הצורך לעשות למען האחר הוא צורך מולד שטבוע בכולנו מעצם היותנו יצורים חברתיים. 

ניתן לראות עדות לכך באופן מאוד יפה בילדים קטנים שרוצים כל הזמן "לעזור". 

מכירים את זה שהקטנים כל הזמן אומרים "אני רוצה לעזור לך?"

אם עוד יש לכם ילדים קטנים תסתכלו עליהם איך הם קורנים מאושר כאשר הם מקבלים הכרה על ה"עזרה" שלהם – "מתוק, אתה יכול בבקשה להביא לי את המגבונים מהחדר?", "תודה שעזרת לי, אני כל כך עייפה שלא היה לי כוח לקום". 

כמובן שכדי שהם ירגישו מועילים הם חייבים לקבל פידבק מהסביבה. בהעדר פידבק מהסביבה הם לא יחוו עצמם כמועילים ויפסיקו את התנהגותם. לכן, כדי לחזק אצלם את תחושת המועילות אנחנו חייבים לא להתייחס כמובן מאליו לתרומה שלהם.

הנטייה הטבעית שלנו היא לראות את מה שלא טוב, ולהגיב אליו במידי, אבל להתעלם מהטוב, וזה משיג את ההפך ממה שאנו רוצים. אנו מחזקים את הילד על ההתנהגות השלילית (נותנים לו תשומת לב) ומדכאים את החיובית (מתעלמים).

ילד יעשה המון כדי לזכות בתחושת שייכות – אם הוא לא יצליח בדרכים "חיוביות" הוא יפנה לדרכים שליליות! (אבל זה נושא בפני עצמו, תעקבו אחרי, מבטיחה להסביר).