שיעורי בית
"הכנת שיעורים?"
כל שנה אותו סיפור – הילד לא מוכן להכין שיעורי בית ואת או אתה מוצאים עצמכם בסרט הקבוע:
"שב להכין שיעורים"
"למה אתה דוחה לרגע האחרון?"
"אין מחשב עד שלא תכין שיעורים"
במקום להנות מאחר הצהריים עם הילדים אתם עסוקים במריבות בלתי פוסקות, עבודות בילוש (יש לך שיעורים? למה אמרת שאין אם אני רואה במחברת שיש?).
אתם לא לבד, הכנת שיעורי בית היא הגורם מספר אחת לחיכוכים בין הורים לילדים בגיל ביה"ס. אבל זה לא חייב להיות כך, רוצים לדעת איך? תמשיכו לקרוא.
למה הוא לא מבין ששיעורי בית זה חשוב?
בואו ננסה להיזכר בנו, כשהיינו ילדים – האם נהננו להכין שיעורים?
מה בכל זאת, אם בכלל, גרם לנו להכין?
אתם צריכים להבין – שיעורי בית זה לא כיף ולכן ילדים לא יכינו אותם אם אין להם מוטיבציה לעשות זאת. המוטיבציה יכולה להגיע מכמה כיוונים –
מוטיבציה שמקורה ברצון להשיג תגמולים חיוביים
- הצלחה בלימודים (נדירים הילדים שמפנימים את זה בגיל היסודי)
- שבח מהמורה (זוכרים את הסמיילי שהמורה ציירה בראש העמוד?)
- פרס /שוחד מההורים
- רצון לא לאכזב את ההורים / המורה
מהצד השני ישנה מוטיבציה שמקורה בהימנעות ממצבים שליליים
- פחד מכישלון (שוב, בגיל בית הספר היסודי מעטים הילדים שיודעים לחבר בין הכנת שיעורי בית להצלחה או כישלון בלימודים)
- פחד שהמורה תשאיר אותי בהפסקה או תרשום לי הערה ביומן או תעיר לי מול כל הכיתה
- עונש מההורים / שהם יתאכזבו ממני
יש ילדים שהמוטיבציה שלהם נוכחת עוד לפני שהם חוו על בשרם את התוצאות ולכן בכלל לא נמצא עצמנו "נלחמים" איתם על שיעורי הבית, אלו לרוב ילדים שהכל אצלם צריך להיות מושלם, שחשוב להם מה יגידו עליהם, שלא רוצים לאכזב את המורה או ההורה, שיש להם מצפן פנימי מאוד חזק. אבל אלו הנדירים שבנדירים, הילדים של השכנים.
מרבית הילדים צריכים לפגוש את המציאות כדי לעשות לעצמם את החושבים אם כדאי להם או לא להכין שיעורים.
מי אחראי על הכנת שיעורי הבית?
יש כמה דברים שאני רוצה להבהיר – הראשון והחשוב שבהם הוא – שיעורי הבית הם של הילדים! זו לא מטלה שלכם, אתם לא אמורים להכין אותם במקומם ואם נודה על האמת אין לכם באמת שליטה האם הם יכינו או לא – גם אם תושיבו את הילד על הכסא, בסוף הוא יצטרך לאחוז בעפרון ולכתוב, אם הוא לא ירצה לעשות זאת, לא משנה כמה חזק תרצו, זה לא יקרה.
דבר שני שחשוב לי להדגיש הוא שבסופו של דבר ילד שירצה ללמוד ימצא את הזמן ללמוד – גם אם זה אומר להשלים בגרויות אחרי הצבא.
לכן, לפני שאתם ממשיכים הלאה לקרוא מה ניתן לעשות – תחליטו קודם כל עם עצמכם אם שיעורי הבית של הילדים חשובים לכם מספיק.
אני תמיד אמרתי לבנותי "אני את ביה"ס כבר סיימתי, את שיעורי הבית שלי כבר עשיתי (ולפעמים גם לא). אלו השיעורים שלכן".
אם החלטתם שהכנת שיעורי בית היא ערך חשוב עבורכם ואתם לא מעוניינים להשאיר את זה בין הילד לבין המורה, תקפידו לא לקלקל את היחסים עם הילד בגללם.
מה עושים כדי שהילד יכין שיעורים?
אחרי שהבנו שהשיעורים הם שלהם ולא שלכם, עדיין יש משהו שאתם יכולים לעשות כדי לעודד אותם להכין שיעורי בית.
ילדים רבים לא מכינים שיעורים כי קשה להם – או החומר או לשבת לבד, אם תציעו להם את עצמכם – את העזרה הלימודית אך לא פחות מכך את תשומת הלב שלכם, יגברו הסיכויים (בוודאי אצל תלמידי היסודי) שהם יסכימו לשבת להכין, לפחות חלק.
אז מה עושים?
כמו בכל שינוי שאנו עושים, מתחילים משיחה בה מציגים לילד מה היה ומה הולך להיות מעכשיו – משהו בסגנון הזה:
"אהובה שלי, אני לאחרונה מוצאת את עצמי מתעצבנת שאת לא יושבת להכין שיעורים. זה לא נעים לי ואני בטוחה שגם לך. אני לא רוצה לצעוק ולהתרגז. לכן, מהיום בכל יום בשעה X (תבחרו שעה שאתם פנויים ושהילד עוד מרוכז), למשך Y דקות (ממליצה על חצי שעה) אני אפנה את כל כולי רק עבורך כדי לעזור לך להכין שיעורי בית. את כמובן יכולה לבחור אם לשבת איתי או לא אבל זה הזמן שאני אהיה פנויה רק אליך. כמובן שאם תסיימי את שיעורי הבית מהר יותר וישאר זמן נוכל בזמן שנותר (בכיתות הנמוכות חצי שעה זה דיי והותר) לשחק/לעשות משהו אחר שתבחרי"
ואז מגיע השלב, שגם אותו אם עקבתם אחרי עד היום אתם כבר מכירים, בו אתם עושים בדיוק את מה שהתחייבתם שתעשו – אתם יושבים במקום שהגדרתם, בשעה שהגדרתם, מכריזים בחיוך "אהובה שלי, השעה X, אני פה בשבילך אם את רוצה להכין שיעורים יחד" וזהו! בפעמים הראשונות סביר מאוד להניח שהילד שרגיל למלחמה הקבועה לא יגיע. גם יתכן שהוא יזכר מאוחר יותר שפתאום הוא רוצה שתשבו איתו להכין. אבל אתם לא!!! אתם תאמרו בנועם, בלי כעס, בלי תוכחה, בלי הסברים מיותרים "אהובה שלי, עכשיו אני עייפה/לא מרוכזת/צריכה להכין אוכל/רוצה לראות טלויזיה. אני סומכת עליך שתסתדרי לבד ואם תרצי מחר יש לנו שוב זמן".
אם הילד שלכם עקשן סביר שזה לא יעבור לכם בשלום – יהיו עצבים, נידנודים, בכי "אבל המורה תכעס עלי". אבל אם אתם רוצים שזה יגמר – תהיו עקביים.
זה יקח זמן, 4, 7, ואפילו 10 ימים, אבל הילד שלכם בסוף יעשה את החשבון של עצמו אם הוא רוצה את הזמן אתכם או לא. מה שבטוח – אתם תרוויחו מריבה אחת פחות.
כאשר הילד סוף סוף יגיע לשבת איתכם בזמן שהגדרתם – תהיו כל כולכם רק שלו! בלי טלפון, בלי עבודות בית, בלי טלויזיה ובלי אחים – רק איתו. אתם תגלו מהר מאוד כמה הקשב הזה שמוקדש רק לו יקר לו מפז ושווה את העול של הכנת השיעורים (אם עוד לא קראתם את הפוסט על תשומת לב – זה הזמן).
בהצלחה וספרו לי איך הכנת שיעורי הבית מתקיימת אצלכם