בוודאי שמעתם פעם אחת לפחות אמא או אבא נוזפים בבנם הקטן – "מה אתה בוכה כמו ילדה?"

ימי הזיכרון שהגיעו הם זמן טוב להיזכר באלו שאינם אבל גם בכמה טוב וחשוב להביע ולדבר על רגשות.

יצא לי לאחרונה לשמוע כמה הרצאות של תמיר אשמן אשר מעבר לעובדה שהוא מטפל בעל עשרות שנות ניסיון הוא גם מרצה מרתק, אז אם עוד לא שמעתם אותו – חפשו פודקסט שלו ותודו לי אח"כ.

בהרצאות שלו תמיר חוזר על משפט שנחקק לי חזק בראש: "מה שלא מדובר מתנהג ומה שמדובר לא מתנהג".

תחשבו על זה – כולנו מרגישים מגוון רחב של רגשות – חיוביים ושליליים, חלקנו משתפים בהם – אם בדיבור – "אני עצובה" "אני כועס" ואם בהבעה כגון בכי. אבל חלקנו שומרים הכל בבטן!

כשהגיס שלי נהרג הבנות שלי שהיו בנות 6 ו 4 באותו הזמן, הגיבו באופנים מנוגדים לחלוטין. האחת בכתה המון ולא הפסיקה לדבר על זה, השנייה התכנסה בתוך עצמה, ממש כמו שבלול, לא הזילה דמעה ולא אמרה מילה, רק העיניים שלה רמזו על העצב והאימה שאחזו בה.

הגדולה, שדיברה, הדאיגה אותי פחות. ידעתי מה עובר עליה – היא אמרה זאת במילים, היא "דיברה" את מה שהרגישה, אז היה לי מול מה להגיב ואיך לנסות להפיג את הפחדים שלה ולחבוש את הפצעים שבליבה.

אבל הקטנה, ששתקה ולא אמרה מילה, היא הייתה האתגר הגדול, כי שם לא ידעתי מה מסתתר בתוך הלב והראש ויכולתי רק לדמיין.

יש לנו נטייה לחשוב שאם הילד לא אומר כלום, או לא בוכה, אז הכל בסדר. אבל הבטן שלנו היא לא בור ללא תחתית אלא יותר כמו סיר לחץ. הרגשות שלנו שלא יוצאים החוצה מתבשלים שם, מגיעים לנקודת רתיחה ואז פורצים החוצה כמו לבה רותחת הנשפכת לכל עבר ללא שליטה על מי ובאיזו עוצמה.