אתמול כשישבנו סביב שולחן החג הסתכלתי סביב על הבנות שלי והודתי לעצמי.
כן, לעצמי.

על כל אותן הפעמים שנשכתי שפתיים.

על כל אותן הפעמים שבלעתי צפרדעים.

על כל אותן הפעמים שנשמתי עמוק וספרתי עד עשר.

 
כי בואו נודה – הילדים שלנו, שאנחנו אוהבים עד אין סוף, גם יכולים להטריף אותנו.
לא יכולה לספור כמה פעמים מצאתי את עצמי שומעת דברים שננעצו לי כמו חץ בלב או שרציתי להגיב עליהם באיזו אמירה שתזרוק עליהן חזרה בדיוק את האיכס שאני הרגשתי.

אבל אתמול כשהסתכלתי עליהן, על כל אחת ואחת מהן, הודיתי לעצמי על זה שהתאפקתי. שמחתי על זה שנשכתי שפתיים. על זה שלא עשיתי ברוגז ולא איימתי בניתוק יחסים עד שלא יתנצלו.

כי בסופו של יום אני המבוגר האחראי והן הילדות שלי.

אני הקרקע הבטוחה שהן צריכות לחוש ביטחון לשפוך עליה את כל מה שעובר עליהן, ולדעת שהקרקע לא תישמט תחת המשא ובוודאי לא תקיא עליהן חזרה את מה שהביאו.

ילדים צריכים לדעת שיש להם מקום בטוח שיקבל אותם ללא תנאי. החיים החברתיים מספקים לילדים רכבת הרים של סערות רגשיות והם חייבים לפרוק מתח באיזה מקום. המקום הכי בטוח הוא הבית / המשפחה, אבל כדי שזה יתקיים הם צריכים לדעת שאנחנו סלע יציב שלא יתערער.

לפני 12 שנה פניתי לקבל עזרה – אני זוכרת עד היום את שיחת הטלפון הראשונה שלי עם הפסיכולוגית – אמרתי לה שיש לי 3 בנות מדהימות אבל אני צריכה עזרה כי משהו בתקשורת שלי איתן לא עובד.
לא ידעתי מה לעשות אבל ידעתי שהאחריות היא שלי.

בני ישראל צעדו במידבר 40 שנה כדי להגיע לארץ המובטחת, אתמול סביב שולחן החג חשתי סיפוק אדיר מהמסע הפרטי שלי.

כתבו לי, מה אתם חושבים, איפה עובר הגבול בו נגמרת האחריות שלנו ההורים על היחסים עם הילדים?