מניעת אלימות מינית
הקדמה - או איך הכל התחיל
הבלוג הנוכחי "שוכב" אצלי על שולחן העבודה כבר כמעט שבוע.
כתבתי אותו מתוך סערת רגשות אחרי ששמעתי על "יום האונס" (#rape_day)
כתבתי והייתי צריכה לתת לעצמי זמן לנשום, לעכל ולקרוא שוב את הדברים "ממרחק" שיאפשר לי לדייק כדי שאוכל להעביר את המסר שכל כך חשוב לי להעביר.
בתיאום קוסמי שבוע שעבר גם התקיים מפגש הסיום של קורס ההכשרה למתנדבות מרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית שבו לקחתי חלק.
הבחירה שלי להצטרף למעגל התמיכה בנפגעות הגיעה אחרי שנים בהם למדתי טיפה אחר טיפה על עולמן של הקורבנות. למידה שהביאה אותי לראות דברים אחרת – להבין מי באמת הקורבן ומי האשם. להבין שהפתרון יגיע רק באמצעות חינוך.
בבלוג הזה אני מנסה לגרום לכל הורה לפקוח את עיניו ולראות איך אותן אמירות אגביות "ולא מזיקות" הן הדשן לקרקע עליו צומחת לבסוף אלימות מינית. חינוך מתחיל בבית ומגיל אפס – לכן אני מאמינה שהקריאה רלוונטית לכל אחד ואחת מאיתנו – לא משנה אם יש לנו בן או בת, אם אנחנו אמהות או אבות.
מוזמנים לקרוא ולכתוב לי – בכל ערוץ שתמצאו לנכון – מה דעתכם.
איך אנו כהורים יכולים להשפיע על מניעת המקרה הבא
אז הרשת געשה ובצדק סביב הפרסומים על "יום האונס" אשר בו, למי שפספס את הידיעות, "מותר" לאנוס נשים וילדות. בין אם זו המצאה, חולנית מאוד, של מישהו שהתכוון לכך, או המצאה חולנית מאוד של מישהו שחשב שזה נושא לבדיחה, עצם השימוש במונח "יום האונס" כיום שבו זה מותר, מזעזע!
נכון, אני לא יכולה ולא מתיימרת לשנות את כל האנשים בעולם.
אבל- אני מאמינה שחינוך מתחיל בבית ויש לנו מחוייבות לחנך גם נגד אלימות מינית.
מצד אחד לנו כהורים אין שליטה על הבחירות שהילדים שלנו יעשו, מצד שני אנו יכולים וצריכים להקנות להם את הערכים שיפחיתו משמעותית את הסיכון שהם יהפכו לפוגעים.
בואו נדבר על איפה הכל מתחיל?
אמירות שמעודדות אלימות בלי כוונה
בשיחות עם נשים אחרות שמעתי המון התנגדות ליכולת שלנו להשפיע – אמרו לי "אף אמא לא מעודדת את הילד שלה לאנוס".
ברור! אין לי ספק כי באף בית לא נשמע "לאן אתה יוצא הערב מתוק? תהנה ותאנוס בסבבה שלך".
אבל מה לגבי אמירות כמו:
- "שמעתי שהנאנסת הייתה שרמוטה"
- "תראו איך היא מתלבשת, אח"כ היא מתפלאת שמטרידים אותה"
- "מי לובשת ג'ינס כזה? זה מכנס "דפוק אותי"!"
- "וואי! מה הייתי עושה לה!!!"
- "אין בת שלא נותנת, יש בן שלא יודע לקחת"
- "אל תהיה ביישן, בנות אוהבות בנים אסרטיביים"
- "איזה תותח, השכיב כבר חצי שכבה"
לפני כמה חודשים, בקבוצה של נשים "נורמטיביות" (סולדת מההגדרה הזו) מישהי כתבה בשיא הטבעיות "אם זה היה ערב גברים זה היה קל – אלכוהול וחשפנית".
המשפט הזה צרם לי מאוד משתי סיבות:
- האמירה הזו נותנת לגיטמציה להחפצת נשים וניצולן – קרי הזמנת חשפנית היא שוות ערל להזמן ליצן למסיבת יום ההולדת של בן ה 6, תוך התעלמות מהנזק הנפשי שנגרם לאותן בחורות.
- המסר לפיו "אם אתה גבר, ברור שאתה מתייחס כך לנשים" או "אם אתה גבר ברור שאתה רוצה את זה"
ברור לי שאם הייתי מעמתת את אותה אישה עם המסרים שעוברים באמירה שלה היא הייתה מתנערת מהם, אין לי ספק כי לא לכך היא התכוונה.
בדיוק כמו שברור לי שרובנו זורקים אמירות כמו אלה שציינתי מעלה בלי להתכוון לעידוד אלימות מינית.
אבל זה בדיוק מה שהאמירות הללו עושות.
סטטיסטיקות של אלימות מינית בישראל
הורים מחנכים את בנותיהם מגיל צעיר לנקוט אמצעי זהירות כדי להימנע מפגיעות מיניות – אל תלכי לבד בחושך, הימנעי מדרכי קיצור, אל תדברי עם זרים ועוד.
זה חשוב, אבל הסטטיסטיקה מוכיחה לצערנו שזה לא באמת ימנע את המקרה הבא.
1 מתוך 1 תעבור הטרדה מינית
1 מתוך 3 נשים בישראל עברה או תעבור פגיעה מינית
1 מכל 5 נשים בישראל עברה או תעבור אונס!
נהוג לדבר על הקורבנות ובצדק אבל כאמא אני לא פעם חושבת גם על האימהות והאבות של הפוגעים – מה הם מרגישים כשמתברר להם שהילד שלהם פגע כך במישהו אחר?
אני לא מאחלת לאף אמא לראות את הילדה שלה נפגעת ולא מאחלת לאף אמא לגלות שהילד שלה פגע!
אז אחרי שהזדעזענו מהנתונים והבנו שאנחנו לא יכולים לשנות את העולם, בואו נדבר על מה כן בידיים שלנו?
איך אנו כהורים יכולים למנוע את הפגיעה הבאה?
ראיתי פרסום שהיה פעם ב"לאישה" ובו מצד אחד "דברים שחשוב להגיד למתבגרת שהולכת עם חברות לים" הכולל רשימה של אזהרות.
ואחריו שינוי גישה שאומר "כמה דברים שחשוב להגיד למתבגר שהולך עם חברים לים" הכולל רשימה של הבהרות מהי התנהגות מכבדת.
פה טמון הפתרון – במקום להתמקד בלהזהיר את בנותינו, בואו נתחיל לחנך את בנינו.
חינוך מתחיל מהבית
עלינו לזכור כי הילדים שלנו שומעים ורושמים בזיכרון את כל מה שאנו אומרים – גם אם נדמה היה לנו שהם לא קלטו. לכן, הדבר הראשון שעלינו לעשות הוא לשים לב למה שיוצא לנו מהפה.
שימו לב מגיל צעיר אילו מסרים אתם מעבירים לבנים לעומת לבנות:
- האם אנו אומרים לבן, באופן ישיר או עקיף, שהוא צריך להיות "חזק וגיבור" ולבת שהיא צריכהלהיות "עדינה ויפה?"
- האם אנו מדברים אחרת על נשים מאשר על גברים הפועלים באותן האופן?
- האם אנו מפארים "כיבושים" של בנים אבל מכתירים בנות המתנהגות כך כ"שרמוטות"?
- האם נתאר אישה אסרטיבית כ"ביצ'ית" אבל גבר בעל אותה התנהגות כ"סמכותי"?
ומה לגבי אותן בדיחות "מחפיצות", אמירות "אגביות" – לפני שאנחנו אומרים דברים כאלה – בואו נעצור רגע וננסה לחשוב – אם מישהו היה אומר את זה על הבת שלנו, איך היינו מרגישים? האם גם אז זה היה נראה לנו לגיטימי / מצחיק?
דברו מגיל צעיר עם הילדים על כבוד לאחר, על הזכות של כל אחד על גופו, על מהי הסכמה, על מותר ואסור, התאימו את המסרים והתכנים לגילו של הילד.
העבירו לבניכם מסר לפיו הם לא חייבים להיות כמו כולם (נכון לא רק בהקשר הזה). דברו איתם על לחץ חברתי ועל הצורך לעמוד על שלהם ולא להיות שותפים להתנהגויות שליליות.
הסבירו להם שכאשר יש ספק – אין ספק!
ה"תיקון עולם" הקטן שלי
אי שם בספטמבר 2020 עם המראות של הגרפיטי המחריד שקיבל את פני בנות התיכון בכ״ס אחרי האונס הנורא באילת, שהמשיך באותה אמירה מבודחת בקבוצת ה WhatsApp ולסיום גם אמירות של אימהות מהישוב שטענו בתוקף ש״אצלנו זה לא יכול לקרות״ הרגשתי שאני חייבת לעשות מעשה.
התחלתי לחפש הרצאות להורים על אלימות מינית ובמסגרת השיטוט ברשת הגעתי לפרסום של המרכז לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית שמחפש מתנדבות.
הרגשתי מיד שזה מה שאני צריכה לעשות. אחרי תהליך של כמה חודשים של מילוי טפסים, ראיונות טלפוניים ופנים-אל-פנים, יצאתי לדרך.
בהתחלה לא ממש הבנתי מה הסיפור הגדול – למה צריך הכשרה של חצי שנה, 4 שעות בשבוע. ככל שהקורס התקדם כך צעדנו יחד צעד אחר צעד לתוך עולמן של הנפגעות והפגיעות:
- הרקע החברתי שמפרה את הקרקע לפגיעות
- מערכת המשפט שמעבירה אותן גהנום
- ההבנה של מהי טראומה והתמודדות עם PTSD ו C-PTSD
פתאום הבנתי למה נפגעות ״פתאום״ נזכרות אחרי כל כך הרבה שנים.
למה הזיכרון שלהן ״מלא חורים ולא עקבי״.
הבנתי לעומק עד כמה החברה תורמת, לרוב באופן לא מודע, ליצירת הקרקע לאלימות מינית והאשמת הקורבן.
ועד כמה לפעמים כל מה שהנפגעות צריכות זה ״רק מילה טובה, או שתיים, לא יותר מזה״ ובשביל זה בדיוק כל מאות המתנדבות נמצאות שם מעבר לקו.
זו הדרך שאני בחרתי לעזור לשנות את "העולם".
אני יודעת שעבור הקורבנות זו "רק מילה טובה" אבל מאמינה שזה לפעמים המון.
הקריקטורה הזו, שבראש העמוד, ושאני לא יודעת למי שייך הקרדיט עליה, מסכמת בעיני הכי טוב את המשימה שלנו כהורים.
מוזמנים להנות מהשיר ולכתוב לי – מה אתם מרגישים בעקבות הפוסט הלא פשוט הזה ומה לקחתם ממנו