אנשים הייתם רוצים שהם יהיו?

חברות עסקיות יודעות שכדי להגיע להישגים משמעותיים צריך להגדיר חזון. 

זה לא שונה כשמדובר בילדים שלנו. אחרי הכל תחשבו על זה רגע – הילדים שלנו הם הסטארטאפ הכי חשוב שלנו – אנחנו מטפחים אותם משלב ה seed, משקיעים בהם את מיטב ומירב המשאבים שלנו – זמן, אנרגיה וגם כסף. 

אבל עצרתם אי פעם לחשוב לאן אתם שואפים להגיע איתם? אילו אנשים אתם רוצים שהם יהיו כשיגיעו לבגרות? 

"זה אנשים, לא יעדים עסקיים" אתם בטח אומרים, ואתם צודקים! ובכל זאת הגדרת החזון ההורי חשובה מאוד.

למה חשוב להגדיר חזון?

אני יודעת איך אני רוצה שהילדים שלי יהיו, בשביל מה צריך "להגדיר" כל דבר?

נתחיל מדוגמה

בואו ניקח לדוגמה אמא שחשוב לה שהילדה שלה תגדל להיות אישה עצמאית. 

מנגד, בינתיים, לאורך השנים היא מלבישה את הבת שלה בבוקר "כי ככה זה יותר מהר ואני ממהרת", לא מאפשרת לה להכין לבד חביתה – "שלא תקבל כוויה", בוחרת עבורה את החברות שלה "לילדה הזו יש השפעה שלילית עליך, אני לא מוכנה שתפגשי איתה". 

אפשר כמובן להוסיף עוד אינספור דוגמאות, אבל אני מניחה שהבנתם את הרעיון. 

חשוב להבין – אף אחד לא קם בגיל 25 ונהיה עצמאי. עצמאות היא יכולת שצריכה להתפתח וכדי להתפתח צריך לצבור התנסויות. בדיוק כמו כל מיומנות אישית / בין אישית אחרת, אחראיות, סקרנות, כבוד לאחר, ביטחון עצמי, התחשבות ועוד ועוד.

שינוי מתחיל מבפנים

אי אפשר לכפות שינוי התנהגותי. 

אני, כמו כל אחד אחר, אחראית על עצמי בלבד, ואם אני לא ארצה לשנות את ההתנהגות שלי, היא לא תשתנה ולא משנה כמה הצד השני יתאמץ. 

כמו בעולם העסקי – אנשים יתאמצו להשיג יעד רק אם הם יאמינו שהוא חשוב. מנהל שרוצה לרתום את עובדיו למען החזון של החברה חייב לגרום להם להבין את הערך שבו. באותו אופן, שינוי התנהגותי מושג רק כאשר האדם מבין את החשיבות של השינוי – מבין את ההשלכות של ההתנהגות הנוכחית וכיצד היא מונעת ממנו להגיע למקום אליו הוא שואף. 

אם נסתכל על הדוגמאות שציינתי מעלה – רק אם אבין את הקשר בין ההתנהגות שלי לאופן החינוך של הבנות אהיה פנויה לחשוב אם אני רוצה או לא, לשנות את ההתנהגות. 

איך מתחילים לייצר שינוי?

אני אקדים ואומר – קחו נשימה ותהיו נדיבים עם עצמכם – שינוי לא קורה ביום אחד, זה תהליך ולעיתים לא פשוט בכלל, אבל זה אפשרי.

אז מה עושים?

  1. רושמים לעצמנו אילו תכונות היינו רוצים שיהיו בילדים שלנו כשהם יגדלו – דמיינו אותם בגיל 25, אילו אנשים הייתם רוצים שהם יהיו? אין כאן נכון ולא נכון – כל אחד לפי סט ערכיו ואמונותיו. שימו לב – "מאושרת" זו לא תכונת אופי אלא מצב רגשי, מה גם שאין לנו באמת שליטה על האושר של הילדים לכן ממש לא מומלץ לשים אותו כיעד לשום דבר שאנחנו עושים (קרה לכם שקניתם לילד הפתעה שהייתם בטוחים שתעיף אותו לשמיים מרוב אושר ובסוף הוא התבאס?!).
  2. בודקים האם ההתנהגויות היומיומיות שלנו מקדמות או מעכבות את אותה תכונה / יכולת. כמו בדוגמה מעלה – אם אני רוצה שהבת שלי תגדל להיות עצמאית, האם אני מאפשרת לה לחוות עצמאות כבר מגיל קטן? אילו דברים אני מאפשרת לה לעשות שיבנו את העצמאות שלה?
  3. במידת הצורך, מחשבים מסלול מחדש ומתאימים את ההתנהגות שלנו כך שהיא תקדם את הילד לעבר היעד.

כתבו לי – מה החזון ההורי שלכם?

בתמונה – מפתחים את הסקרנות מגיל צעיר

הפוסט חזון הורי וערכים הופיע לראשונה ב-Good Enough Mother.

]]>
https://goodenoughmother.club/parental-vision/feed/ 0