כשהילד שלנו, וזה נכון גם לגבי מבוגרים, בא אלינו לשתף אותנו בבעיה, שליפת פתרון היא בדרך כלל לא הדבר הנכון לעשות.

למה?

ראשית – חכמים ממני כבר אמרו דברים שרואים משם לא רואים מכאן ולהפך.

מה שעשוי להראות כמו הפתרון המושלם בעיניי הוא לא בהכרח הפתרון הנכון, שלא לדבר על המושלם, עבורה. היא רואה את המציאות בעיניים של ילדה / נערה, אלו לא יכולות להיות אותן עיניים שלי ולכן מה שאציע סביר שלא יובן באותו אופן שחשבתי / קיוויתי.

סיבה שניה- גם אם הפתרון שלי הוא הפתרון הנכון, אם הוא לא בא ממנה הסיכוי שהיא תסכים לאמץ אותו הוא נמוך. ולא, זה לא בגלל שהיא עושה לי דווקא.

יש לי דוגמה מצוינת שאולי תעזור לכם להבין את זה – פעם עבדתי עם מישהי שכל הזמן היו לנו "היתקלויות" על רקע חילוקי דעות לגבי הדרך הנכונה לעשות דברים. אני כמובן ניסיתי להסביר באופן "הגיוני" את הדרך שלי אבל גיליתי שככל שהתעקשתי כך הצד השני התבצר בהתנגדותו. בשלב מסוים הבנתי שבאופן הזה אני הופכת את זה מדיון ענייני למאבק ובמאבק, כאשר אכפת לנו מהיחסים עם הצד השני, אין באמת מנצחים. החלטתי לנקוט בדרך אחרת – במקום לבוא עם הפתרון לבעיה באתי להתייעץ – שאלתי שאלות שעזרו לצד השני לחשוב על נקודת המבט שלי ולהגיע לבסוף לבד לתובנה שזהו הפתרון הנכון.

אז בואו נהיה ריאליים – האמת לא בבעלות אף אחד מאיתנו ובהחלט יכול להיות שנגלה שיש פתרון אחר שלא חשבנו עליו. אבל הרעיון הוא אותו רעיון – אם נדון בנושא על ידי שאילת שאלות התשובות שניתן לעצמנו יעזרו לנו לעבד את המידע ובכך לאמץ את הפתרון כשלנו. ברגע שאימצנו את הפתרון המחויבות שלנו לביצוע עולה פלאים וכך הסיכוי שלנו להצליח.

אותו הדבר עם הילדים שלנו – ברגע שהם שותפים לתהליך מציאת הפתרון הם יאמצו אותו.

דבר שלישי – ומבחינתי זו התובנה הכי חשובה שהגעתי אליה – במרבית המקרים כאשר מישהו משתף בבעיה כל מה שהוא רוצה זה לשתף! הוא מחפש אוזן קשבת, כתף לבכות עליה ואמפתיה! ברגע שאני עסוקה בפתרון הבעיה אני מסיטה את השיח למקום אחר ולא מאפשרת לו את הפורקן שהוא באמת מחפש.